ברבורה בהתהוות

ראשית כל הייתי שמה נשיקה גדולה על מצחך הלבן, כמו קשר באמצע המצח. ומהנשיקה הזאת היו יוצאות הרבה הרבה נשיקות אחרות בעיגול על המצח הזך ועל שערותיך החומות כמו כותרת של נשיקות, כמו ששמות למען התייפות היפות מחרוזת של פנינים.

ואחרי כן הייתי לוחשת לך באוזניך שני סודות קצרים ומתוקים שהדם מצלצל עד אמצע הלב.
ובשפתי הייתי מחליקה את ריסיך ועפעפיך. ואחרי זאת אני שמה שתי נשיקות עגולות ומהירות ומצלצלות על שתי עיניך, כאשר שותים למען רוות כוס יין בצמא בקיץ.

ועתה צריך להעמיק בצלוחית הקטנטונת שבקצה סנטרך הקטן.
ואחר צריך לאסוף את שפתותיך  אל תוך פי, ולשאוף ולשאוף נשיקה עד אפס כוח, עד שימלא החזה ולא יישאר שם מקום גם כחוט השערה.

ועל צווארך הארוך שכצוואר הברבור, ושתנועותיו מושכות ועדינות כתנועות ילדות המים, צריך לשים חוטים חוטים, מחרזות של נשיקות עד כדי לכסותו, וצריך לרדת עד השוחה הקטנה שבקצה הצוואר…
ועל מפרקתך זכת אור וכתפיך, ברד של נשיקות.

ונשיקות לכל אחת מתנועותיך, מצהלותיך המרנינות וגם נשיקות תועות בלי מטרה ובלי תאווה בוערת, כמו הפרחים בחתונתנו.

ומי שמעוניין בגרסה המקורית של אבשלום פיינברג, אפשר לקרוא אותה כאן.

אבשלום היה אחד הגברים הראשונים שהתאהבתי בהם (קדם לו רק ירון זהבי). הוא היה הדמות הטרגית של הגבר האמיץ והשתקן שמשלם בחייו עבור עקרונותיו. הוא גם היה רגיש ויפה. ומסוקס. מי היה יכול לבקש יותר מזה?
ולא ידעתי שהוא נלחם בדכאון, ואושפז- "למד את סודות אילוף המפלצת" (עמ` 141), ולא ידעתי עד כמה היה בודד, עד כמה אהב, עד כמה משפחתו שורשית ושורשיה ובניה משפיעים על הארץ הזו.

זהו ספורה של תקופה. תקופת הקמת ישובים דוגמת חדרה וגדרה, של השתרשות ועבודה בארץ. של הקורבנות שהארץ הזו גובה- "האדמה שם למטה דורשת בכל דור את ליטרת הדם שלנו, כמו היתה ברית דמים כרותה בינינו לבינה" (עמ` 519), של האינטריגות והסכסוכים המדוברים יותר ופחות, החל עם הד"ר המכובד הלל יפה, וכלה בקנאת השכנים באהרונסונים (יש כמה סכסוכים הסטוריים שנמשכים עד היום…) שהתבטאו גם בשיחה קטנונית דוגמת השיחה הבאה:

"אבל אין לנו בן, חיה. יש לנו רק בת!"
"מה זה קשור, פנחס? מה זה קשור עכשיו?!" " (עמ` 326)
וגם בהמון שמחה לאיד כאשר תפסו את שרה אהרונסון, ולאחר מכן כשרבקה אהרונסון חזרה לגור בזכרון .

זהו ספורה של מחתרת, ניל"י, ושל האנשים שהקימו אותה. אנשים שידעו מה עשו התורכים לארמנים, שראו את התורכים מגרשים יהודים מא"י (במהלך מלחמת העולם הראשונה גורשו יהודים בעלי אזרחות של מדינות אוייב מא"י), ופחדו שסופם של היהודים יהיה דוגמת הארמנים.

זהו ספור אהבה. אהבתה של רבקה אהרונסון לאבשלום (היא מעולם לא התחתנה), אהבתו של אבשלום לרבקה, ויתכן שגם לשרה (הדיעות על כך חלוקות). אהבתה המיוסרת של שרה לאבשלום, המתוארת במילים כל כך יפות בספר: "היו דלתות ליבה נעולות זמן רב כל כך, עד החליד המנעול בבכי דמעותיה. ואולי לא יהיה אפשר לפתוח אותן, אף לא בעזרת פורץ" (עמ` 324).

לסיכום, הספר מספר על חייו של אבשלום פיינברג, ברקע מסופר ספור חייו הקצרים של אבשלום שוהם, נכדה של צילה, אחותו הצעירה של אבשלום פיינברג, שנפצע בתאונת אימונים בזמן שירותו בסיירת "שקד". ספור עלילתי נוסף שיש בספר הוא ספורה של אלמה באך, גרפולוגית שמקבלת בדואר מכתבים מגבר עלום שם, ומנסה להתחקות על עקבותיו. למיטב הבנתי, קו העלילה הזה נועד בעיקר למלא חורים בעלילה ובידע (והוא אכן ממלא את תפקידו נאמנה).

לפי הבנתי, הספר נכתב בשיתוף משפחת שוהם, צאצאי משפחת פיינברג. הספר מתובל בפרטים מרתקים על חייהם של אבשלום, שרה ורבקה. לא לכל הפרטים מצאתי ביסוס עובדתי, אבל אני בהחלט מתכוונת לקרוא עוד על הנושא.
הספר לא כתוב בשפה גבוהה, אבל בהחלט מתובל בניחוח הימים ההם, והעלה בי געגוע למילים, ולאנשים, שאינם בנמצא כבר היום.

את הפרק הראשון ניתן לקרוא כאן.
על אבשלום שוהם ניתן לקרוא כאן.
כאן תוכלו לקרוא עוד על אבשלום פיינברג. מכתבים שכתב אפשר לקרוא כאן.
על סכסוכי השכנים עם משפחת אהרונסון ניתן לקרוא כאן.
זהו ספרה הראשון למבוגרים של נאוה מקמל-עתיר, ואני כולי תקווה שתכתוב עוד.

בקיצור- לרוץ ולקרוא את הספר. לא ללכת. לרוץ.

אות מאבשלום/נאוה מקמל-עתיר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
527 ע"מ