ברבורה בהתהוות

"אנחנו דור שני לניצולי כיפור, כי נולדנו לאבא שברח מהאש במלחמה ומאז סוחב, נוסף לרגל אחת דפוקה, גם פציעה בלתי נראית, אז אי אפשר באמת לכעוס עליו" (עמ' 56)

יש ספרים שאני חייבת לקרוא, גם אם הבטן שלי אומרת לי "שמרי מרחק". ספרים שאני חייבת לקרוא יהיו קשורים ליחסים בתוך המשפחה, יהיו קשורים לפסיכולוגיה ויהיו קשורים למלחמות.
על פניו, למרות העובדה שהספר נכתב על ידי "סלב" שאינה קשורה לעולם הספרות (אנחנו עוד נדון בזה),  "עקודים", הוא ספר שמדבר בדיוק על זה. יש כאן בת. יש כאן אבא. היחסים ביניהם לגמרי לא פתורים. הוא לא סתם אבא, אלא הלום קרב ממלחמת יום כיפור.

מעשה בתמר, רווקה תל אביבית שיום אחד מופיע על מפתן ביתה איש מבוגר, תמהוני משהו, העונה לשם נמרוד. כמו בכל תרחיש הגיוני למדי, תמר פותחת את הדלת, מאפשרת לו להתקלח, מאפשרת לו לישון אצלה, רק כי הוא אמר שהוא מכיר את אבא שלה. הגיוני, לא? נמרוד מציע לה לעשות איתו מסע. מסע שמתקיים בישראל של היום, אבל בעצם נמצא אי שם באוקטובר 1973.
נו, אמרתי לעצמי, צריך לתת לספר הזה צ'אנס בכל זאת. לפעמים חוסר היגיון מוביל לדברים מעניינים.

אז זהו… שקלישאות לא עושות ספר. גם אנקדוטות מעניינות ונוגעות ללב בפני עצמן, כשהן לא נארגות ביחד, הן קלישאות, ולא סיפור.
זהו סיפורה של חבורת גברים שחזרו הלומי קרב, ברמות שונות, ממלחמת יום כיפור. מדי שנה הם נפגשים ביום כיפור, ומעבירים אותו יחד, אחרי מסע קטן בישראל (אצלי זה מאוד הדהד עם "אשה בורחת מבשורה", אבל יכול להיות שזו אני…). לזכר מה שהיה. לזכר מי שהיו. בין לבין יש מתח מיני בין נמרוד לבין תמר, מעט מאוד התייחסות לאבא הנעלם, ובעיקר- תחושת החמצה גדולה.

ההחמצה נובעת בעיקר מהתחושה שקרן פלס היא, טוב, איך לומר, קרן פלס. זו צורת הכתיבה שלה, ואותי היא לא מאוד מרשימה. בכלל, אני תוהה האם פרסום הספר, ויחסי הציבור האינטנסיביים שלוו לעניין, היו מתרחשים במקרה ולא היה מדובר ב"סלב"?

קרן פלס מקדישה את הספר לישראל (איז'ו) רוזלי, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, ששירת בפלוגה ו', גדוד 890 של הצנחנים. במידה רבה סיפורו וסיפור הפלוגה הם הבסיס לספר. בימים האחרונים עלתה הטענה כי ספרה מבוסס על ספר שכתב רמי בר אילן, חייל אחר מהפלוגה, והלום קרב בעצמו. קטונתי מלשפוט, למרות שיש לא מעט דמיון בין הגרסאות…

לסיכום,
התאכזבתי קשות. לחובבי קרן פלס בלבד.
 

עקודים/ קרן פלס
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
393 עמ'

יש אנשים שחייהם מעוצבים לפי שאיפותיהם הכמוסות.
יש אנשים שחייהם מעוצבים על פי האכזבות שנחלו.

הגברים בבית משפחת שקולניק הם כאלה.
פרופסור אליעזר שקולניק (שלמה בראבא)הוא אדם מסוגר, לא חייכן (בלשון ההמעטה), מזדקן לא ממש בחן, פועל באופן קבוע לפי לוח זמנים קבוע לא פחות, ובטוח שהוא הצדיק האחרון בסדום.
פרופסור אוריאל שקולניק (ליאור אשכנזי) הוא אדם חייכן, כריזמטי, מרצה פופולרי (בתיקון שבועות הוא נע ונד בין מקומות שונים) ובקיצור- איש שקל לאהוב.
שני הפרופסורים, אב ובנו מעבירים את חייהם בצֱל.

פרופסור אליעזר שקולניק עבד 30 שנה על פרוייקט חייו- חקר נוסחי התלמוד הירושלמי. שלושים שנה הוא עבד על מחקר רוחבי, הבודק נוסחים שונים של התלמוד הירושלמי, ואחרי שלושים שנה, זמן קצר לפני שפרסם את מסקנותיו, מצא קולגה שלו תגלית הקשורה לנושא, ובכך הפך את שקולניק ללא רלוונטי.
דמיינו לעצמכם את זה. שלושים שנה של עבודה קשה ירדה לטמיון. שלושים שנה! ומה נשאר לחוקר לעשות? הוא מלמד באוניברסיטה, ומתעקש להמשיך ללמד גם כאשר תלמידה אחת בלבד נרשמת לחוג. הוא חולם לזכות בפרס ישראל. עשרים שנה הוא כבר חולם לזכות בפרס הזה. עשרים שנה הוא מועמד, ותמיד יש טובים ממנו (ביניהם גם אותו קולגה מפורסמת).

פרופסור אוריאל שקולניק גדל בצֱל אבא שעבד קשה על תחום איזוטרי ובואו נודה על האמת, משעמם לאדם הרגיל, התלמוד הירושלמי. ולמרות שגדל בצל הטרגדיה המקצועית של אביו, הוא רצה להיות חוקר תלמוד. כמו אבא.
דמיינו לעצמכם את זה. הבן הולך בעקבות אביו. הוא לומד בחוג לתלמוד באוניברסיטה העברית. הוא מלמד שם. הוא נחשב מרצה בחסד. התלמידים אוהבים אותו. והוא, הוא עדיין מעריץ את אבא שלו, ובעיקר- הוא כל כך רוצה שאבא שלו יעריך אותו.

דמיינו לעצמכם את שני הגברים הללו מגיעים לנקודת השיא המקצועית בחייהם. ביחד. אב מול בן. דמיינו לעצמכם את זה, ואז רוצו לראות את הסרט.

אני לא רואה יותר מדי קולנוע, ובעוונותיי עוד פחות קולנוע ישראלי.
את יוסף סידר אני זוכרת לטובה מסרטו "מדורת השבט", וכשהייתה הזדמנות הצעתי לנסיך לראות את הסרט, בכל זאת זכה בפסטיבל קאן….
הסרט צולם בירושלים (וזכה לתמיכה של המיזם לקולנוע ולטלוויזיה בירושלים) ובשל כך הוא היווה חגיגה לירושלמית שבי. יש לא מעט סצינות שמצולמות בספריה הלאומית ובמחסניה, מחסנים שמתי מעט זוכים להגיע אליהם, בהם נמצאים כל ספרי הספריה הלאומית, ולכן גם תולעת הספרים שבי התענגה.
אבל יותר מכל התענגתי על הצילום ועל התסריט, שבאמת באמת הגיע לו לזכות.

זה לא רק סיפור משפחתי, אוניברסלי לחלוטין. יש כאן אמירות לא פשוטות הן על התככים הקיימים בועדות so called מקצועיות (זוכרים את שערוריית פרס ספיר?), והן על תפקיד האגו באקדמיה (רמז: הוא תופס מקום לא קטן).

מדברים הרבה על מערכת היחסים המסובכת בין אמהות לבנות. על האמוציות, על התחרות, על הקנאה. פחות מדברים על היחסים בין אב לבנו, אולי בגלל שככה זה, גברים מדברים פחות. הסרט הזה פותח חריץ צר לעולמם המסובך של הגברים, והוא עושה את זה בצורה נפלאה. ואם עוד לא הבנתם למה צריך לראות את הסרט, צפו בטיזר הזה. ובזה (מומלץ לצפות בשניהם). ואז תבינו על מה אני מדברת….

לסיכום-
ברבורים (לא רק בגלל התסריט, לא רק בגלל המשחק המצויין של בראבא ושל אשכנזי, לא רק בגלל המשחק המינימליסטי של האם, עליזה רוזן, שנקרעת בין הגברים בחייה, לא רק בגלל שהוא צובט בלב ונשאר- אלא בגלל כל הסיבות ביחד).

הערת שוליים
במאי: יוסף סידר
שחקנים: שלמה בראבא, ליאור אשכנזי, עליזה רוזן, עלמה זק