ארכיון פוסטים עם התג "גזענות"

הממלכה במלוא כיעורה

יום שני, 8 באפריל, 2013

כיסא פנוי

אני אנגלופילית ידועה. זו לא רק העיר הזו, לונדון. זה המבטא הבריטי שמרעיד מיתר בלבבי.
אלו הנופים של סקוטלנד. אלו הנימוסים של פעם. זו ג'יין אוסטין. זה אפילו, רחמנא לצלאן, ג'יימס בונד (למרות שלבי שייך לרוג'ר מור ולא לסקוטי היהיר-מדי שון קונרי).

אבל את קן לואץ' אני לא אוהבת. אולי כי הוא מספר את האמת על הממלכה ההיא, הרחוקה כל כך. אולי כי הוא מראה שמאחורי הארמונות הזוהרים והרומנים השערורייתים יש גם את העם הפשוט. והעם הפשוט לא חי חיים טובים במיוחד. ויש לומר כי את חוסר אהבתי ללואץ' הייתה הרבה שנים לפני שהצטרף לכל הso-called תרבותיים שונאי ישראל. אבל סטיתי מהנושא…

העיירה פגפורד לא שונה מעיירות אנגליות אחרות. גם בה יש כיכר שוק וכנסייה. גם בה הכנסייה מהווה את מקום המפגש המרכזי. גם בה מרבית ההתרחשויות נותרות בין הקלעים, כי בכל זאת, לא נעים להוציא את הדברים החוצה…
אבל כשחבר מועצת העיר, בארי פראבדר, מת באופן מפתיע כל העיירה נכנסת למרקחה. מי יירש את מקומו?

לקח לי זמן להיכנס לסיפור. היו לא מעט רגעים שאפילו חשבתי לעזוב אותו, אני לא ממש חושבת שכל ספר בהכרח חייבים לסיים.
אבל מתישהו , בסביבות העמוד ה-60 זה קרה. יש את הרגע הזה, שכל אוהבי הספרים מכירים, שבו אנחנו נשאבים לספר ויודעים שזהו. אנחנו חייבים לקרוא אותו. זה לקח זמן, אבל זה הגיע.

אז איך אפשר לכתוב על הספר הזה? יש בו המון דמויות, וכל פעם העלילה מתוארת מזווית מבט שונה. זה לא ממש מבלבל, וזה בהחלט מוסיף עניין.
אז מה יש בספר הזה? הכל. מוות, אהבה, יאוש, אידיאליזם, סמים, אלכוהול, בדידות, גיל ההתבגרות. "החיים האמיתיים". על רוע, ועל אכזריות, ועל כאב. אין כאן טובים או רעים, פשוט אנשים שחיים במקום לא פשוט, ובתנאים לא פשוטים, וחיים פשוט. לכן האסוציאציה שלי לקן לואץ' הייתה חזקה כל כך.

למי שמחפש ספר בסגנון "הארי פוטר", זה לא הספר המתאים. רולינג כינתה את הספר "קומדיה שחורה" וגם לזה לא ממש התחברתי.
זה ספר לא פשוט. הוא השאיר אותי עם (קצת) כאב לב כשסיימתי. יש דמויות חזקות יותר, יש דמויות רעות יותר. אבל זכרו- בספר הזה אין דמויות רעות, יש דמויות שרע להן ;-).

ובדיוק כשסיימתי לכתוב את הסקירה, הודיעו ברדיו שתאצ'ר נפטרה. תאצ'ר הייתה האוייבת הגדולה של המעמדות הנמוכים באנגליה, לפחות למיטב זכרוני הרעוע. והנה עוד סגירת מעגל בסקירה. בעיניי הפרובינציאליות, בכל מקרה, היא לנצח תהיה האישה עם התסרוקת הבלתי אפשרית.

לסיכום, לאנגלופילים ולחובבי קן לואץ'

כיסא פנוי/ג'יי קיי רולינג
The Casual Vacancy/J.K. Rowling
מאנגלית: אסף גברון
ידיעות אחרונות, 2013
558 עמ'

החתול השחור האחרון

יום שלישי, 1 ביוני, 2010

"אני מספר לכם כל זאת מפני שכאן באי שלנו, כמו במקומות אחרים, החתולים שוכחים, בני האדם שוכחים והטירוף- אם רק תנתן לו הזדמנות- ישתולל שוב, והסיפור יחזור על עצמו"

בימים בהם השנאה שוב מרימה את ראשה, ובכלל בימים בהם העצב עמוק יותר, אני נוטה לקרוא ספרים so called קלילים יותר. כך הגעתי לספר הזה, שבימים כתיקונם סביר להניח שלעולם לא הייתי קוראת.

זהו ספורו של חתול שחור רגיל לחלוטין. כמו כל חבריו, גם הוא עובר לו מפח לפח. כמו רבים וטובים ממנו, הוא מתאהב בחתולת אנגורה לבנה ומפונקת, ובטוח שיחד איתה יפסע אל השקיעה, אבל דברים מוזרים מתחילים לקרות.
"קודם נעלם משי. אחר כך ספידי, אחר כך קוטר, טיטוס, רעמסס, כושית". לאן נעלמו כל חבריו החתולים? והאם העובדה שהם נעלמו קשורים לעובדה שכולם היו חתולים שחורים?

באי חסר השם בו גר גיבורנו, החליטה הממשלה כי יש מי שאשם במצב: החתולים השחורים. ברור לראש הממשלה, לשריו ולאט לאט לכל העם כי ברגע שהחתולים השחורים יעלמו מהעולם, יסתיימו המשברים הכלכליים, האושר והעושר יגברו, ובאופן כללי- העולם יהיה שמח (ובהיר) יותר.

ומה קורה כשחברה שלמה בוחרת בשעיר לעזאזל?
בהתחלה מתי מעט האמינו. אחר כך כבר היו רבים יותר ויותר. בסוף לא היה לאן לברוח. החתולים השחורים נרדפו בכל פינה. הוצאו להורג בצורות מזוויעות למדי, משולהבים מאסיפות ציבוריות בהן הוכיחו שוב ושוב את אשמת החתולים השחורים. "מעטים היו האנשים שהתנגדו למעשים האלה או הסתייגו מהם; אלה שהעזו למחות הואשמו באהבה לחתולים, נחשבו למסוכנים לציבור והסתבכו בצרות" (עמ' 189).

ואם כל זה לא מצלצל לכם מוכר, באה התמונה הזו להסביר על מה בדיוק מדובר כאן:

זהו ספר שמיועד לנוער, אבל לא מדובר כאן בספר ילדותי או נאיבי.
זה ספור חד ובהיר על מיעוטים ועל היחס אליהם, על השתיקה כאשר עושים רע לאחר, על הטמעת דעות קדומות, על היאוש- "איזו משמעות יש לאמת אם כולם מתכחשים לה? איזה ערך? איזה כיסוי?" (עמ' 89), ולא פחות חשוב- על האנשים הטובים (והמעטים) שבדרך.
באותה הנשימה אפשר לומר שזהו ספורה של התקשורת במאה ה-20- תקשורת שנזונה לא פעם מבדלי שמועות ואינפורמציה, יוצרת כדורי שלג מתגלגלים, ולא פעם לא ברור מה קדם למה- השמועה או מה שקרה בעקבותיה….

(ד"ר) טריוויזאס אווגניוס הוא סופר יווני, שכתב למעלה ממאה ספרים. ספריו עובדו למחזות ולקולנוע, תורגמו ל-17 שפות וזכו בפרסים רבים. זהו ספרו הראשון שתורגם לעברית.

לסיכום,
(כי זה אחד מספרי הנוער היותר טובים שקראתי בזמן האחרון, כי הוא לא מתייפייף, כי סביר להניח שהוא לא ממש יכה גלים בארץ, וכי זה הספר המומלץ מבחינתי לקנות בשבוע הספר).

החתול השחור האחרון/ אווגניוס טריוויזאס
The Last Black Cat/ Eugan Trivizas

מיוונית: יחיאל קמחי
הוצאת הקיבוץ המאוחד, ספריית פועלים, 2010
224 ע"מ

גראן טורינו- המלצה חמה

יום שישי, 8 במאי, 2009

וולט קוואלסקי (קלינט איסטווד) הוא מסוג הזקנים האלה, שאף אחד לא באמת אוהב.
הוא חייל לשעבר, שנלחם במלחמת קוריאה (ואלו הימים היחידים כנראה שבהם היה מאושר). הוא גראמפי, הוא שונא את כולם, יש לו כל הזמן רק הערות, והוא נוהם במקום לדבר.
הוא גר לו באיזו שכונה אמריקאית, שפעם הייתה שקטה והיום מלאה לחרדתו ב"מלוכסנים" כהגדרתו. אשתו נפטרה, הבנים שלו לא מתים עליו במיוחד, הנכדים כבר בונים על הירושה, והשכנים היו רוצים שייעלם, וכמה שיותר מהר.
לילה אחד מנסה אחד מילדי השכנים לגנוב את מכוניתו של וולט, גראן טורינו, ומביא לשינוי בחייו.
הליהוק בסרט לא ממש מעניין, השחקנים הם ברובם אלמונים לחלוטין, ויש כאן לטעמי מעין הומאז` לסרטיו של איסטווד: הוא הגיבור, יש את הטובים ואת הרעים, ואיסטווד, כדרכו של איסטווד, חייב להלחם בהם ולנצח אותם. מצד שני הוא מדבר לא פחות על תחושת הבדידות של המבוגרים יותר בחברה, שרואים את עולמם המוכר הולך ונעלם להם, ולא מצליחים להסתגל לשינוי. על הגזענות בשכונות המעורבות בארה"ב, על תופעת הפחד שמשליטות כנופיות ברחובות הערים, ועל היכולת של האהבה והאכפתיות להתעלות מעל הכל.
חשוב לי לומר שזה לא סרט מדכא. זה לא סרט נחמד. זה סרט שנשאר איתי, אבל יש בו לא מעט קטעים משעשעים.
אני חושבת שהסרט הזה הוא הבבואה המוצלחת ביותר לשינוי שעבר על איסטווד בשנים האחרונות. מ"הארי המזוהם" ושאר האקדוחנים להשכיר, הוא הפך להיות אחד הבמאים היותר מוכשרים ורגישים שיש. מספיק שאזכיר את "מיסטיק ריבר" המדהים, או לחלופין את "מליון דולר בייבי" שעליו אני לא יכולה לומר כלום, כי לא ראיתי אותו. העניין הוא, שבעיניי זקנתו של איסטווד הרבה יותר מכבדת את נעוריו.
אני לא אומרת "לכו לראות", אני אומרת "רוצו".
פרטים נוספים על הסרט ניתן למצוא כאן.