ארכיון פוסטים עם התג "פריז"

סיוט של כל הורה

יום שבת, 11 בנובמבר, 2017

"התינוק מת. הספיקו שניות אחדות. הרופא הבטיח שהוא לא סבל. השכיבו אותו בתוך שק אפור והחליקו את הרוכסן על הגוף שבור המפרקים אשר צף בין הצעצועים. הילדה עדיין הייתה בחיים כשכוחות ההצלה הגיעו. היא נלחמה כמו נמרה. הם מצאו עקבות של מאבק, פיסות עור מתחת לציפורניים הרכות".
(זה לא ספויילר, זו הפיסקה הראשונה בספר)
הקשר בין המטפלת להורים הוא עדין. איכשהו הורים תמיד משתדלים מאוד. הם יחמיאו, הם ישתדלו לא להתלונן יותר מדי, הם יעשו הכל כדי שהמטפלת תאהב אותם. כי אם היא תאהב אותם, או לפחות תכבד אותם, הילדים… הילדים יהיו בסדר.

מה הפחד הכי גדול שלכן? (טוב, אולי גם שלכם, אני לא קטנונית).
היום הראשון כשמשאירים את הילד אצל מטפלת/גננת. הפחד הזה שלא יקרה כלום. שיתנהגו אליו יפה. שיאהבו אותו. זה אפילו לא מגיע למקומות קיצון כמו חשש שיתעללו בו. רק שיאהבו אותו. שיכבדו אותו. שיבינו כמה הוא שווה. לא ככה?
ותרצו או לא, אמהות חרדות יותר. הן חרדות שמשהו יקרה. הן חרדות שהילד יאהב את המטפלת יותר. שהוא יאהב את האוכל שלה יותר, שאת כל הדברים הראשונים היא תפספס.
גם מרים חרדה. היא חרדה מהרבה דברים, אבל היא מרגישה שדי. היא צריכה לחזור לעבוד. היא צריכה להיות אדם בפני עצמה, ולא רק אמא של מילה ואדם.
"היא מחכה לאומנת הזאת כמו למושיעה, אף שהיא מבועתת מהמחשבה שתעזוב את ילדיה. היא יודעת עליהם הכל והייתה רוצה לשמור את הידע הזה בסוד. היא מכירה את הטעמים ואת הגחמות שלהם. היא מרגישה מיד מתי אחד מהם חולה או עצוב. מיום שנולדו היא לא גרעה מהם עין, משוכנעת שאיש לא ייטיב ממנה לגונן עליהם.
מיום שנולדו, היא חוששת מהכל. בייחוד היא חוששת שימותו." (עמ' 18)
אז הם שוכרים את לואיז, אישה בגיל העמידה עם ניסיון רב בטיפול בילדים.
מרים ופול באמת מעריכים את לואיז. הם מפרגנים לה בלי סוף. הם לוקחים אותם איתה לחופש. הם נותנים לה דברים.
אבל מה שמתחיל כחלום טוב, נגמר בסיוט.

זה ספר טורד מנוחה, מעיק, כבד על הנפש, אם כי אני מסכימה עם מרבית הביקורות שטענו שהחלק הראשון של הספר כתוב ו"תפור" הרבה יותר טוב מחלקו השני.
לא בטוח שהייתי מסוגלת לקרוא את הספר אם היה לי תינוק שהייתי צריכה להכניס למסגרת. והנושא כבד, אבל לא יכולתי להפסיק. אי אפשר להפסיק. הסוף הרי ידוע מראש, ובכל זאת אי אפשר להפסיק. וליבי, ליבי, עם ההורים.
ובעיקר עם הילדים.

לילה סלימאנה, שזהו ספרה הראשון בעברית, כתבה את הספר בעקבות פרשת רצח שאירעה בניו יורק בשנת 2012, בה מטפלת פורטוריקאית רצחה את שני הילדים בהם היא טיפלה.
וי', חברתי הספרנית, הייתה אומרת "פסיכית, מה את צריכה לקרוא ספרים מדכאים כאלו??"

לסיכום,
לחובבי ספרות אירופאית ובפרט צרפתית. אין מה לעשות, לספרות הצרפתית יש ניחוח, המממ, מעט סנובי בכל הקשור לעובדים.

שיר ענוג/לילה סלימאני
Chanson Douce/Leila Slimani
מצרפתית: רמה איילון
הוצאת מודן, 2017
175 עמ'.

ג'ק באואר גרסת הספר

יום רביעי, 7 במאי, 2014

וידוא הריגה
קחו אדם פטריוט חדור תחושת צדק ונקם, בעל כישורים אינסופיים כמעט להרג וקבלו את… ג'ק באואר.
עכשיו תוסיפו לזה גם קצת הבנה פוליטית ולא מעט אינטיליגנציה (אני מודה, אני מתה על באואר אבל הוא חייל טוב, לא בהכרח העפרון הכי מחודד…) וקבלו את… מיטש ראפ.

מיטש ראפ הוא הגיבור החדש שלי. הוא אמנם לא מסוקס כמו פטריק קים או ענק כמו ג'ק ריצ'ר, אבל הוא מכונת הרג לא פחות משומנת.
מיטש הוא מתנקש אידיאולוגי, או במילים אחרות, הוא רוצח שעובד בשירות ארצות הברית.
המטרה: חיסול מחבלים ואנשים רעים. האמצעים: כשרים כולם. המניע: אהובת נעורים שנרצחה בפיגוע. (ע"פ ויקיפדיה אסון לוקרבי).

מדובר בסדרה ארוכה, בת 13 ספרים. הספר הנוכחי הוא הספר השני בסדרה. שני ספרים יצאו בארץ בעבר בהוצאת אור-עם "כח מבצעי" (2004) ו"הצופן וושינגטון" (2005).
הפעם מיטש מקבל עוד משימה שגרתית, להרוג עוד טרוריסט, שעובד מהצד גם כשר הנפט הלובי. בניגוד לחיסולים הקודמים, משהו משתבש.
מישהו בגד במיטש וגרם לכך שנהרגו חפים מפשע. זו הייתה טעות טרגית, לא רק בגלל ההרוגים אלא בעיקר כי לעצבן מישהו שיכול להרוג בשניה שישה אנשים זה מסוכן…

כמו בכל ספר פעולה/מותחן פוליטי גם כאן יש בגידות ואנשים טובים, קונספירציות ורוצחים, וכמובן אהבה ומחוייבות וחברוּת   ושאר סיבוכים..
זה לא מותחן אינטילגנטי, אבל לפעמים צריך ורצוי גם כאלו, שיסחפו אותנו וימלאו את שעות הקריאה.

וינס פלין  הוא סופר אמריקני שנפטר מסרטן הערמונית בשנת 2013, והוא בן 47 בלבד. אחד הדברים העצובים בספר היה שהוא מודה בתודות (כן, כן, אני קוראת גם אותן  :oops:) לצוות הרפואי שעוזר לו להלחם בסרטן.
ואגב, לא סתם הזכרתי את ג'ק באואר. פלין היה יועץ לסדרת "24" האלמותיתהחל מעונתה ה-5.

לסיכום,
(או בעברית: אני רוצה עוד!!)

וידוא הריגה/וינס פלין
Kill shot/Vince Flynn
מאנגלית: ארז אשרוב
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2014
352 עמודים

המרכיבים הסודיים של האהבה

יום שלישי, 7 בינואר, 2014

המרכיבים הסודיים של האהבה

"זה היה  ספר! ספר שהקסים וכישף אותי כבר מהמשפט הראשון. ספר שהיה לפעמים עצוב, ולפעמים כל כך משעשע שמצאתי את עצמי צוחקת בקול רם" (עמ' 33)

אני אוהבת ספרים על אהבה. יש ימים שהספרים הללו ממלאים את ליבי  הרבה אושר.
יותר מספרים על אהבה, אני אוהבת ספרים על ספרים. כי בינינו (רק אל תרוצו לספר לנסיך שלי) ספרים היו, ונשארו, האהבה הראשונה. אין על אהבה ראשונה, לא ככה?

עכשיו תשלבו ספר על אהבה עם ספר על ספרים  ספר ומה תקבלו? נכון!!! חגיגה אחת גדולה.

מעשה באורלי, מסעדנית עם לב שבור החיה בפריז עיר האורות והאהבה. היא לא ממש אוהבת לקרוא, יש לציין, אלא בעיקר לבשל. אבל היא זוכרת ציטוט אחד שכבש את ליבה (ואת ליבי, כן??)
"מטרתו של ספר בישול היא אחת ואין לטעות בה: להעצים את אושרו של המין האנושי" (עמ' 21).

כאמור מדובר באישה שאינה חובבת קריאה, אבל יום אחד, בשעת משבר, מגלה ספר שנכתב על ידי סופר אנגלי אלמוני. הספר הזה עתיד לשנות את חייה.
תחשבו לרגע על ספר שאתם ממש ממש אוהבים. שנגע לליבכם.
דמיינו לעצמכם עכשיו שמשהו מגיבור הספר מזכיר אתכם. אבל ממש.
מה הייתם עושים במקרה כזה?

זה ספר על אהבה לבני אדם, אבל גם לספרים; זה ספר על עולם הספרים; זה ספר על רגשות ואפילו על אוכל.
ושימו לב לציטטה הבאה, ותבינו למה ישר שקעתי לספר (ותסלח לי העוגה שנהרסה בתנור):
"הדירה של ברנאדט מלאה ספרים. הם מונחים על גבי מדפים גבוהים הנמתחים מעל משקופי הדלתות, הם נחים על שולחנות אוכל ושולחנות כתיבה, שולחנות קפה נמוכים ושולחנות צרים הסמוכים למיטה, ואפילו בחדר האמבטיה גיליתי, לתדהמתי, כמה ספרים על שולחן מיניאטורי לצד האסלה" (עמ' 20) [בתקווה שהנסיך יבין שיש לי לאן לשאוף בכל הקשור לכמויות הספרים… 😆 ].

ויש גם מתכונים בסוף!!

לסיכום, ברור שאהבתי (ויש מצב שאפילו אנסה מתכון בסוף, מה אתם יודעים…)


המרכיבים הסודיים של האהבה/ניקולא בארי
The Ingredients of Love  /  Barreau Nicolas
מאנגלית: מור רוזנפלד
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013
255 עמודים

עלובי החיים

יום ראשון, 20 בנובמבר, 2011

"כל עוד ינציחו החוקים והנהגים פינות גיהנום בתוככי החברה…. כל עוד יהיו בעולמנו עוני ובערות, לא יהיו ספרים מעין זה מיותרים בו"
ציטוט זה מובא בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר, שיצאה בשנת 1862. מאחר וגם 150 שנה מאוחר יותר תופעות אלו עדיין קיימות, הרי שהספר עודנו כאן, נוגע לא פחות, ועם התרגום החדש והנפלא של אביטל ענבר, אפילו נוגע יותר מתמיד.

ז'אן ולז'אן, גיבור הספר, הוא אסיר לשעבר שנכלא לאחר שגנב לחם, שלאחר מאבק לא פשוט בין הכעס שלו על החברה, שזרקה אותו לכלא והפקירה אותו, לבין הטובשקיים גם בו, בוחר בטוב. הוא הופך להיות אדם עשיר, נדיב ומיטיב שאינו מצליח להמלט מהעבר. העלילה מחולקת ל-5 חלקים, כאשר כל חלק מתמקד בדמות אחרת הקשורה לחייו של ז'אן ולז'אן, שנמצא בכל אחד מהחלקים.

בין הדמויות הידועות בספר:

– פנטין, אם חד הורית שהדרדה לזנות וז'אן ולז'א אימץ ודאג לה בימיה האחרונים, ולאחר מכן אף איתר את בתה ודאג לה כבת.

– קוזט, ילדה שהושארה בהיותה בת 3 אצל משפחה זרה, שם הייתה קורבן להתעללות ולהתעמרות עד שז'אן ולז'ן חילץ אותה ואימץ לו כבת.

– ז'אבר, השוטר הפנאטי המייצג את ראיית העולם הצרה- דהיינו שחור או לבן. אצל ולז'אן תמיד יהיה האסיר, העבריין, לא משנה מה יקרה.

ובכן, קשה לכתוב על ספר כזה. בכל זאת, מדובר כאן בקלאסיקה. ובכל זאת אנסה.

כשראיתי את המהדורה החדשה היה לי ברור שאקרא אותה. לא התאכזבתי, ולמען האמת אפילו הופתעתי (מתברר שהיו קווי עלילה שלא זכרתי!).
בניגוד למה שאפשר לחשוב, דמויות הנשים אינן בהכרח חסרות אופי ונרפות (ע"ע דמותה של אפונין, נערה שמאוהבת במריוס, העתיד להיות בעלה של קוזט, ומגינה עליו בחייו), למרות שדמותה של קוזט, איך לומר בעדינות, מעצבנת וכפויית טובה: "השכחה של ז'ן ולז'ן היתה אצלה שטחית בלבד; במעמקי נפשה עדיין אהבה עד מאוד את האיש שהיה לה כאב שנים כה רבות, אבל את בעלה אהבה יותר, וזה עיוות את שיווי המשקל של לבה" (עמ' 642).

הספר מלא בביקורת חברתית על הפערים בחברה, על צדקנותם של בעלי הממון, הגם שלא תמיד העניים טובים יותר.
תמונה אידיאלית של העניים והסטודנטים היוצאים להלחם, אם תרצו, למען צדק חברתי, מתוארת היטב בתיאור מהפכת הנפל של שנת 1830: "הם היו כאחים אבל לא ידעו איש את שם חברו. יופיים של רגעי הסכנה הגדולה שהם חושפים אחווה של אלמונים" (עמ' 489).

ושני קוריוזים קטנים לסיום:
* הוגו הלאים את הגפילטע פיש! שימו לב: " הוא המציא תבשיל מופלא שרק במסבאתו ניתן לאכול כמותו, והוא "קרפיון ממולא" " (עמ' 482)
* לאחר שסיים את כתיבת הרומן יצא הוגו לחופשה, וכדי לדעת האם הצליחה מכירת הספר שלח למו"ל שלו מברק "?". המו"ל שלח בתשובה "!". 

תוספת מאוחרת: קצת באיחור התברר לי שגם תרגום זה אינו תרגום היצירה כולה, העומדת על כ-1500 עמודים.

 לסיכום, חגיגה אמיתית לאוהבי הספר. יופי של תרגום, כבר אמרתי?

עלובי החיים/ ויקטור הוגו
Les Miserables/ Victor Hugo
מהדורה מחודשת
מצרפתית: אביטל ענבר
הוצאת כתר, 2011
667 עמ'

לקרוא סרט

יום שני, 18 בינואר, 2010

 "עוד לפני שתהפכו את הדף אני רוצה שתדמיינו שאתם יושבים בחשכה, כאילו הייתם באולם הקולנוע כשהסרט מתחיל" (עמ 9)

הוגו הוא ילד יתום בן 12 שגר במשרד נטוש בבניין הרכבת בפריז. הוא עסוק בלהתחבא מהעולם, בכיוון שעוני התחנה (עבודה שדודו עשה עד שנעלם יום אחד והשאיר את הוגו לבדו) ובנסיון להחיות רובוט שאביו, שנספה בשריפה מסתורית, ניסה לשפץ.
 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 אבל העלילה עצמה בספור פחות משנה. אם אתם מתעקשים לדעת, להלן תקציר העלילה:
"הספור שאני עומד לספר לכם מתרחש בשנת 1931 תחת גגות פריז. תפגשו בו ילד ושמו הוגו קברה, שפעם, לפני זמן רב, מצא ציור מסתורי ששינה את חייו לנצח" (עמ` 9).

הספר הזה מיוחד לא בגלל העלילה, אלא בזכות האיורים שבו. זה ספר שהוא יותר מחווה לקולנוע, הוא בעצם סוג של סרט- המון המון איורים, הדפים עצמם ממוסגרים במסגרת שחורה, שמשרה אווירה אפלולית (אך לא מאיימת). כמובן שלעיצוב עצמו יש משמעות, אותה אנו מבינים רק בסוף העלילה.

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 "הזמן יכול למתוח אתכם בדרכים שונות.
כהרף עין מופיעים תנוקות בעגלות, ארונות מתים נבלעים באדמה, מלחמות נגמרות בנצחון או בהפסד וילדים עוברים גלגול, כמו פרפרים, ונעשים מבוגרים.
זה מה שקרה לי" (עמ` 519).

אני נתתי את הספר הזה לילדה בת 12 שנהנתה ממנו (זה מתאים לטעמי לילדים אוהבי קריאה, וגם לילדים אוהבי קומיקס- אבל גם למבוגרים).

ספר שלא מתאים לכל אחד, אבל מי שקורא אותו לא ישכח אותו.

יש לספר אתר רשמי.
וגם נורית אהבה אותו.

לסיכום,

התגלית של הוגו קברה/בריאן סלזניק
The Invention of Hugo Carbert/ Brian Selznick
מאנגלית: מיכל אסייג
איורים: בריאן סלזניק
הוצאת כתר, 2008
543 ע"מ

הולדת רוצח

יום שני, 7 בדצמבר, 2009

 

"בימים שאנו מדברים בהם עמד בערים סרחון שאנו, גברים ונשים מודרניים, איננו יכולים לשער אותו בדמיוננו. ברחובות עמד סירחון הצואה, בחצרות עמד סירחון השתן, בחדרי המדרגות סירחון העוף המרקיב וחריוני העכברושים, במטבחים סירחון הכרוב המקולקל ושומן הכבש; מבחדרים הלא מאווררים עמד סירחון האבק המעופש, בחדרי השינה סרחון הסדינים המשומנים, הנוצות הלחות וניחוחם החריף- מתקתק של סירי הלילה" (עמ` 7).
איך נולד רוצח?
ז`ן בטיסט גרנוי נולד לאם שלא רצתה בו. היא כל כך לא רצתה בו עד שהשאירה אותו במקום בו ילדה אותו, בינות דוכני דגים מסריחים. נקמתו בה הייתה שצרח כל כך עד שהיא נתפסה על ידי האנשים הזועמים, וראשה נכרת באחת מככרות העיר.
כך הועבר גרנוי לטיפולה של מינקת, שמהר מאוד הודיעה שאין היא רוצה לטפל בו.
כך נזרק לו הילד מאמו, למינקת, לכנסיה ולבסוף לבית יתומים שם לא זכה לאהבה (אבל גם לא ליותר מדי התעללות).
חטאו הגדול של גרנוי, עד לאותו רגע, היה העובדה שלא היה לו ריח. שום ריח. לא ריח תינוקות, לא ריח זיעה, לא ריח צואה.
אולי כדי לפצות על כך, חוש הריח שלו היה מפותח ביותר. מגיל צעיר יכול היה להפריד כל ריח לחלקיקים, ואת הריחות היה אוצר בנפשו, עד שבמקום רגשות היו לו רק ריחות, והוא רצה עוד ועוד מהם.
אז מה הופך אדם לרוצח?
האם העובדה שאיש לא רצה בו? או שעוד בהיותו נער צעיר נמכר כשוליה לפושט עורות?
האם יש איזושהי סיבה הגיונית לשאלה למה אדם הופך להיות רוצח?
גרנוי, במוחו הקודם, הולך ומתרחק מהאנושות. בתחילה הוא עדיין חלק ממנה, חלק מזערי החי בשוליים, עובד כשוליה במקומות ביזאריים ונוראים.
הוא רואה פתח תקווה ועובר לעבוד אצל אחד הבשמים הידועים והותיקים בפריז, ומתחיל לרקוח בשמים נפלאים.
אז הוא גם מבין לעומקה את מקור הבעיה שלו: לא רק שהוא חסר ריח, ולכן אנשים אינם בוטחים בו ומתרחקים ממנו, אלא שהוא גם רגיש מאוד לריחות, ולכן בסופו של דבר האנושות עצמה, הציביליזציה, מכבידה עליו.
בסופו של פרק חיים זה הוא מתרחק לחלוטין מהאנושות, מתבודד בלבו של הר נידח במשך שבע שנים ויוצא ממנו הרבה פחות אנושי והרבה יותר ממוקד מטרה.
אפשר בהחלט לומר שכל מה שגרנוי רוצה זו אהבה.
האדם שאינו יודע להרגיש, דוגמת גרנוי, פונה לדבר היחיד שהוא מבין בו: ריח. גרנוי מחליט ליצור בושם שיעורר באנשים אהבה כלפיו.
כך הופך גרנוי ל"אדם שהיה מן הדמויות המחוננות והמתועבות שחיו בימים ההם, שלא ידעו שום מחסור בדמויות מחוננות ומתועבות" (עמ` 7).
מה הופך אדם לרוצח? מה גורם לאדם לחזור ולרצוח שוב ושוב ושוב?
אולי זו התחושה הזו, "החדווה. כאילו נולד בפעם השנייה, לא, לא שנייה אלא ראשונה, שכן עד כה לא התקיים אלא קיום של חיה, ומודעותו העצמית הייתה מעורפלת במידה שאין למעלה ממנה. אבל היום הנה הוא ניחש ויודע סוף סוף מי הוא באמת: גאון, לא פחות מזה" (עמ` 41).
אני תוהה האם יש מתכון להצמחת רוצח, או שמא בסופו של דבר מדובר בבחירה חופשית של האדם.
גרנוי אינו אנושי לחלוטין. אין לו רגשות והוא פועל בצורה מכנית כמעט ולכן לא ממש ניתן להזדהות איתו, או לשנוא אותו לחלופין.
בסופו של דבר, המממ, בואו נאמר שגרנוי מקבל את מה שרצה. אוהבים אותו. מאוד מאוד אוהבים אותו.
פטריק זיסקינד, מחבר הספר, נולד בשנת 1949 בגרמניה. זהו ספרו המפורסם ביותר, אחריו כתב עוד מספר ספרים וביניהם "ספורו של מר זומר" (תורגם לעברית ב1992) ו"על אהבה ומוות" (תורגם לעברית ב2009). הוא נרתע מפרסום ותקשורת, אינו מופיע בציבור ומסרב לקבל פרסים. גם לבכורת הסרט "הבושם" לא הופיע.
לספר הגעתי בזכות הספר "כמו רומן", שם מתואר כיצד הקריא מחבר הספר, דניאל פנק, את "הבושם" לתלמידיו. זה לא הספר האכזרי ביותר בעולם, אבל מן הסתם לא ממש מתאים לגיל ההתבגרות. Ann of Green Gables הגדירה את הספר כ"בושם, המתפוגג כעבור מספר שעות". עתליה וגל אהבו אותו, דיאנה חשבה שהדמיות מתוארות באירוניה, ואורי התלהב.
כמו שאפשר להבין, זה לא ספר שנשארים אדישים אליו.
והסרט? את הסרט עוד לא ראיתי, אבל הטריילר מסקרן ביותר.
מומלץ לבעלי אף עמיד, ולב חזק.
הבושם-ספורו של רוצח/פטריק זיסקינד
Das Parfum/Patrick Suskind
מגרמנית: ניצה בן ארי
הוצאת מודן, 1988
222 עמ'