ארכיון פוסטים עם התג "אובדן"

Everything changes

יום שישי, 9 בדצמבר, 2011

לזאק היה הכל. הייתה לו ארוסה יפהפיה, שהוא לא האמין שהיא רוצה להתחתן איתו ("Hope has the greatest body of anyone I've ever been allowed to touch"), הוא עבד בעבודה שלא הייתה לו סיבה לפחד שיפטרו אותו, הוא גר בבית שבחיים לא היה יכול להרשות לעצמו לגור בו, ולפני שנה הוא ניצל ממוות בתאונת דרכים.
ולפתע הכל השתנה.

יום אחד אדם קם בבוקר, וכדרך כל אדם הולך לשירותים.
מאותו רגע- הכל משתנה.

בדיקה אצל רופא מבהירה לזאק שיש דברים שהוא לא שולט בהם ("You never, under any circumstances, wont to hear your doctor say "hmm". "Hmm" being medical jargon for "Holy shit" " ), ומכאן כאמור- הכל משתנה.

במהלך שבוע מהרהר זאק בחייו ובהחלטות שקיבל.
הוא מגלה עד כמה הוא לא אוהב את עבודתו ("We produce nothing. We sell nothing. We buy nothing. if we didn't exist, Kafka would have to invent us"), ואת חייו בכלל. במקביל הוא צריך להתמודד גם עם משבר משפחתי שפורץ לו לפתע, ובקיצור- לפתע פתאום זאק שלנו מגלה שהחיים הם לא גן עדן.

אני אוהבת את ג'ונתן טרופר. הכשרון שלו לכתוב על נושאים עצובים וקשים עם המון ציניות והומור עצמי, הופכים אותו לסופר שלא אוותר על אף אחד מספריו.
גם בספר זה, כמו ב"איך לדבר עם אלמן" וב"מכאן אני ממשיך" עוסק טרופר במשפחות לא מתפקדות ובהכחשה כדרך חיים, וגורם לי לצחוק על זה, אבל גם להתרגש לא מעט.

התנצלות: בשל מגבלות הקינדל שלי אני לא רואה מספרי עמודים ולכן לא יכולה לתת מיקומי ציטוטים…

לסיכום,

Everything change/ Jonathan Tropper
Orion Ebook, 2011
352 p.

נשואה לאמריקה

יום שני, 1 באוגוסט, 2011

"בלילות האחרונים אני מתקשה להירדם. האתגר הוא לאו דווקא להיכנס למיטה. אני מרגישה את השלבים הנורמליים של ההתעייפות, את אובדן הריכוז שנעשה מודגש יותר עם כל חצי שעה שחולפת אחרי עשר בלילה, וכשאני נשכבת מתחת לשמיכה, בדרך כלל מעט אחרי אחת עשרה- לפעמים בעלי עדיין באמבטיה או מעלעל בכמה ניירות אחרונים, מדבר אלי מקצה החדר- ואני מתחילה להיסחף אל השינה. כשהוא נכנס למיטה, הוא מערסל אותי, ואני מגיחה חזרה מתוך ים התרדמה, אנחנו מחליפים מילות אהבה, ובטשטוש הרגעי הזה אני מאמינה שמשהו מהותי עדיין שלנו, שגופינו בחשכה הם הדבר האמיתי. ושכל השאר- החשיפה והחובות והמחלוקות- הוא בדיה והעמדת פנים. אבל כשאני מתעוררת בשתיים לפנות בוקר בערך, אני חוששת שההפך הוא הנכון". (עמ' 12)

כשקראתי את הפסקה הזו חייכתי לעצמי. כי גם אני כזו. גם אני נרדמת לא פעם ולא פעמיים לפני שהנסיך מגיע לחבק אותי בלילה.
זו לא הייתה הפעם היחידה שיכולתי להזדהות עם אליס בלקוול, ולו בשל העובדה שהיא ספרנית במקצועה, ושהיא התחתנה עם אדם שונה ממנה בתכלית, בין אם באופיו ובין אם בהשקפתו הפוליטית.

שלא כמו אליס, אני כבר לא צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאלו הם חיי, והנסיך הוא אכן נסיך בשר ודם. אבל ההבדל הקטן הוא שאני נשואה באושר רק שנתיים וחצי, ואליס נשואה לצ'ארלי הרבה הרבה הרבה יותר.
הבדל קטן ומשמעותי נוסף הוא כתובת המגורים שלנו. בעוד שאני גרה ברחוב אפרורי ושגרתי, בעיר שבעבר הייתה עיר של זהב והיום של הרבה צבעים אחרים, אליס גרה בבית אמריקאי לבן, הנמצא בשדרות פנסילווניה 1600.

זהו ספורה של אליס בלקוול, ספרנית מוויסקונסין, שמצאה את עצמה נשואה לצ'ארלי הכריזמטי והסוער. היא לא באמת חשבה שהוא יהיה פוליטיקאי. היא לא באמת האמינה שהוא יבחר לנשיאות המדינה. היא לא באמת האמינה שאלו יהיו חייה. וכדי להסיר ספק, אומר כבר עכשיו- אליס מאוד אוהבת את בעלה.
הספר מבוסס באופן חופשי על חייה של לורה בוש, דבר שהחלט הוסיף עניין מבחינתי לספר.

תחשבו על זה- אדם כל כך שנוי במחלוקת כמו ג'ורג' בוש, או בכלל, כל אדם בעמדת כח שכזו, מה אנחנו באמת יודעים על האשה לצידו?
תוסיפו לכך את הקסם של אמריקה הישנה, ההיא מהסרטים של שנות ה-70', לפני שכולנו גילינו מה באמת קורה בעיירות עם הגדרות הלבנות, ותקבלו ספר מקסים, לא כבד במיוחד, המתאים במיוחד לימים החמים.
אני חושבת שיש לא מעט (א)נשים שאחרי כמה עשרות שנים מתעוררות יום אחד, או אולי אפילו באמצע הלילה, מזיעות כולן, ותוהות אל מול הגבר הנוחר לצידן האם הן עשו טעות איומה, או יותר נכון לומר- "מה היה קורה לוּ".

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (בתנאי שאתם לא באים עם ציפיות גדולות מדי)

נשואה לאמריקה/ קרטיס סיטנפלד
American Wife/ Curtis Sittenfeld
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת, 2011
559 עמ'

מפתח לאבא

יום רביעי, 22 ביוני, 2011

"זה מה שעשה אבי. הוא קם, התקלח, התגלח והתלבש לעבודה. הוא ירד למטה והכין קנקן קפה, ובזמן שהמים תחו הוא יצא החוצה והלך לאורך השביל להביא את העיתון. הוא השאיר את העיתון מקופל על השולחן במטבח, מזג קפה לספל, לקח את הספל למעלה והניח אותו על ארונית הלילה של אמי. היא עדיין ישנה. ואז הוא הלך לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת וירה בעצמו" (עמ' 15)

אנחנו לא באמת יודעים מיהם ההורים שלנו.
בהתחלה, כשאנחנו עוד קטנים ותמימים (יש יגידו אופטימים) אנחנו בטוחים שהם הכי בעולם. הכי יפים, הכי חכמים, הכי אוהבים, הכי הכי…
אחר כך, כשאנחנו מתבגרים במקצת ובטוחים שהמצאנו את העולם אנחנו בטוחים שהם הכי לא מבינים. שהם מיושנים. שהם הכל חוץ מלהיות הכי הכי….
ואז, כשאנחנו גדלים קצת יותר, אנחנו מגלים להפתעתנו, ולא מעט פעמים גם לחרדתנו, שההורים שלנו הם בני אדם. עם חולשות, תשוקות, אהבות ואכזבות כמו כולם.

ג'ואן ויקרשם הייתה כבר אשה מבוגרת, אם בעצמה, כשאביה שם קץ לחייה. אבל הגיל מסתבר, לא הופך את השאלות לקלות או לפשוטות יותר…

יום אחד אבא מתאבד. לא היו שום סימני מצוקה, לא היה שום סיכוי שמישהו יבחין בכוונת האב להתאבד, והוא לא השאיר שום הסבר למעשה.
מתאבדים תמיד משרים סביבם בלבול והלם, מתובלים בכמות לא קטנה של רגשי אשמה. במקרים בהם המתאבד אינו משאיר פתק, תחושת חוסר ההבנה, והשאלה העולה תדיר "למה?", מסרבות לרדת מסדר היום.

חמש עשרה שנה עוקבת ג'ואן, ברמת אינטנסיביות זו או אחרת אחר חייו של אביה, ובעיקר אחר הדברים הקטנים שהיא מוצאת, זכר לאדם שהיה ואיננו, מתוך מטרה למצוא את הסיבה ל"למה".
חמש עשרה שנה, בהן היא מוצאת שלל סיבות, אבל לא באמת, כי אף סיבה לא מספיקה באמת.
ובסופו של דבר, היא מתנחמת ב"הנה הגרסה שלי: אבי סלד מהתאבדות, חוץ מהמקרים שראה בה מעשה נאצל. וחוץ מהפעם האחת כשנוכח לדעת שהיא בלתי נמנעת" (עמ' 52).

לדף הספר בהוצאה לאור.
לטעימה מהספר.

לסיכום, ספר שנוגע, ולא רק במשפחות שאיבדו את יקיריהם בנסיבות דומות.
ברבורים

מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד/ ג'ואן ויקרשם
The suicide index: Putting my father's death in order/ Joan Wickersham
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2011
320 עמ'