ארכיון פוסטים עם התג "הסטוריה"

פומפיי

יום רביעי, 3 באוגוסט, 2011

הזמן הוא אוגוסט. חם. מאוד מאוד חם.
בני העשירון העליון, כתמיד, נמצאים בחו"ל, מסתתרים מפני החום הגדול במקומות מבודדים מעין, מוצלים, בהם הם ממשיכים להתענג על מזלם הטוב.
בני מעמד הביניים, כמו תמיד, עובד ונאנק תחת הנטל, וחולם על החופשה הבאה, אותה יבלה בעיר החטאים הידועה פומפיי.
בני העשירון התחתון, כהרגלם, עובדים קשה, יודעים שאין להם את היכולת לצאת לחופשה. במקרה הטוב, הם ישרתו אדם כלשהו שיגיע לעיר הגדולה. במקרה הרע… נו, חם מדי לעסוק במקרה הרע, ובכל מקרה- הגורל הוא זה שקובע, לא?
וחם, כל כך חם. כבר אמרתי?

זה לא זמן למחשבות עמוקות. זה לא זמן לעבודה. עכשיו אין לאף אחד כח לעשות כלום. חם.

אבל יש אחד, מאריוס אטיליוס פרימוס (החברים קוראים לו אטיליוס 🙂 ), שלא מסוגל לא לעשות כלום. הוא מוטרד.
לא מספיק שהוא עובד במקום חדש, כמהנדס המופקד על אמת המים החשובה "אקווה אוגוסטה" ("מי אוגוסטוס"), תעלה שהובילה מים לתשע ערים במפרץ נאפולי.
לא מספיק שקודמו בתפקיד נעלם בנסיבות מסתוריות.
לא מספיק שהוא חי תחת נטל הקריירה המשפחתית, והוא מהנדס מים כמו אביו, וכמו סבו, ואולי כמו אב- סבו.
לא מספיק שהעובדים תחתיו לועגים לו, מסיתים נגדו וחותרים תחתיו.
עכשיו יש בעיה חדשה: נגמרו המים! המים לא מגיעים לתעלה יותר, ואיש לא יודע את הסיבה.
ולכו תתמודדו עם הבעיה הזו במדינה שכולה שחיתות, במדינה שבה לאיש לא אכפת מכלום.
חום אוגוסט, כבר אמרנו?

עשרה ימים לפני התפרצות הר הגעש וזוב, התייבשו בארות המים והמעיינות סביב ההר. בדיעבד, מסתבר שזה היה סימן מקדים.
הספר "פומפיי" עוסק בעשרת הימים הקודמים להתפרצות, תוך שהוא מתאר בפרוטרוט את הרקע ההסטורי, את החיים היומיומיים באותה התקופה ואת השחיתות הפושה בעיר.

לפני כשבוע פנתה אליי חמותי שתחיה ואמרה לי "פעם אחת תקראי ספר שאני ממליצה לך". אז מה עושה כלה טובה ומסורה? נכון! קוראת את הספר האמור.
לכאורה, אין סיכוי להפסיד. רוברט האריס הוא סופר ידוע ומוכר, ספרו "ארץ אבות" מחכה בסבלנות לתורו על מדף הספרים שלי, איטליה היא היעד הבא שלי, וחמותי שתחיה בד"כ קוראת ספרים לא רעים.
הבעיה הייתה ש, נו, מה לעשות, חם.
אולי אם הייתי קוראת את הספר במזג אוויר חם פחות, הייתה לי הסבלנות לכל הפרטים הקטנטנים, לכל התנהלות העלילה האיטית כל כך, לעובדה שאין כאן באמת יותר מדי עלילה, אלא תיאור מצב נקודתי שנמשך ונמשך ונמשך, עד לנקודה בה כבר התפללתי שווזוב יפער את לועו.
בסוף זה קרה, אגב.
ו-וזוב אכן פתח את לועו, וב24 לאוגוסט שנת 79 החלה התפרצות הר הגעש, שנמשכה 24 שעות ובמהלכה נקברה העיר פומפיי תחת הלבה הרותחת וענני האפר.

לסיכום,
לחובבי רוברט האריס ולמיטיבי קרוא ברומנים הסטוריים בלבד.
 (כי בכל זאת זה רוברט האריס, שלא לומר שצריך לשמור על יחסים טובים עם חמותי שתחיה 😆  )

פומפיי/ רוברט האריס
Pompeii/ Robert Harris
מאנגלית: מרדכי ברקאי
הוצאת זמורה ביתן, 2006
317 עמ'

ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י)

יום שישי, 22 באפריל, 2011

(מתנצלת על איכות התמונה. משום מה אין שום תמונה של הספר באינטרנט, גם לא באתר הרשמי של עמותת לוחמי לח"י)

כשהייתי קטנה הדבר שהכי רציתי, הכי בעולם, זה להיות ב"לח"י". או באצ"ל.
רציתי להשתתף במאבק הירואי, רציתי לגרש את הבריטים המרושעים, ואני מודה שלא פחות מהעניין האידיאולוגי עמדה לנגד עיניי הרומנטיזציה של הגיבורה ההרואית, שמוכנה למות למען המדינה (או רעיון המדינה). לזכותי יש לומר שהייתי "מסתפקת" גם בחברות בחסמב"ה.

אבל זה היה לפני שנים רבות, ומדף הספרים העוסק בפעילות הישוב במהלך תקופת המנדט הלך והתמלא.
מטבע הדברים, ובהתאם לקונצנזוס, מרבית הספרים עסקו ב"הגנה". ענייני "לח"י" בשנים האחרונות נוגעים יותר לתנועות הימין, ואיבדו לא מעט ממעט (מעט מדי לטעמי) הקרדיט שהגיע לה, וכעת הגיע הזמן למלא במעט את החלל הריק.

בשנה האחרונה פורסמה סדרה של כתבים תחת השם "ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י)". מדובר בחמישה כרכים הפורסים את תולדות הלח"י, החל מהקמת ההגנה, דרך הפילוג לאצ"ל, המאבקים האידיאולוגיים ופרישתם של אברהם (יאיר) שטרן ואוהדיו מהאצ"ל, וכלה בנסיון להקים מפלגה פוליטית לאחר קום מדינת ישראל. כמו כן כולל הספר כרוזים, תמלולים של שידורי הרדיו הפירטי דאז, נאומי עצורי לח"י בפני בתי המשפט האנגלים ועוד.

כותב הספר, נחמיה בן תור, לחם בלח"י ופועל רבות למען שימור זכרון פעילות והרוגי הלח"י.

כחובבת התקופה, קשה לומר שהספר חידש לי הרבה. הוא בהחלט "סיפק" את הסחורה בצבעוניות שלו, ואני מניחה שלאנשים שפחות בקיאים בתקופה הספר יהיה מעניין אף יותר.
מטבע הדברים, ולאור זהות המחבר, הייתי אומרת שמדובר בספר לא אובייקטיבי, אבל בינינו- אני לא ממש בטוחה שיש כתיבה הסטורית אובייקטיבית.

כאמור, מדובר בחמישה כרכים:
כרך א': עד שנת 1943.
כרך ב' 1945-1944.
כרך ג': 1946.
כרך ד': 1948-1947 (מאי).
כרך ה': 1951-1948 (יוני).

לסיכום, לחובבי הז'אנר ולאוהבי ההיסטוריה

(כי אפילו לי צרמה לפעמים הנאמנות העיוורת ללח"י)

ספר תולדות לוחמי חירות ישראל (לח"י)/ נחמיה בן תור
הוצאת יאיר, 2010
5 כרכים

מועדון דנטה- אי המלצה

שבת, 18 באפריל, 2009

חמותי, שתחיה, מאוד אוהבת את "הקומדיה האלוהית" של דנטה. היא מסוגלת לשבת ימים ולילות ולקרוא את מסעותיו של דנטה בשלוש ממלכות המתים. אולי בגלל זה הגעתי לספר "מועדון דנטה", שאמור להכיל בתוכו הן אמת היסטורית והן פרשת רצח מסתורית.

בשנת 1865 מתרחשת בעיר בוסטון סדרת רציחות מזוויעות (המתוארות לפרטי פרטים לאוהבי CSI) שהמשטרה לא מצליחה לפענח. הקורבנות הם אנשים בעלי מעמד גבוה: שופט, כומר ואיש עסקים.
במקביל אנו מתוודעים לחברי "מועדון דנטה", שעובדים על תרגום ראשון והוצאה לאור של "הקומדיה האלוהית" בארה"ב: המשורר הנרי וודוורת לונגפלו, אוליבר ונדל הולמס, המשורר ג`יימס ראסל לואיס והמו"ל גיי טי פילדס. הם מזהים ברציחות מאפיינים מיצירתו של דנטה ולכן מחליטים למצוא את הרוצח בעצמם.

בתור חובבת ספרי מתח, לא אהבתי את הספר. זה ספר איטי מאוד, שמלבד תיאורים גרפיים שאותם אפשר להעריך, לא באמת מצליח לרתק. המשפטים ארוכים ומעייפים, אין באמת דמויות שיכולתי להזדהות איתם. התחושה שלי הייתה שבמקום להתעמק בפרשת הרציחות מעדיף המחבר להראות עד כמה הוא מכיר ומוקיר את יצירתו של דנטה.
מצד שני, חובבי ספרות הסטורית בכלל ודנטה בפרט, יהנו לדעתי מהספר. יש פרטים רבים על דנטה ועל יצירתו כמו גם על הסביבה האקדמית-סנובית של אותם ימים.
זה אחד הספרים היחידים שלא הצלחתי לסיים לקרוא (אם כי הצצתי בסוף, לראות מי הרוצח….)

מועדון דנטה/ מתיו פרל
מאנגלית: אינגה מיכאלי
הוצאת מודן, 2005
408 עמ`