אחד הויכוחים הגדולים שהיו לי תמיד עם חברתי הג'ינג'ית נורית הספרנית הוא על מידת ההתערבות שלי, כספרנית, בשאלה אילו ספרים מותר לילדים, ולקוראים בכלל, לקחת מהספריה.
אני אוהבת את הקוראים הקבועים בספריה שלי. אני אוהבת את הילדים שבאים ועם עיניים נוצצות לוקחים שלושה ארבעה, ויש כאלו שאפילו עשרה ספרים.
אני אוהבת גם את הילד המוזר והבודד שיושב תמיד ליד החלון ומקריא לעצמו את הקומיקס, תוך שהוא משמיע קולות.
חלק מהקוראים הקבועים מדברים איתי. לפעמים אנחנו מדברים על ספרים, לפעמים על החיים. לפעמים הם מספרים על עצמם. לא הרבה, כי בתור ספרנית העובדת בספריה הומת אדם אני יודעת שלא תמיד אפשר לדבר, אבל בכל זאת…
הלן אוהבת את העבודה שלה. מדי יום היא מגיעה לספריה, לאגף הילדים. היא מחכה שהילדים יגיעו. היא אוהבת לראות אותם עם הספרים. היא אוהבת להמליץ להם על ספרים. לפעמים היא תוהה איך היא הגיעה לעבודה הזו בכלל, כי זו לא הייתה התוכנית שלה. הו, לא. היא תכננה דברים שונים לגמרי, ואיכשהו השנים עוברות והיא עדיין ספרנית, עדיין רווקה, עדיין בעיירה קטנה.
אבל יש ילד אחד, שבשבילו היא הכי הכי שבעולם. בשבילו הספריה היא מקום המפלט, היא העתיד, היא הכל, והלן, כשומרת הסף של הספריה, מהווה לגביו בת ברית.
איאן דרייק הוא ילד בודד למדי. הוא אוהב לקרוא, אבל לא כל מה שהוא אוהב מותר לו. אמו מקפידה מאוד שיקרא ספרים בנושאים מסוימים (בארה"ב נפוצה מאוד תופעת הצנזורה בספרים. יום אחד אכתוב על זה פוסט). כשלוסי מגלה שהוריו של איאן שולחים אליו למחנה נוצרי שמיועד "לתקן" נטיות הומוסקסואליות היא נחרדת, ומוצאת עצמה ספק שבויה ספק חטופה מרצון במסע ברחבי ארצות הברית.
זה לא ספר ריאליסטי במיוחד, יש להודות על האמת. הוא דן באריכות בשאלה עד כמה מבוגר (שאינו הורה) יכול להתערב בחייו של ילד, כמה אנו יודעים על האנשים הסובבים אותנו, והאם אנו באמת עוזרים כשאנו מנסים לסייע.
אבל זה ספר שמלא בתיאורים ובציטטות מספרים, שמדגים היטב כיצד ספרים מהווים מקור נחמה וכוח לאלו הזקוקים לכך, ובקיצור-
(לאוהבי ספריות וספרים בלבד)
The Borrower/ Rebecca Makkai
Cornerstone Digital, 2011
337 pages
