ארכיון פוסטים עם התג "קנאה"

שתיקת הכבשים

יום שלישי, 1 ביולי, 2014

טווס בחדר מדרגות

"חווי אומרת: יש ארבעה סוגים של אנשים שאסור לסמוך עליהם בשום נסיבות: אנשים שיש להם זקן בלי שפם, אנשים שיש להם שפם בלי זקן, אנשים שפעם גרו בפתח תקווה והיום חיים באשרם בהודו, ואנשים שמשנים את השם שלהם כך סתם באמצע החיים ללא שום סיבה מוצדקת". (כריכה פנימית)

אני מוסיפה: יש עוד סוג, אמהות ששותקות אנשים שיודעים מה קורה מעבר לדלתות סגורות וממשיכים לשתוק.

מעשה בשלושה אחים: איב (ששינתה את שמה לחווי), סאן (שמכונה סאני) ולורן שיושבים אחר צהריים אחד מול אביהם הזקן. כשהוא יורה בעצמו מול עיניהם, לא לפני שהוא אומר לבתו הבכורה "למה את מכוערת?" (עמ' 152), עולמם מתמוטט.

אתם מבינים, משפחת עמיזדה הייתה משפחה רגילה ברמת גן. הם גרו בבניין רגיל, בדירת ארבעה חדרים רגילה. היה חדר שינה להורים. חדר שינה לילדים. וחדר נוסף, לאבא ולורן. לאף אחד אסור היה להיכנס לחדר הזה.
יש משהו איום ונורא במשפחות. משפחות הן כמו דבק. לפעמים זה מאחה. לפעמים הדבק הזה יותר דומה למלכודת עכברים. רע והורג, אבל אי אפשר באמת להשתחרר ממנו.

משפחות שהתעללות מינית, פיזית או מילולית מתרחשת בהן הן משפחות מסובכות. יש שם המון אשמה, המון כעס ואפילו קנאה. ואף אחד מהרגשות הללו לא מופנה לאדם שאליו הם צריכים לפנות. בדרך כלל רגשות אלו מופנים בעיקר לקורבן. והקורבן ממשיך להיות קורבן.

אמא של לורן שנאה את לורן. לורן גנבה את בעלה. סאני שונא את לורן. הוא לא באמת שונא אותה, אבל הוא כועס עליה. איב מרגישה אשמה. לורן הייתה אחותה הקטנה… ולורן, לורן שקועה בעולמה שלה כל כך עד שהיא לא שמה לב למה שקורה לבתה, קשרל.

א' אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר הזה.
התלבטתי, כי אני פחות קוראת ישראלי. אבל טוב שקראתי.

היה לי עצוב לקרוא את הספר הזה. הכעיס אותי הספר הזה.
עצוב, כי אני מכירה יותר מדי סיפורים כאלה. עצוב, כי לאנשים רבים זה נראה בדיוני לגמרי, ולאנשים אחרים אלו החיים עצמם.
הכעיס אותי, כי אוזלת היד של האנשים היא נוראית. דמיינו לכם בניין שלם שיודע שמשהו רע קורה לילדה קטנה מאחורי דלת סגורה. דמיינו אמא שיודעת שלילדה קטנה קורה משהו נורא. וכולם שותקים. כולם. איך אפשר?
וגם זה לא בדיוני. גם זו מציאות חיינו.

זהו ספרה השני של גלית סידטל אטבריאן. את ספרה הראשון, "ואם היו אומרים לך", לא העזתי לקרוא (הייתי בהריון, ובטראומה גדולה מ"פלפלים צהובים"), אבל הוא בתכנון. מתישהו.

לסיכום, ספר שישבור את לבכם, וגם יכעיס אתכם אבל גם יזכיר שבחיים יש גם תקווה.

טווס בחדר מדרגות/ גלית דיסטל אטבריאן
הוצאת זמורה ביתן, 2014
479 עמ

אני ליאונה

יום שלישי, 1 באפריל, 2014

אני ליאונה

"אני ליאונה. בת לאב שקיבל משליט אחד את הזכות לצוד אריה. אני הבת שנולדה לצלילי מזמורים קיקונגיים ולקול יריות מורדים" (עמ' 47)

מעשה בליאונה, ילדה שגדלה למציאות מרוכבת ומסובכת בלשון ההמעטה, שתמיד מצאה את הספר הנכון לברוח אליו. היא גדלה ביבשת אפריקה, לאב שעסק בפעילות מסתורית יותר או פחות (אם לא מעט חלקי רמיזות לפעילות שושואיסטית ענפה) ולאם לא מאוד מתפקדת.
כשגדלה, מצאה את עצמה במציאות שונה לגמרי מנופיה הפראיים של אפריקה, בקיבוץ.
"איכרים נוטים להיות שתקנים.וסבתא דרורה שלי, כמו סבא של היידי וכמו מרילה, שאימצה את אן שרלי, סבתא דרורה- בדיוק כמוהם, זעפנית מבחוץ ורכה מבפנים" (עמ' 55).

אין טעם לומר הרבה על העלילה. היא נעה ונדה בין אפריקה, בין קיבוץ לבין חזרה בתשובה וירושלים. זה ספר רחב יריעה, לאוו דווקא מבחינת עוביו (541 עמודים בכל זאת לא הולך ברגל 😉 )  אלא מבחינת פתלתלות העלילה, מבחינת הקריצה למציאויות שונות ולסיפורי חיים שרובנו מכירים, בצורה זו או אחרת.
אני מודה שהתחושה לעיתים הייתה של עומס יתר, מין צורך גם בהקרבה וגם בחברות וגם באהבה וגם בסודות וגם וגם וגם, אבל בסופו של דבר, הספר היה הנאה צרופה, בדיוק כמו שידעתי שיהיה.

יש ספרים שחייבים לקרוא. אין כאן יותר מדי יכולת להתפלסף. חייבים, אז חייבים.
ויש ספרים, שחייבים לקרוא, כי הנפש צמאה להם. ספר על ספרים, לדוגמה, הוא תמיד חגיגה לנשמה.
מבחינתי, גייל הראבן שייכת לקבוצה הזו, לא רק לקרוא את ספריה אני אוהבת, אלא להריח את הארומה הירושלמית הנושבת מהם. אי אפשר שלא להתאהב בירושלים דרך הספרים שלה. ראו איך היא מתארת את הספריה הלאומית:
"מעבר לקיר היו ספרים, אלפים רבים של ספרים, ובעודי מצמידה את ראשי אליו, פיללתי שקירות בית האבן ייסגרו סביבי ויעטפו אותי, ושחוכמתם של הספרים תיגר אלי ותמלא את מוחי" (עמ' 338).

ואסיים רק בתיאור מסדרונות האוניברסיטה בהר הצופים, שכל מי שאי פעם למד במפלצת ההיא, ולו לרגע אחד, יוכל להזדהות…
"הלכתי למדור שבו מזינים את הרוח ברוח. שבתי למדור שבו מזינים אותה בחברה. דלת ברזל הובילה אל גרם מדרגות גס, ולאחר שעליתי בו באתי לתוך מדור שכולו נקיקי חדרים. לא היה יופי במקום, גם חלונות כמעט לא היו בו. אוויר לא הורשה להיכנס מבחוץ, וחומות הוצבו להסתיר את נופה של העיר. השתאותי גברה מרגע לרגע, אך השבתי אל לבי שאולי יש בדבר סוד, כי מן הסתם יש טעם נסתר לאופן שבו נבנתה המצודה. אלה שמתמסרים לרוח- חשבתי- לא רק שנצרכים להרחיק עצמם משאונה של העיר, עליהם להתנזר גם מיופיה, שמא יסיח את דעתם מתלמודם" (עמ' 374)

הערה אחת לסיום. זהו הספר הראשון שאני קונה מאז נכנס לתוקף חוק הספרים. הספר עלה 68 ₪ וכמובן שלא השתתף באף מבצע. אני לא די בטוחה שלא ארוץ לקנות כל ספר שאתרגש ממנו, ועדיין, אני עוברת לי בחנויות ולבי מעט נחמץ בקרבי כשאני לא קונה… 😥

לסיכום, לאוהבי ספרים ולאוהבי ירושלים

אני ליאונה/גייל הראבן
הוצאת אחוזת בית, 2014
541 עמ'

האמא של הילד היורה

יום רביעי, 11 בדצמבר, 2013

נמר מעופף

א' אמרה לי בוקר אחד "את חייבת לקרוא את הספר הזה, הנה, אפילו איילה חסון המליצה עליו". 
הייתי סקפטית. ראשית, אני מודה שאיני נמנית על חובבי הספרות העברית. שנית, בעוד א' היא חובבת של רומנים. במיוחד ההארד-קור שביניהם, כאלה של דניאל סטיל ונורה רוברטס, הרי שאני אישית מעדיפה אנשים מדממים..
אבל אז היא אמרה לי על מה הספר, והחלטתי לתת צ'אנס. אני עוד אחזור להחלטה הזו.

"אני האמא של הנער היורה" (עמ' 16)

גיבורת הספר, מיקי מילוא, היא אישה "רגילה". בעלה היה איש צבא והיום הוא איש עסקים. יש לה ילד בקורס קצינים וילד נוסף בן 16, שמתאמן לקראת הגיוס. ולפתע פתאום טרגדיה קורית, והעולם לא יחזור להיות כשהיה.
מיקי צריכה להתמודד לא רק עם סביבתה הקרובה והרחוקה, אלא בעיקר עם מחשבותיה, עם חשבון הנפש שלה ועם השאלה האם באמת עשתה כל שיכלה?

השאלה הנצחית של האמהוּת לגבי האחריות על מעשי הילד זה משהו שלא ישתנה. יש לי עולל בן  (כמעט) שלוש וכל פעם שהוא מתעטש לצד הלא נכון אני חושבת שזה באשמתי, אבל כאן נראה לי שהגבולות מטשטשים מדי.  אם ב"קווין" האלמותי האם טענה שקווין הוא רשע מלידה (ומנגד התייסרה על כך שלא העניקה לו יותר אהבה), וב"19 דקות" האם ראתה בפיטר את הקורבן בלבד, הרי כאן אין בכלל לקיחת אחריות (לא מדובר כאן על אותו סוג של אירוע). הילד לא אשם. הייתה תאונה. ואחר כך, "אוי ואבוי" על הבעל. והילדים. ואיך אפשר בכלל.

"הסתירה הרגשית שאנו נמצאים בה קשה מלהכיל. מצד אחד אנחנו מתאבלים מרה על מותו של עופר שהכרנו עוד לפני שהתחלף לו הקול, ומצד שני אלמלא חוסר האחריות שלנו, איש לא היה צריך ללבוש שחור" (עמ' 106)

ועכשיו, אם תרשו לי, אחזור להסבר לתירוץ  שלי, למה קראתי את הספר.
בשמיני באפריל 2009 נהרג אורן מזרחי, ילד בן 8 מהישוב רעות, מיריית אקדח שכיוון אליו חבר טוב. שניהם היו אז בני 13. אבל גדול ירד על הישוב, וזעזוע מסויים חלף בארץ. הספר מתכתב במידה מסויימת, במידה רבה אפילו, אם האירוע הזה. לא קשה לנחש את זה, ולו מקריאת הכריכה האחורית.

באופן אישי, כשספר בדיוני מבוסס (ולא, זה לא באמת משכנע שכותבים שאין כל קשר למציאות) על אירוע מציאותי, יש לי בעיה עם זה.
אם הספר היה מספיק טוב, הוא לא היה צריך להיות מבוסס על אירוע שהיה.
אם הספר לא מספיק טוב, שום הילולים של שום ברנז'ה לא  יעזור.

יעל טבת-קלגסברד היא בתו של הסופר שבתאי טבת, ואשתו של העו"ד דורי (אביגדור) קלגסברג. אני מציינת את זה, כי אי אפשר להתעלם מזה בקריאת הספר. אי אפשר להגיד "זה בדיוני" ולתאר את הבעל הולך לכלא, לפרק זמן ממש קצר, ולא להתייחס לביוגרפיה של הסופרת.  מצד שני, היא כתבה  שירים ("בתוך" של דפנה ארמוני, "שבועה" של רמי קליינשטיין ועוד) וספר נוסף, "שוליית הקוסם", שעסק, באופן מאוד מפתיע, בעו"ד מפורסם שעשה טעות וחייו התפרקו.

לסיכום, צהוב זו לא מילה גסה, וכל עוד לא מצפים ליותר מזה, לא מתאכזבים.

נמר מעופף/ יעל טבת קלגסבלד
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
318 עמ'

הבנות של הרוצח

יום חמישי, 28 ביוני, 2012

תגידו אתם, כשאתם שומעים ברדיו שעוד בעל רצח את אשתו, איך אתם מגיבים?
אתם מצקצקים בלשון, תוהים בינכם לבין עצמכם למה הגברים האלה לא מנסים קודם להתאבד, לפני שהם רוצחים את האישה. אתם שואלים איפה היו שאר בני המשפחה, או אומרים אחד לשני איזה מסכנים הילדים האלה, שהיו צריכים לראות את אמא שלהם מתה.
לפעמים, במקרים טרגיים/סנסציוניים במיוחד (ע"ע הרצח האחרון), ידברו על הילדים הללו עוד יום- יומיים אחרי. אחר כך כבר יהיו חדשות אחרות, והחיים ממשיכים.

מרי ולולו הן ילדות כאלו. פעם הן היו ילדות שמחות יותר. זה היה פעם, לפני שאמא ואבא רבו. לפני שאבא דפק ערב אחד על הדלת והתחנן להיכנס. לפני שלולו פתחה את הדלת. לפני ש….
פעם, לפני ש…. הן היו פשוט ילדות. היום הן "הבנות של הרוצח". אף אחד לא באמת רוצה אותן. הן חיות במעון לילדים ובאיזשהו שלב מצליחות לצאת משם ולעבור למשפחה אומנת, אבל הן תמיד תמיד תמיד מרגישות שהן "הבנות של הרוצח".
השנים עוברות, הן מתבגרות, ונעות על קטבים שונים, בין החשיבה לפיה "אתה לא יכול לבחור לאיזו משפחה להיוולד, אבל אתה יכול לבחור עם מי להישאר בקשר" לבין "דם סמיך ממים". האחת מלאת יסורי מצפון שפתחה את הדלת ולא מוכנה לשמוע על אביה, והשניה, שהייתה שם בזמן הרצח, שהייתה (כמעט) קורבן גם היא, לא יכולה להתנתק. היא חייבת לשמור על אבא. חייבת שהוא יהיה מאושר. כבר שלושים שנה הן ככה.

הספר מבוסס על הספור הכמעט-ביוגרפי של רנדי סוזן מאיירס, הסופרת.
במציאות אחותה פתחה את הדלת לאביה. במציאות אחותה מיהרה לקרוא לעזרה, ולכן הספר לא מבוסס על חייהן.
הספר עונה על השאלה שהיא ואחותה המשיכו לשאול את עצמן שנים ארוכות, "מה היה קורה אילו".

זה לא בהכרח ספר כבד. זה לא ספר שיורד לפרטי הפרטים של הרגשות, התחושות והמצוקות.
זה ספר שמדבר על אהבת אחיות, על משפחות, על הצורך בסליחה בClosur (מה לעשות, באנגלית זה נשמע יותר נכון).

אפשר לקרוא את הפרק הראשון של הספר, אפשר גם לראות את הטריילר.

לסיכום, לא יצירת המופת של המאה, אבל ספר שנהנתי לקרוא ואני בהחלט מחכה לספר הבא של הסופרת.
 

הבנות של הרוצח/רנדי סוזן מאיירס
The Murderer's daughters/ Randy Susan Meyers
מאנגלית: מרינה גרוסלרנר
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2012
366 עמ'

בית קיץ עם בריכה

יום שבת, 28 באפריל, 2012

יש ספרים שאני חייבת לקרוא.
לפעמים זה בגלל הנושא, לפעמים זה בגלל הסופר. לפעמים זה בגלל הרוע.

בית קיץ עם בריכה זה סוג של פנטזיה של (כמעט) כל אדם במעמד הביניים. כולנו היינו רוצים מקום שכזה, מפלט בימי הקיץ החמים מהעבודה המאוסה שלנו, שאין ברירה אלא להמשיך לעבוד בה כי אין מה לעשות, אנחנו "רק" מעמד הביניים.

מארק שלוסר הוא אדם שכזה. הוא רופא משפחה. הוא סנוב. הוא לא סובל במיוחד את האנשים שהוא מטפל בהם. הוא לא סובל את האנשים שאותם הוא מכיר. הוא אוהב אהבת נפש את בנותיו. הוא רכושני כלפי אשתו. הוא סנוב, אבל הוא לא אדם רע. באמת שלא.
ראלף מאייר, לעומת זאת, הוא סנוב רע. הוא שחקן מפורסם שחושב שהכל מגיע לו. הכל זה אומר הכל. נשים, כסף, כבוד, הנאה, שתיה. הכל. וכן, ב-ר-ו-ר שיש לו בית קיץ עם בריכה.
מהמפגש בין מארק לראלף לא יכול היה לצאת משהו טוב.
בינינו, כשמדובר בסופר כמו הרמן קוך, ברור שהתוצאה לא תהיה טובה.

מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שמישהו פגע ביקר לכם מכול? מה הייתם עושים אם הייתם יכולים לנקום, ולצאת מזה ללא פגע? מה הייתם עושים?

בספרו הקודם עסק קוך בשאלה כמה רוע ניתן להכיל וכה רוע קיים במשפחות הso called טובות. גם בספר זה הוא עוסק באותן השאלות, מזווית אחרת.

אבל בניגוד לספר הקודם, ההנאה כאן הייתה פחותה. אולי כי זה כבר לא זעזע. אולי כי זה היה טרחני.
זה לא ימנע ממני לקרוא גם את הספר הבא שיתורגם לעברית, אבל אין ספק שהקריאה תהיה חשדנית הרבה יותר.

ושני דברים שממש עצבנו אותי:
😈  בכריכה האחורית מצויין כי שמה של אחת הגיבורות הוא ג'וליה, אבל לאורך כל הספר היא קרויה יוליה. זו לא טעות דרמטית, אבל זו טעות מעצבנת.
😈  מעולם, אבל מעולם, לא קראתי משפט כזה בספר: "או שאת מעדיפה בת שמנה נורא עם טיירים בכל מקום?" (עמ' 92). אין מילים אחרות? אי אפשר להגיד רק שמנה? וואי, כמה שזה עצבן אותי… (וזה עוד כשהספר יוצא בהוצאת "כתר- עברית")

לסיכום,
(כי עייפתי, וכי הרגשתי זלזול בקורא)

בית קיץ עם בריכה/ הרמן קוך
Zomerhuis met zwembad/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטיין
הוצאת כתר, 2012
333 עמ'