ארכיון פוסטים עם התג "קולנוע"

לקרוא סרט

יום שני, 18 בינואר, 2010

 "עוד לפני שתהפכו את הדף אני רוצה שתדמיינו שאתם יושבים בחשכה, כאילו הייתם באולם הקולנוע כשהסרט מתחיל" (עמ 9)

הוגו הוא ילד יתום בן 12 שגר במשרד נטוש בבניין הרכבת בפריז. הוא עסוק בלהתחבא מהעולם, בכיוון שעוני התחנה (עבודה שדודו עשה עד שנעלם יום אחד והשאיר את הוגו לבדו) ובנסיון להחיות רובוט שאביו, שנספה בשריפה מסתורית, ניסה לשפץ.
 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 אבל העלילה עצמה בספור פחות משנה. אם אתם מתעקשים לדעת, להלן תקציר העלילה:
"הספור שאני עומד לספר לכם מתרחש בשנת 1931 תחת גגות פריז. תפגשו בו ילד ושמו הוגו קברה, שפעם, לפני זמן רב, מצא ציור מסתורי ששינה את חייו לנצח" (עמ` 9).

הספר הזה מיוחד לא בגלל העלילה, אלא בזכות האיורים שבו. זה ספר שהוא יותר מחווה לקולנוע, הוא בעצם סוג של סרט- המון המון איורים, הדפים עצמם ממוסגרים במסגרת שחורה, שמשרה אווירה אפלולית (אך לא מאיימת). כמובן שלעיצוב עצמו יש משמעות, אותה אנו מבינים רק בסוף העלילה.

 

 

 

 

 

 

 
 
 
 
 
 "הזמן יכול למתוח אתכם בדרכים שונות.
כהרף עין מופיעים תנוקות בעגלות, ארונות מתים נבלעים באדמה, מלחמות נגמרות בנצחון או בהפסד וילדים עוברים גלגול, כמו פרפרים, ונעשים מבוגרים.
זה מה שקרה לי" (עמ` 519).

אני נתתי את הספר הזה לילדה בת 12 שנהנתה ממנו (זה מתאים לטעמי לילדים אוהבי קריאה, וגם לילדים אוהבי קומיקס- אבל גם למבוגרים).

ספר שלא מתאים לכל אחד, אבל מי שקורא אותו לא ישכח אותו.

יש לספר אתר רשמי.
וגם נורית אהבה אותו.

לסיכום,

התגלית של הוגו קברה/בריאן סלזניק
The Invention of Hugo Carbert/ Brian Selznick
מאנגלית: מיכל אסייג
איורים: בריאן סלזניק
הוצאת כתר, 2008
543 ע"מ

למעלה-UP

יום שבת, 21 בנובמבר, 2009

קארל פרדריקסון היה ילד ממושקף וסקרן. הוא לא דיבר הרבה, אבל חלם לגלות עולמות חדשים, כמו חוקר הארצות הנערץ עליו צ`ארלס פ. מאנץ`.
אלי הייתה ילדה ג`ינג`ית אנרגטית שלא הפסיקה לדבר לרגע (מזכירה מאוד את ציפיטפוט), כתבה יומן הרפתקאות וחלמה להגיע למקום עליו דיבר רבות אותו חוקר, צ`ארלס פ. מאנץ`, מפלי גן העדן.


קארל ואלי נפגשים במקרה ומאז לא נפרדים. הם מתבגרים, מתחתנים, חולמים להגיע לכל אותם מקומות שעליהם חלמו, אבל אתם יודעים איך זה- החיים לוקחים אותנו למקומות שונים ומשונים, וקארל ואלי לא באמת מצליחים לעשות משהו.


כשקארל מחליט לעשות מעשה- זה מאוחר מדי. אלי כבר חולה, ולאחר שהיא נפטרת, גם קארל לא חושב יותר לעשות משהו. הוא רק מחכה לחזור ולהפגש עם אלי.


רגע, אתם בטח אומרים לעצמכם, על מה היא מדברת? UP הוא סרט מקסים, מלא צבע, בלונים, חיות. זה סרט לילדים, לא סרט על זיקנה, מוות וחלומות שלא מתגשמים.


UP הוא אחד הסרטים היותר נוגעים ללב שראיתי בשנים האחרונות.

ילדים יאהבו אותו כי הוא מקסים- האנימציה שלו יפייפיה, הוא צבעוני, מלא הרפתקאות ומרתק.

הורים יאהבו אותו כי הוא מדבר על כל הנושאים שהורים אוהבים שמלמדים את הילדים: על מה זו חברות, איך לקיים הבטחות, לכבד זקנים, ובכלל- לעמוד על שלך אבל גם לכבד אחרים.
"סתם" מבוגרים יאהבו אותו כי זה סרט אמיתי, שמדבר על יסורי ההתבגרות באמת- מה קורה כשאתה גדל, מתבגר, מתחתן. מה קורה לכל החלומות שלך? האם העובדת שלא מימשת אותם הופכת את חייך לכשלון? האם יש אפשרות לצאת להרפתקאות חדשות? ועד איזה גיל?


הידעתם?
* הסרט הוא הסרט התלת ממדי הראשון של פיקסאר, והופץ על ידי דיסני.

* במאי הסרט, פיט דקטר (יוצר "מפלצות בע"מ"), אמר שהרעיון לסרט עלה במוחו כשפנטז איך לברוח מהעולם, כשהכל מסביב מרגיז.
*דמותו של חוקר הארצות צ`ארלס פ. מנץ נקראת על שמו של צ`רלס מינץ, שבשנת 1928 משך אחריו את מרבית עובדיו של דיסני וכך קיבל לידיו את הזכויות על הדמות המצויירת המפורסמת ביותר דאז, אסוולד הארנב (Oswald The Lucky Rabbit), ובכך גרם לדיסני ליצור את מיקי מאוס.
* הדמות עצמה עוצבה בהשראת השחקן ספנסר טרייסי.


טעימה מהסרט אפשר לראות כאן.

לסיכום, סרט שגם גדולים וגם קטנים יאהבו. אני הזלתי לא מעט דמעות.
מומלץ בחום!

"למעלה", ארה"ב (2009), אנגלית

קורליין ודלת הקסמים

יום שבת, 27 ביוני, 2009

זוכרים את הספור על האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת?
קחו את הספור הזה, תנו לו ארומה של טים ברטון ותגיעו לקורליין.
קורליין היא בתם של שני מגדירי צמחים שלא אוהבים צמחים. היא עוברת לגור איתם בבית עתיק, ובזמן שהם עסוקים בעצמם, בעבודות שלהם ובשאר מטלות של אנשים מבוגרים ועסוקים, היא משתעממת.
היא מתחילה להסתכל בבית הישן והמתפרק ומגלה דלת קטנה, שחסומה בקיר לבנים. בלילה הדלת נפתחת וקורליין מוצאת עצמה ב"עולם האחר", שבו הוריה "השנייים" הם נחמדים, מקשיבים, עושים אוכל טעים, ובקיצור- כל מה שילדה רוצה לקבל מההורים.

מי שמכיר את "האפרוח שהלך לחפש לו אמא אחרת" יודע שספורים מהסוג הזה תמיד נגמרים באותה הצורה. תמיד מתברר שצריך להזהר עם מה שמבקשים, ושאין כמו ההורים.
כאמור, זה סרט מצוייר, אבל אני לא בטוחה שהוא מתאים לילדים קטנים מדי. האחיין שלי, בן 4, די יפחד מהסרט.

כאן אפשר לקרוא עוד על הסרט.
כאן אפשר לראות את הטריילר.

"קורליין ודלת הקסמים"
100 דקות

והערה אחת לסיום:
לא מזמן כתבתי על הספר "ישנן בנות", והבעתי תרעומת על כך שלספר שכתבה הגיבורה קוראים "ילדות גדולות לא בוכות", שזהו ספר אמיתי לחלוטין שנכתב ע"י סופרת אמיתית (שאינה קשורה לספר הנוכחי). בתגובה כתבה לי דורית בריל-פולק, המתרגמת של הספר, כי היה ידוע להם שישנו ספר כזה, אבל השם היה קליט ולכן החליטו להמשיך עם השם הקליט. אני לא בטוחה שאני מקבלת את ההסבר, אבל יפה שנתנה אותו, ובכל מקרה- אני אהבתי את שני הספרים.

קיי סקרפטה

יום שני, 4 במאי, 2009

אני מאוד אוהבת את סדרת הספרים של פטרישיה קורנוול העוסקים בפתולוגית קיי סקרפטה.
אני אוהבת אותה כי מדובר בספרים לא רעים, לא מתוחכמים מדי, שמשלבים בין תעלומות רצח לגופות, שני דברים שאני מאוד אוהבת. הגיבורה היא לא מושלמת. היא לא חתיכה עולמית, יש ספרים בהם היא שותה יותר מדי, היא לא האישה הכי מנומסת. היא אישה בעולם של גברים, והיא לא מוותרת.

אז איך זה, לעזאזל, שהחליטו (הידיעה האחרונה בעמוד) שדווקא אנג`לינה ג`ולי תשחק אותה???? סקרפטה היא לא אשה שמושכת יותר מדי תשומת לב. לפחות לא בגלל היופי שלה. איך אפשר????

לא שזה אומר שאני לא אראה את הסרט/ים. אבל בכל זאת. תמיד דמיינתי את סוזן סרנדון או ניקול קידמן. מצד שני, בהחלט יכול להיות שהן מבוגרות לתפקיד (סקרפטה אמורה להיות בסביבות גיל ה30-40).

בקיצור- אכזבה.

הנער בפיג`מת הפסים

יום רביעי, 18 במרץ, 2009


הנער בפיג`מת הפסים

ארה"ב/בריטניה 2008
90 דקות

הסרט מסופר מנקודת המבט של ברונו, ילד גרמני בן שמונה. הוא ילד סקרן, שחולם להיות חוקר כשיהיה גדול, ולמצוא דברים שאיש לא מצא קודם לכן. לברונו יש משפחה: אבא, אמא, אחות גדולה שמעצבנת אותו לא מעט, אומנת. אבא של ברונו הוא חייל, וכדרכה של תקופה (ושל ילדים קטנים) ברונו מעריץ את אביו.

כשאבא של ברונו מקבל עבודה חדשה, לפקד על איזור מסויים, המשפחה עוברת איתו לכפר. מחלון חדרו רואה ברונו חווה מוזרה, ובה עובדים אנשים מוזרים, שלובשים כל היום פיג`מות פסים. התגובות הכעוסות של אביו ואמו על כך שהוא נחשף לחווה רק מגבירות את הסקרנות.
דמיינו לכם ילד קטן וסקרן, שסגור כל היום באחוזה שעליה שומרים חיילים. יום אחד הוא מוצא פרצה, ויוצא לחקור את היער שמקיף את האחוזה, ואת האנשים המוזרים. הוא פוגש ילד בן גילו, שמואל. כך הופך ברונו, בנו של מפקד המחנה, לחברות היחיד של שמואל, האסיר במחנה.

אני לא רוצה לספר את הסוף כי חבל להרוס, אבל הסרט היה מקסים בעיניי בעיקר בגלל שהוא מתואר מזווית מבט של ילד. בזמנו קראתי בקורת על הסרט, שטענה שבסרט לא מוצגות מספיק זוועות, שיש ריכוך של השואה. אני לא מסכימה.
יש משהו בנקודת מבט של ילד, בתמימות הזו, שמעצימה את הזוועה. כשברונו מתלונן על הריח הרע של העשן היוצא מהארובה, ושמואל מספר לו שאלו בגדים ישנים (כיזה מה שאביו אמר לו), זה מחריד. כשברונו מאמין בסרט התעמולה הנאצי שלאביו, לפיו במחנה העבודה החיים נפלאים, ורוצה לעבור לשם, זה מכמיר לב.

אולי לא תמיד צריך את הזוועות. אנחנו דור שחי זוועות. לפעמים דווקא דרך הרוך,דרך הפרטים הניתנים שלא כאגרוף בבטן, אפשר לחוות את הדברים לא פחות.

הסרט מבוסס על ספר שנכתב על ידי ג`ון בוין ויצא לאור בהוצאת ידיעות ב2007. את הספר לא קראתי. אני חושבת שזה אחד הספרים הבודדים שאני מעדיפה לראות.