ארכיון פוסטים עם התג "בורמה"

להציל דגים מטביעה

יום שני, 30 בנובמבר, 2009

מה הדברים הכי נוראים שיכולים לקרות כשיוצאים לטיול מאורגן?
א. שהמדריך המקומי שלכם לא יבין מילה בשפתכם, או באנגלית.

ב. שתגיעו למקום מקודש, תחשבו שהוא משתנה, ותוטל עליכם קללה.
ג. שהאוטובוס יסע וישאיר אתכם מאחור, בארץ שאת שפתה אינכם מבינים.
ד. שתחלו בדיזנטריה/שלשול/שאר גועל נפש.
ה. שיחטפו אתכם, ואתם אפילו לא תדעו את זה.
ו. כל התשובות נכונות.

קבוצה של שנים עשר איש מתכננת לעשות מסע לסין ובורמה.

בראש המסע עתידה לעמוד ביבי צ`ין, סוחרת עתיקות המתמחה בחפצים מאסיה. היא גם המספרת בספר. אגב, אנחנו פוגשים אותה לראשונה אחרי שהיא כבר מתה. מבולבלים? גם אנחנו, וכמאמר השיר הידוע "וזוהי רק ההתחלה…".


הקבוצה האבלה מתלבטת אם לבטל את הטיול, מאחר ומדובר בבורמה וזה לא `פוליטקלי קורקט`. בסופו של דבר נופלת ההחלטה לנסוע כי "חרם אינו עוזר לאיש, לא לאנשים במציאות. זה רק גורם ליפי הנפש להרגיש טוב"(עמ` 46) (ובעיקר כי דמי הביטול באותו זמן היו 100%).


מה יקרה להם בדרך? הכל!
החל ממקדשים וכפרים, יערות ומנהגים מוזרים, דרך תיאורים פלסטיים מעוררי תאבון: "במשך שלושים ושבע שניות התרוקנה קיבתו של דוויט מתכולתה. זה היה מצבור של שלוש ארוחות שאכל ולא עיכל בשל גרגרי הזנתוקסילום מארוחת הערב הקודמת, שעצרו את פעולת העיכול. לא אתאר את התכולה ורק אומר שהיתה מורכבת מדברים צבעוניים ביותר שבגללם התקוטטו החזירונים. הם זללו הכל" (עמ` 116), וכלה במפגש (ארוך למדי) עם שבט נידח.


לבורמה ולסבל תושביה התוודעתי בספר "כלוב הלטאה" ולכן שמחתי לקרוא ספר נוסף שנוגע בבורמה. לצערי, מהבחינה הזו הספר לא "סיפק" את הסחורה. ההתמקדות היא ברגשותיהם ובחוויותיהם של משתתפי הטיול.
הספר מעניין במובן של תיאור המפגש הבין- תרבותי בין אנשי המערב הצדקנים (בחלקם) לבין בני שבט קארן (הבורמאים). אחת הדוגמאות המרכזיות לכך היא השימוש בתרופות טבעיות של ילידי בורמה, כדוגמה למה שיכולים אנשי המערב הso called מתוחכמים ללמוד.


כדי להבין את פשר שם הספר יש לקרוא לא רק את המשל בתחילת הספר כי אם גם את ההסבר המדעי כיצד יתכן שדגים יטבעו. מתברר שדגים "טובעים" על היבשה- כאשר הדגים אינם במים הזימים אינם נפתחים, ואז האוויר אינו חודר פנימה והדגים נחנקים. הנמשל בסיפור הוא שלעיתים נסיון לעשות טוב ולהשפיע על חיי האחר, מביא להריסתו. כאן ניתן לשמוע אמירה שלילית ביותר על הגלובליזציה.


אמי טאן היא סופרת אמריקנית ממוצא סיני, הכותבת בעיקר על יחסי אמהות- בנות ועל חיי בני הדור הראשון למהגרים סינים.
היא פרסמה ספרים רבים וביניהם "חוג שמחת המזל" (שגם עובד לסרט), "מאה החושים הנעלמים" ו"בתו של מרפא העצמות".

היא חיה עם משפחתה בסן פרנסיסקו.

לסיכום, מדובר בספר חביב, בעיקר לחובבי טאן.
אם הסתקרנתם, אתם מוזמנים לקרוא את הכריכה האחורית.
גלית אהבה את הספר מעט יותר.

להציל דגים מטביעה/אמי טאן
Saving Fish From Droening
מאנגלית: יעל גרינפטר
הוצאת מחברות לספרות, 2007
413 ע"מ

כלוב הלטאה- המלצה חמה

יום שלישי, 16 ביוני, 2009

עלילת הספר כולו מתרחשת בצלן של ההפגנות למען הדמוקרטיה שהיו בבורמה (אחרי קריאת הספר החלטתי לקרוא למיאנמר בורמה) בשנת 1988. הפגנות אלו, שהונהגו על ידי סטודנטים ונזירים בודהיסטיים, דוכאו ביד חזקה בידי המשטר הצבאי ואנשים רבים נאסרו ונהרגו.

אחד מהאסירים הללו הוא טזא, בודהיסט שנחשב כ"זמיר", משורר המהפיכה. הוא ואחיו (אחד המנהיגים הצבאיים של המהפיכה), אונג מין, באו ממשפחה משכילה ואביהם נלחם אף הוא למען בורמה חופשית (עד שנאסר ומת בכלא).
טזא, כאסיר פוליטי חשוב, נכלא בבית סוהר המכונה "הכלוב". הוא כלוא בתא קטן וחשוך, עם חרך קטן בלבד, בבניין ריק לגמרי. האינטרקציה היחידה שלו היא עם האסיר שמביא לו את האוכל (אסיר פלילי בניגוד לאסירים הפוליטיים שאינם עובדים בכלא) ועם הסוהרים: הסוהר הטוב והסוהר רע.

טזא מנסה לשרוד את הבדידות, הרעב והסבל המתמשך (יש לא מעט תיאורים קשים של התעללות בו). אחת הדרכים לשרוד היא לאכול לטאות- יש דיון שלם על כך שחלבונים עוזרים לשרוד בתנאים באמת לא אנושיים. הקושי הגדול ביותר הוא לשמור על צלם אדם בתנאים שכאלו. "מה שקורה כבר קרה בעבר. אני לא הראשון. אחרים עשו את זה, ואחר כך חזרו להיות בני אדם". הוא מגביר את קולו, להבטיח שהחשכה שומעת אותו. "אני עדיין בן אדם. קוראים לי טזא" (עמ` 41), "אין מה לעשות עם זכרון האלימות, כפי שלא היה מה לעשות עם האלימות עצמה, מלבד לשאת אותה מבלי להיעשות כמוה, וזו העבודה הכי חשובה שלו בכלוב, איך הוא נכנס, איך הוא יוצא" (עמ` 143).

אחרי מסכת של התעללות נוספת מגיע טזא למרפאה בבית הכלא, ופוגש שם בילד בן 13, גיאי, שאביו ואמו נהרגו והוא גר בכלא (אביו היה סוהר). כמו שניתן להניח, חייו של הילד בבית הסוהר אינם פשוטים, ועל מנת לחיות עליו לפתח כישורים לא פשוטים: "הילד אינו יכול לשכוח ומשתדל שלא לזכור את סיפורו. לא-לשכוח-לא-לזכור זו הדרך הטובה יותר לחיות בכלוב" (עמ` 214).
הספר מספר על ההתמודדות עם הכליאה. אין כאן איזו עלילה שמתפתחת יותר מדי, יש המון הרגשה של מחנק, אבל זו הפואנטה של הספר, שנועד מן הסתם לעורר את העולם למה שקורה שם. במקרה שלי, זה בהחלט הצליח.

מה שאהבתי בספר הוא שהוא מבוסס על המציאות. אולי אין "זמיר" בבית הסוהר הקרוי "כלוב", אבל יש לא מעט אסירים פוליטיים שיושבים בכלא בבורמה וסובלים מתנאים קשים בלשון ההמעטה. בסיום הספר מודה המחברת ללא מעט אנשים שאפשרו לה גישה ברמה זו או אחרת למה שקורה היום בבורמה. יתרה מזאת, אחת הדמויות המעוררות השראה בספר, דו סו צ`י, מנהיגת המהפיכה הכלואה בביתה, מבוססת על דמותה האמיתית של אונג סן סו קי, זוכת פרס נובל לשלום ומנהיגת מפלגת הליגה הלאומית למען הדמוקרטיה, שנמצאת במעצר בית משנת 1989.

הספר עורר אצלי אסוציאציות מאוד קשות, ואני באמת לא התכוונתי למשהו פופוליסטי, אבל המחשבות שלי נדדו המון לגלעד שליט. המחשבה על הבדידות, על חוסר הישע ועל חוסר הידיעה היא נוראית. כמו שאומר טזא, "בכלוב כלי הנשק היחיד שיש לי הוא החיים שלי" (עמ` 401). הדרך היחידה לנצח היא לשרוד. ולשרוד בצלם האדם.
ספר חזק מאוד. אני הולכת לחלום עליו לא מעט בימים הקרובים.

כלוב הלטאה/ קארן קונלי
מאנגלית: יואב כץ
כנרת זמורה-ביתן, 2009
491 ע"מ