ברבורה בהתהוות

"הרי בהכל אשמות האמהות. הן אשמות במעשי האונס של בנים אנסים, הן אשמות במעשי הרצח של בנים רוצחים, הן אשמות במעשי הבגידה של בנים בוגדים. הן אשמות בבנים רפי שכל וחלשי אופי, בבנים שהצליחו אף על פי שרצו להיות הולכי בטל ובבנים בטלנים שבגללן, תמיד בגללן, לא היו לעורכי דין או לאנשי היי-טק. הן אשמות בכך שבניהן הם אבות רעים, בעלים אדישים, הן אפילו אשמות בנשים המציקות שהם נישאים להן, שהרי בחרו בהן כי הן מזכירות להן את אמם, ואם הם לא נישאים, ובכן, בכך ודאי וודאי שהן אשמות. אבל אמא שהבן שלה מנסה לרצוח אותה? אמא כזאת היא האמא הכי אשמה מכולן" (עמ' 33)

בכל משפחה יש את הילד האהוב יותר, ואת הילד האהוב פחות. זה אולי לא פוליטקלי קורקט להודות בזה, אבל אחד מהם תמיד יזכיר לך דברים שאת לא רוצה. אולי ישקף את האופי שלך, אולי יזכיר ימים שאת לא רוצה לזכור. זה לא באמת משנה מה הסיבה, זה פשוט קורה.

איתמר מרגיש שהוא הפחות אהוב. הוא הרבה פחות יפה מאחיו, הוא פחות מוצלח ואמא שלו אוהבת אותו פחות. ואתם יודעים מה זה לא באמת משנה מה תגידו, לא משנה כמה תנסו לשכנע, ככה הוא מרגיש וזהו.
ויום אחד הוא מתפוצץ, והעולם מתרסק.

זה לא הספר הראשון שדן בשאלה האם אמא חייבת לאהוב את הילד שלה בכל מחיר.
אין ספק שלכל אורך העלילה הדהדה דמותו של קווין, שגם הוא, בדומה לאיתמר, היה הילד האהוב פחות, שגם לו היה אב שניסה לפשר ולהרגיע, שגם אצלו הדברים הגיעו לפיצוץ, אחר וקטסטרופלי הרבה יותר.

אני לא מכירה אישית את אורנה לנדאו. אני די נהנית מהכתיבה שלה, ונהנתי גם מספרה הקודם, אבל קשה לי להתעלם מתחושת דז'ה וו מסויימת.
משני הספרים עולה התחושה שלנדאו, איך לומר, לא ממש מחבבת את מוסד המשפחה, ובסופו של דבר מאשימה הכל במשפחה:
"ילדים הם לא כמו תפוחים. הם לא נרקבים ככה סתם. הם… משהו קורה להם" (עמ' 87)

האב רופס וחלוש, חסר עמוד שדרה רוב הזמן. האם שקועה בעיקר בסבלה, בין אם מדובר בדכאון שלאחר לידה, או בסבל עכשווי יותר, ורק האח הגדול הנו עד (שותק) לסבל שעובר אחיו הקטן, סבל שדומה שנועד לתת חיזוק ותירוץ מסויים למעשיו.

אני חייבת לציין שאחד הדברים שממש עצבנו אותי בספר היה תיאור שיטת "חמש הדקות". מדובר בשיטה שנויה במחלוקת להרדמת תינוקות ופעוטות בלילה. השיטה, כשמה, דוגלת ברעיון חמש הדקות. משכיבים הפעוט לישון, וגם אם הוא בוכה לא ניגשים אליו חמש דקות. הרעיון הוא לגרום לכך שהילד לא יבכה בצורה מניפולטיבית וירדם לבד. לא השתמשתי בשיטה זו כי אני פולניה עם לב רך עד מאוד, וילד שנרדם מהר, אבל יש בספר תיאור ממש קורע לב של ילד שבוכה ובוכה והאם לא ניגשת אליו. ולמעשה, כך אליבא דסופרת, כאן הייתה הבגידה הראשונה של האם (אחרי כשבוע הילד כבר נרדם מהר, אבל לא מוכן לקבל מאמא נשיקת "לילה טוב").

כאמא, כבר לא כל כך טריה, אני חושבת שלרמוז ששיטה זו הייתה אחת הסיבות לקרע במשפחה היא מניפולציה זולה על הקורא. ילדים בוכים לפעמים. גם תינוקות. גם אם האמא לא קופצת ל'דום מתוח', זה לא אומר שהקשר ביניהם יהרס לתמיד. זה הכעיס אותי. מאוד.

מילה טובה על הכריכה: יופי של כריכה! אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של השכנים.

לסיכום,
(כי באמת שכעסתי)

בזה הבית/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2011
319 עמ'

"רועי שם קץ לתשוקה ביריה בחדרו, חדר הילדות שלנו, שם התגורר בחודשים האחרונים מאז שמצבו הורע. הוא לא השאיר מכתב. לא קל להתנסח במצבי קצה" (עמ' 11)
מוות צפוי מראש אינו קל יותר מוות פתאומי. לפעמים הוא אפילו קשה יותר.
דמיינו לעצמכם: כל פתיחת דלת, כל צלצול טלפון, כל דפיקה בדלת עלולים לבשר שהפעם זה קרה. המוות הגיע.

כשרועי התאבד, אף אחד לא ממש הופתע, אבל זה לא שינה הרבה. השוק והכאב, נדמה שרק חיכו להתפרץ, ובבת אחת גם חרצובות הלשון הותרו, ורגשות, ובעיקר כעסים, שהיו עד כה מתחת לפני השטח צפו ועלו.

"היה קשה לגדל אותו. הוא זלל לנו את החמצן, ועוד יותר קשה היה למצוא אותו ירוי" (עמ' 66)
כשיש מישהו חולה/במצב נפשי קשה, הכל משתנה. הזרקור מופנה כלפיו, והסביבה לעיתים קרובות נשכחת.

האם, נטע, הקדישה את כל כולה לרווחתו של רועי. היא דאגה לו, טיפחה אותו, שמרה עליו עד כלות ובמהלך הדרך דומה שעזבה מאחור את יורם, בעלה, ואת בנה השני, דני.
האב, יורם, כואב את מות בכורו לא פחות, אבל בניגוד לנטע, שעוטפת את עצמה בכאב, יורם כועס. הוא כועס על החיים, הוא כועס על רועי, הוא כועס על נטע, שגידלה את רועי 'עטוף בצמר גפן', ועכשיו, אחרי השבעה, עוזבת ת הבית.
האח, דני, כואב את מות אחיו. הוא גם כמה לאהבה, ומקווה בסתר לבו שעכשיו אמו תראה גם אותו. הוא גם כועס לא פחות.

זהו רומן קולות, וסיפורה של המשפחה מתואר דרך דמויותיהן של בני המשפחה ושל החברים הקרובים. דרך עיניהם אנו מבינים מהי השפעתה של התאבדות על המשפחה – על מטען הכאב, האשמה והכעס שהיא מטילה.

קשה היה לי לקרוא את הספר. הרגשתי שדמותו של רועי, המתאבד, מואדרת. בדיוק כטענת אחיו "אני לא מבין למה לעזאזל כולם מדברים על רועי בטון הזה. אין שום דבר רומנטי בהתאבדות" (עמ' 50). יש כאן איזושהי האצלה של דמות של בחור צעיר, אינטיליגנט ורגיש ככל שיהיה, שבחר להתאבד.
כעסתי על דמותה של נטע, דמות שנראית לי אמפוטנטית במקרה הטוב, קדושה מעונה במקרה הרע. לא הצלחתי להבין איך אם בוחרת במודע שלא להילחם על חיי בנה.
מצד שני, אני מאמינה ש"זו זכות להיות חיים", קרי זכותו של אדם על חייו.

לסיכום, ספר שמאיר זווית לא מוכרת בבעיה מושתקת. ספר לא פשוט ומעורר תהיות.

שמורת נפשי/ רבקל'ה מונפלק
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
204 עמ'

אחד הדברים המפחידים בעולם הוא להיות הורה.
אתה אף פעם לא  יכול להיות בטוח במה שאתה עושה. אתה אף פעם לא יודע מתי תתברר הטעות, או כמו שאמרה פעם פסיכולוגית שאני מכירה "כל עוד תהיינה אמהות, תהיה לנו עבודה". לא רק בטיפול הילדים, אלא גם, ולא פחות, בטיפול בהורים.

דבר מפחיד לא פחות הוא ללכת לטיפול בכלל, ולטיפול קבוצתי בפרט. אם בטיפול פרטני אתה יושב מול אדם אחד, פותח בפניו את לבך ומקווה לטוב (שהרי בכל זאת מדובר באיש מקצוע…), הרי שבטיפול קבוצתי אתה עושה את אותו הדבר, אבל חוץ מאיש המקצוע יש שם עוד כמה וכמה אנשים אחרים, שאוהבים/מעריכים/חושבים אחרת ממך. פחד אלוהים.

בימי רביעי בערב מתקיימת קבוצת הורים. הקבוצה היא הטרוגנית. יש בה אמהות ואבות, יש חד הורית, יש אפילו את "הומו המחמד". חלק מהילדים הם בגיל ההתבגרות, האחרים עוד לא הגיעו אפילו לכיתה א'.

כל אחד מהמשתתפים בקבוצה מגיע עם מטען משלו.
לכל אחד יש הורים, יש מערכת ערכים, יש שלדים בארון.
כל אחד צריך להתמודד לבד, אבל גם בתוך הקבוצה, עם החיים, עם הילדים ועם ההורים שלו עצמו.

יעל הדיה, שאת ספריה אני מאוד אוהבת, יודעת לגעת באנשים. אישהו במקום להפוך דברים לקלישאה, היא מצליחה לגעת בקישקע (וסליחה על האסוציאציה הפולנית).

אבל הספר עצמו לא הפיל אותי מהכסא.
על גבי הכריכה האחורית מצווין שהדיה הייתה אחת התסריטאיות של הסדרה "בטיפול". בהחלט יכולתי לראות בטיפול הקבוצתי שגיבורי הספר עוברים המשך של הסדרה המדוברת, בעיקר לנוכח דמותה המעצבנת והמתוסבכת לא פחות של הפסיכולוגית, המזכירה בהדהוד את דמותו של ראובן, הפסיכולוג המיתולוגי ב"בטיפול".
מצד שני, בשלב כלשהו בספר גם הציניות שלי ירדה ונכבשתי ביחסי ההורה-ילד. ובכיתי, ורצתי לחבק את העולל, ולהזכיר לעצמי ולו שהוא אדם בזכות עצמו.

ואתם יודעים מה? אם ספר יכול להוציא ממנו כמות כזו של דמעות בקטע קטן יחסית, הוא שווה בכל מקרה.

לסיכום, לא רק לחובבי פסיכולוגיה/יעל הדיה

רביעי בערב/ יעל הדיה
הוצאת עם עובד, 2011
464 עמ'