ארכיון פוסטים עם התג "רימונים"

החיים החדשים שלי

יום שני, 20 בינואר, 2014

החיים החדשים שלי

"אבא לקח איתו רק שתי מזוודות. זה העציב אותי. רציתי שייקח עוד משהו מהבית. אבא בן ארבעים וארבע, ויש לו מעט חפצים. שייקח את הכורסא שהייתה שלו. את ספל הקפה שקניתי לו ליום ההולדת לפני שנה, שייקח אותנו. שלא ילך." (עמ' 7).

היום, ככה אומרים כולם, גירושים זה לא סיפור. כ-ו-ל-ם מתגרשים. פעם זה היה בושה גדולה (ואם תשאלו את סבתא שלי, עדיין עדיף שהשכנים לא ידעו שהילד/ה התגרשו…), אבל היום זה קורה כל הזמן. אז למה לכתוב על זה בכלל??
את התשובה לשאלה למה לכתוב, תצטרכו לקבל מהסופרת. אני אוכל להגיד לכם למה לקרוא.

עמית היא נערה בת 14. ההורים התגרשו, והיא עוברת יחד עם אמהּ ועם אחותה הקטנה לעיר אחרת. הן צריכות להתחיל מחדש.
בין לבין יש פרידה מחברות קרובות, היכרות עם חברות חדשות. ויש בנים. ויש הורים, ויש גם אחות קטנה, שנראה שהיא במצוקה גדולה יותר…

נועה רום היא סופרת נוער ישראלית. לא יודעת איך היא עושה את זה, אבל היא מצליחה (ולא בפעם הראשונה) לכתוב על חיי מתבגרים ישראלים בצל מחלות/משברים שונים ומשונים. ספריה הקודמים, דוגמת "עד הבת מצווה זה יעבור" ו"כמה שאת נהדרת", מוצלחים ואני יכולה להעיד שבני הנוער (טוב, אם להודות על האמת, בעיקר בנות הנוער) נהנים מאוד לקרוא אותם.
גם הפעם היא כותבת ברגישות ובהומור, ולמרות שאני כבר מזמן מזמן לא בגיל המתאים לספר, היא קנתה אותי בדיאלוג הבא:
" "אני חייבת שיהיה לי ספר ליד המיטה כדי שאוכל לעבור את הלילה", אומרת ליהיא.
"אני צריכה ספר שיהיה צמוד אלי בתיק, שיעזור לי לעבור את היום" אמרתי" (עמ' 32).

הערה קטנה: זוהי תחילתה של סדרה חדשה תחת הכותר "החיים החדשים שלי". למען האמת, שמו של הספר הוא "המעבר".
אני הייתי מוותרת על שם הספר, "החיים החדשים שלי" קליט הרבה יותר.

לסיכום, לא רק לילדים גרושים. לא רק לבני נוער (נראה לי שהורים לילדים בגיל המתאים בהחלט יוכלו להינות)

החיים החדשים שלי- ספר ראשון: המעבר/ נועה רום
הוצא רימונים, 2013
187 עמ'

אידיסינה

יום ראשון, 22 באפריל, 2012

תמיד אומרים שאם הנשים היו בשלטון, רוב המלחמות לא היו מתקיימות. אומרים לנו שהגברים מתנהלים באמצעות ה— שלהם (תרגעו, התכוונתי לאגו שלהם 😆 ). נשים, כך אומרים, מתנהלות לא רק ברגש אלא גם עם הראש.
דמיינו לכם עולם שבו הנשים הן השולטות. נכון שהוא עולם טוב בהרבה?

בסיפור זה העולם, או לפחות הממלכה עליה מדובר, נשלטת על ידי נשים. בכל ערי הממלכה ישנן נציבות, שתפקידן להשליט סדר. תפקיד הגברים לסייע לנשים ולהגן עליהן, וגם, כמובן, "לעשות ילדים". המין הגברי אינו המין החזק במובן הקיים בימינו. הם אינם מורשים לרכוש השכלה. בגיל שמונה נקבע גורלם לחיים: חלקם יהיו חיילים, שתפקידם יהיה להגן על המלכה. חלקם יעבדו במכרות. ככלל, השלטון מטיף באופן תמידי לעליונות האישה על פני הגבר.

דניאל, נער צעיר שגדל אצל סבתו, יוצא כדי לחולל מהפכה. בנדודיו ברחבי הממלכה הוא יפגוש בנסיכה שנמלטה משוביה ובעריק שברח מהצבא. יחד נקבל משלושתם תמונה מקיפה של מצב הממלכה, דבר שבהחלט מעורר עניין נוסף בספר.

אודה על האמת, אני לא חובבת גדולה של פנטזיה. בשנה האחרונה אני צועדת פה ושם, טועמת קצת מהז'אנר, אבל עוד לא ממש מצאתי את עצמי בו.
אני גם לא ממש חובבת ספרות ישראלית, אבל כשהציעו לי לפני כחודשיים לקרוא את הספר לא יכולתי לסרב. השילוב של ספר ביכורים של נשים צעירות (רק בנות 22) יחד עם עלילה מלאת נשים גרמה לי לפתוח את הספר. העלילה עצמה גרמה לי להמשיך ולקרוא.

השורה התחתונה: אני עדיין לא חובבת פנטזיה, אבל אין ספק שכספר ביכורים הספר מעניין למדי. כמו לא מעט ספרי ביכורים, ניכרת כאן התלהבות רבה וניסוחים פתלתלים שעריכה מהוקצעת יותר הייתה מפחיתה במעט במינון, אבל זה לא מאוד מפריע.
הספר מומלץ לגילאי 16 ומעלה, אבל לטעמי הוא מתאים לבני נוער.

לטריילר לספר.

אידיסינה: הרוכב השחור/ דניאלה ג'וליה טראוב ואורטל מריה טיורין
הוצאת רימונים, 2011
301 עמ'

בלבולי חיות

יום שבת, 12 בנובמבר, 2011

יש ספרים שקונים אותי ישר.
תנו לי חיות, תנו לי עלילה משעשעת ואיורים גדולים ומפורטים וקניתם אותי, וגם את העולל.
והספר הזה מתברך בכל היתרונות הללו.

מעשה בחיות החוה של יוסקה, חיות שחיות להן בשלווה ובאושר, בקשקוש מתמשך מבוקר עד ליל.
עד שיום אחד הבריק הברק, הרעם הכה, והחיות נבהלו עד עמקי נשמתן.
הכל השתבש, והתוצאה:

" פיצי הקטנה, חתולה אומללה
געתה מו עבה במקום יללה,
וטופי הכלב, מסכן ועצוב
קרא קוקוריקו בקול קצת עצוב"

מה לעשות, ואיך החוה חזרה לעצמה? האם אפשר להחזיר דברים לקדמותם, ולהרגיע, רק באמצעות הרגעה ואהבה, או שצריך גם רופא שיטפל (ותרופות, ואולי זריקות?)

כאמור, מדובר כאן בספר באמת מקסים. העולל נהנה מהתמונות, ואפילו הנסיך נהנה מהקריאה.
הספר מומלץ מגילאי שנתיים ומעלה, כי ילדים קטנים יותר מאבדים את הסבלנות הרבה יותר מהר, לא משנה כמה ברבורה אחת תנסה לחקות (בהצלחה! ) געיה של פרה.

בלבולי חיות/ נטלי שוחט
איורים: קסניה טופז
הוצאת רימונים, 2011
23 עמ'

איפה הכובע של מר נחליאלי

יום שני, 1 באוגוסט, 2011

בבוקר אחד (לא) שגרתי, עמד לו דרור (ובשמו המלא צפור דרור) וראה ציפור מוזרה ברחוב. לא אחד כדרור יחמיץ הזדמנות, ולכן הוא מיהר לברר ולבדוק מהיכן מגיעה הציפור, ומהי בכלל. כך מתחיל המפגש בין מר דרור למר נחליאלי, שנדד לו ימים ארוכים עד שהגיע לארצנו החמה. הבעיה העיקרית של מר נחליאלי היא שהכובע שלו הלך לאיבוד.
דרור, כיאה לצפור מנומסת ובעלת רצון טוב, מציע למר נחליאלי עזרה. הם מחפשים את הכובע תוך כדי טיול, וכך עורך דרור הכרה למר נחליאלי עם האיזור החדש- בין אם מדובר במזרקה בעלת המים הצבעוניים או במסעדה הגדולה. בסופו של דבר הם גם מוצאים את הכובע, והכל בא על מקומו בשלום.

וידוי אישי- אני אוהבת מאוד (מאוד מאוד!) ציפורי דרור. למעשה, אם מישהו ישאל אותי איזו חיה אני, סביר להניח שזו החיה שאומר. או פרפר. אבל זה כבר לא קשור לנושא.
הספר עניין אותי כי הוא מדבר על ציפורים, ובהחלט אפשר להבין מתוך הספר את ההבדל בין צפור ששוכנת באופן קבוע בארץ, דוגמת הדרור, ומכירה את הסביבה, לבין ציפורים נודדות, דוגמת הנחליאלי.
אהבתי מאוד גם את האיורים המקסימים, וגם העולל אהב להסתכל עליהם.

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, הספר לא "קנה" אותי.
אולי זה בגלל המלל הרב בכל עמוד, אולי זה בגלל שהספר לא מחורז. נכון שישנם ספרים רבים שאינם מחורזים, אבל בשלב זה של חיי העולל, אני בהחלט מעדיפה ספרים מחורזים, ואז גם אם יש מלל רב- זה לא נשמע כך.
ואולי כי זה ספר חמוד, ולא יותר מזה. ובשפע הספרים הקיימים היום בשוק, לא מספיק שלספר יהיה גם ערך דידקטי, הוא צריך ערך מוסף יותר.

נעמה ארז (לוין) פרסמה בעבר סיפורי ילדים בכתבי עת וספרי שירה.
שלי ארז, המאיירת, היא בתה.

הספר מיועד לקטנטנים, בני שנתיים- שלוש.
לטעמי, בשל המלל הרב, אולי כדאי להתחיל בגיל שלוש.

לסיכום,
 

איפה הכובע של מר נחליאלי?/נעמה ארז
איורים: שלי ארז
הוצאת רימונים, 2011
23 עמ'

כמה שאת נהדרת

יום שבת, 5 ביוני, 2010

בראשית היה ה"יצורע"', כינוי החיבה המשפחתי למחלת הסרטן. זה היה מזמן, לפני שלוש שנים, שניה לפני הבת מצווה.
אבל זה היה מזמן, מאז הכל בסדר. נטע, אחותה הגדולה של נוגה, כבר החלימה לחלוטין, הבת מצווה הצליחה והכל בסדר.
טוב, כמעט הכל.

"הרגשתם פעם שאתם שקופים? שאתם לא לבד, אבל מאוד בודדים?" (עמ' 7)
בינינו, כמה אנשים לא הרגישו כך ביום שהתחילו בית ספר חדש? כמה אנשים לא חששו מהרגע הזה, ולכמה מבינינו אין עדיין סיוטים על רגעי הבדידות הללו?

נוגה, גיבורת הספר "עד הבת מצווה זה יעבור", הגיעה לסיוט הגדול באמת- התיכון. איך מתמודדים בתיכון חדש? ומה עושים כשהחברויות של פעם מתפרקות?

באותה לשון מלאת הומור ולא מתייפייפת אנו מלווים את נוגה בקשיי ההסתגלות לתיכון, באהבה הראשונה, ואפילו בכאבי המחזור הראשון- "הלכנו שלושתנו לבית-קפה לחגוג את היותי אישה, כמו שכולם אומרים. הן חגגו, ואני סבלתי מכאבי בטן. הן אכלו עוגת שוקולד ענקית ואני רק חישבתי כמה שנים עוד נשאר לי לסבול מהסיוט הזה" (עמ' 11).

מי שקרא את הספר הקודם, ירגיש בבית.
אהבתי את ההתייחסות העדינה לנושא ההסטריה של ההורים כל פעם שעולה תלונה על איזשהו כאב/חולשה. מי שחווה מחלה כזו במשפחה, ודאי מכיר את תחושת הפחד הזו, אבל בה בעת את תחושת המחנק המתלווה לדאגה.
פחות אהבתי את הטיפול הפופוליסטי לטעמי בנושא הנערה שנולדה מתרומת זרע. אבל זה ממש בקטנה.
זה לא ספר מופת, אבל הוא לא מתיימר להיות כזה.
ספר על החיים האמיתיים, עם רגעי הדמע והצחוק.

נועה רום עבדה בעבר ככתבת ב"פנאי פלוס" וכעורכת חדשו התרבות ברדיו תל אביב. יש לה גם אתר משלה.

לסיכום,
(כי ציפיתי שתהיה התייחסות רבה יותר לעניין הסרטן שהיה עיקר הספר הראשון, ואולי פשוט עברתי את הגיל. מצד שני, זה באמת ספר שילדות בנות 15 יכולות למצוא את עצמן).

לדף הספר בהוצאה.

כמה שאת נהדרת/נועה רום
הוצאת רימונים, 2010
235 ע"מ

פרורי קנמון- לרוץ לקרוא

יום רביעי, 22 ביולי, 2009

 

"פעם הייתי ילדה שהלכה פעמיים בשבוע לספריה ובדרך הביתה הייתי נתקלת ברמזורים ובאנשים שהיו נדים לי בראשם ומצקצקים, היי, ילדה, למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת? ואת הספר הייתי מסיימת עד שהייתי מגיעה הביתה ומתלבטת אם לחזור לספרייה להחליף שוב" (מתוך הספור "פעם הייתי ילדה", עמ` 206).
גילוי נאות: קיבלתי את הספר במתנה, ודי עיקמתי את האף. אני לא מתה על ספרות ישראלית, ובטח ובטח לא על ספורים קצרים.
אבל מהרגע שפתחתי את הספר פגשתי את עצמי (ולא רק): אני נינה, שרואה אנשים וישר בונה סרטים בראש (בעיקר לא קשורים למציאות), אני היא זו שבעלי צוחק עלי על הסרטים שאני יוצרת- "הם אינם יודעים שיש להם חיים אחרים בכלל, שבאבחת קולמוס הם יכולים להיות נסיכי ערבות, חסרי בית או מלכים השולטים על אמפריות גדולות" (מתוך הספור "כיסים מלאי אגסים", עמ` 14).
אחד הדברים המקסימים בספר הוא שאין כאן התייפייפות הספורים כתובים בלשון ישירה למדי, דבר שאפשר לי להזדהות עם לא מעט דמויות.
איך אפשר לא להזדהות עם הדס, שמספרת בצורה ברורה, גם אם ילדית משהו ש"אבא שלי רופא. רופא בכיר, מנהל מחלקת כירורגיה- ילדים. כל היום הוא מלטף ראשים של ילדים קטנים, מרגיע אותם, מרגיע את ההורים שלהם, לפני ניתוחים ואחרי ניתוחים. ובערב הוא חוזר הביתה בשעה שבע מהמחלקה ומרביץ לאמא. מרביץ המון. מרביץ כואב. מרביץ בלי לרחם. מרביץ" (מתוך הספור "דוגית נוסעת", עמ` 50), או להזדעזע בשקט "כי תמיד לפני השינה, סילביה הרגישה את האצבעות הקרות של הגנן משיחי היסמין, זה שבדרך חזרה מבית הספר תמיד חיכה לה עם מרשמלו נוף והידיים שלו היו קרות מאוד תחת תחתוני הכותנה שלה" (מתוך הספור "סילביה", עמ` 101), או להרגיש צביטה בלב יחד עם אמה של איריסי בספור "איריסי שלי", ולהזיל דמעה בספור "עוגיות הפסח של אריק", המוקדש לזכר אהרון פרידמן, בן דודה של המחברת, שנפל בזמן שירותו הצבאי.
לא אהבתי את כל הספורים, חלק מהם פשוט לא דיברו אלי, אבל אחרים העלו לי חיוך רחב על הפנים, וזה שווה המון.
ודבר אחד אחרון, לגב` יעל שכנאי- עוד!!! אני רוצה עוד!!
פירורי קנמון/ יעל שכנאי
הוצאת רימונים, 2008
208 ע"מ