ארכיון פוסטים עם התג "זמורה ביתן"

אמא תמיד אשמה

יום שלישי, 13 בדצמבר, 2011

"הרי בהכל אשמות האמהות. הן אשמות במעשי האונס של בנים אנסים, הן אשמות במעשי הרצח של בנים רוצחים, הן אשמות במעשי הבגידה של בנים בוגדים. הן אשמות בבנים רפי שכל וחלשי אופי, בבנים שהצליחו אף על פי שרצו להיות הולכי בטל ובבנים בטלנים שבגללן, תמיד בגללן, לא היו לעורכי דין או לאנשי היי-טק. הן אשמות בכך שבניהן הם אבות רעים, בעלים אדישים, הן אפילו אשמות בנשים המציקות שהם נישאים להן, שהרי בחרו בהן כי הן מזכירות להן את אמם, ואם הם לא נישאים, ובכן, בכך ודאי וודאי שהן אשמות. אבל אמא שהבן שלה מנסה לרצוח אותה? אמא כזאת היא האמא הכי אשמה מכולן" (עמ' 33)

בכל משפחה יש את הילד האהוב יותר, ואת הילד האהוב פחות. זה אולי לא פוליטקלי קורקט להודות בזה, אבל אחד מהם תמיד יזכיר לך דברים שאת לא רוצה. אולי ישקף את האופי שלך, אולי יזכיר ימים שאת לא רוצה לזכור. זה לא באמת משנה מה הסיבה, זה פשוט קורה.

איתמר מרגיש שהוא הפחות אהוב. הוא הרבה פחות יפה מאחיו, הוא פחות מוצלח ואמא שלו אוהבת אותו פחות. ואתם יודעים מה זה לא באמת משנה מה תגידו, לא משנה כמה תנסו לשכנע, ככה הוא מרגיש וזהו.
ויום אחד הוא מתפוצץ, והעולם מתרסק.

זה לא הספר הראשון שדן בשאלה האם אמא חייבת לאהוב את הילד שלה בכל מחיר.
אין ספק שלכל אורך העלילה הדהדה דמותו של קווין, שגם הוא, בדומה לאיתמר, היה הילד האהוב פחות, שגם לו היה אב שניסה לפשר ולהרגיע, שגם אצלו הדברים הגיעו לפיצוץ, אחר וקטסטרופלי הרבה יותר.

אני לא מכירה אישית את אורנה לנדאו. אני די נהנית מהכתיבה שלה, ונהנתי גם מספרה הקודם, אבל קשה לי להתעלם מתחושת דז'ה וו מסויימת.
משני הספרים עולה התחושה שלנדאו, איך לומר, לא ממש מחבבת את מוסד המשפחה, ובסופו של דבר מאשימה הכל במשפחה:
"ילדים הם לא כמו תפוחים. הם לא נרקבים ככה סתם. הם… משהו קורה להם" (עמ' 87)

האב רופס וחלוש, חסר עמוד שדרה רוב הזמן. האם שקועה בעיקר בסבלה, בין אם מדובר בדכאון שלאחר לידה, או בסבל עכשווי יותר, ורק האח הגדול הנו עד (שותק) לסבל שעובר אחיו הקטן, סבל שדומה שנועד לתת חיזוק ותירוץ מסויים למעשיו.

אני חייבת לציין שאחד הדברים שממש עצבנו אותי בספר היה תיאור שיטת "חמש הדקות". מדובר בשיטה שנויה במחלוקת להרדמת תינוקות ופעוטות בלילה. השיטה, כשמה, דוגלת ברעיון חמש הדקות. משכיבים הפעוט לישון, וגם אם הוא בוכה לא ניגשים אליו חמש דקות. הרעיון הוא לגרום לכך שהילד לא יבכה בצורה מניפולטיבית וירדם לבד. לא השתמשתי בשיטה זו כי אני פולניה עם לב רך עד מאוד, וילד שנרדם מהר, אבל יש בספר תיאור ממש קורע לב של ילד שבוכה ובוכה והאם לא ניגשת אליו. ולמעשה, כך אליבא דסופרת, כאן הייתה הבגידה הראשונה של האם (אחרי כשבוע הילד כבר נרדם מהר, אבל לא מוכן לקבל מאמא נשיקת "לילה טוב").

כאמא, כבר לא כל כך טריה, אני חושבת שלרמוז ששיטה זו הייתה אחת הסיבות לקרע במשפחה היא מניפולציה זולה על הקורא. ילדים בוכים לפעמים. גם תינוקות. גם אם האמא לא קופצת ל'דום מתוח', זה לא אומר שהקשר ביניהם יהרס לתמיד. זה הכעיס אותי. מאוד. :evil:

מילה טובה על הכריכה: יופי של כריכה! אף פעם אי אפשר לדעת מה קורה מאחורי הדלתות הסגורות של השכנים.

לסיכום,
(כי באמת שכעסתי)

בזה הבית/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2011
319 עמ'

החיים שאחרי

יום ראשון, 11 בדצמבר, 2011

גברים לעולם לא יבינו זאת באמת. אפילו הנסיך, שהוא נסיך אמיתי, לא באמת מצליח להבין מה עובר על אישה שהופכת להיות אמא.

בחודשי ההריון אמרתי לכולם, ובעיקר לעצמי, שזה בסדר. שברבורה שלפני הלידה תהיה אותה ברבורה אחרי הלידה, רק עם עולל. שהרי אמהוּת לא הופכת את העולם על פיו. שיהיה לי מקום. הנשים הנהנו בחצי תקווה- חצי ציניות, הגברים לא הבינו במילא מה אני רוצה.
והנה אני היום, חודשים אחרי הלידה. לא לגמרי הברבורה שהייתי, לא ברור עדיין מיהי האם שבוהה בי מהמראה. זה לא רע יותר ממה שחשבתי, אין ספק בכלל שזה הרבה יותר טוב, זה רק שזה פשוט… שונה.

"אמהות לא מאושרות משום שמרגע שהן הופכות לאמהות הן ממירות את העשיה שלהן באימהוּת, שהיא מערכת יחסים עם חוקיות לא ברורה וכללי תגמול בלתי קיימים בעצם, בשעה שגברים ממשיכים לפעול בשדה המקצועי כמו קודם ויכולים להגיע להישגים ולתגמולים מוחשיים" (עמ' 115-116).

גברים לא בהכרח יבינו זאת. את הפער שבין מה שיש, לבין מה שהיה, לבין מה שרצית שיהיה. את החלל הזה שהולך ונפער, כי בין להרדים את הילד, להאכיל את הילד, לעבוד, לטפל בבית, לדאוג לעצמך (ולבעל), יש את המקום הזה שבו את רוצה לרגע לעצור ולומר "גם אני פה".

ארבע נשים חוות בדיוק את מה שכתבתי עכשיו. ארבעתן אמהות לילדים קטנים (וגם כמה שאינם קטנים). כל אחת מהן נאבקת על דרכה, ייחודיותה, עבודתה ובעיקר חייה. הילה חיה בנישואים לא מאושרים, מיכל רוצה עוד ילד, רחלה מרגישה שהיא נכבית וענת רוצה לעשות משהו אחר, משהו שהוא לא חובה.

ארבע נשים שמתחילות להיפגש, במעין קבוצת תמיכה, מדי יום שישי. הרבה דברים יוצאים בקבוצה הזו. הרבה בדידות, הרבה חששות. יש מי שיוצאת נגד הלחץ החברתי להביא ילדים לעולם, יש מי שמפנטזת על כך שבעיר ילדותה, הרחוקה כל כך מתל אביב המנוכרת, הכל היה טוב יותר.

זה לא ספר גדול, אני לא בטוחה שהרושם שעשה עלי ישאר במשך ימים, אבל אני יודעת שלא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה מצאתי עצמי מהנהנת בראש, מוחה דמעה, צוחקת (לפעמים הכל בבת אחת).

יש משהו בכתיבתה של לנדאו שמאפשר חיבור שכזה- מצד אחד כתיבה בגובה העיניים, מצד שני כתיבה על חוויות חיים מוכרות בנוף הישראלי.
מצד שני, יש ללנדאו נטיה להשתמש גם ברעיונות שהיא שואבת ממקורות אחרים.
זהירות ספויילר
במקרה זה מדובר ברעיון החיים תמורת החיים, כפי שמשתמע, לדוגמה, בסרטו של פון טרייר "לשבור את הגלים"

סוף ספויילר
זה לא בהכרח לגנאי, כיוון שרעיון זה לא יוצר טוויסט שלם בעלילה, אלא רק צובע במעט, אבל חבל, כי זה משאיר טעם של חמיצות כלשהי.
ומצד שלישי, יש בספר תחושה של אווירת מרמור כלשהי, בין אם מדובר במרמור על האמהוּת ככלל, על הריון או על נישואים.
"אנשים שאומרים שהם נשארים בנישואים בגלל הילדים- משקרים. תמיד יש סיבות. ומשום כך אני בכלל לא מאמינה בקיומם של נישואים אומללים לאורך זמן. כל הנישואים שמחזיקים מעמד עונים על צורך מסוים של בני הזוג. אם זה לא כסף, אז זה משהו אחר" (עמ' 183).

לסיכום,

עוד אהבה אחת ודי/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2009
302 עמ'

פומפיי

יום רביעי, 3 באוגוסט, 2011

הזמן הוא אוגוסט. חם. מאוד מאוד חם.
בני העשירון העליון, כתמיד, נמצאים בחו"ל, מסתתרים מפני החום הגדול במקומות מבודדים מעין, מוצלים, בהם הם ממשיכים להתענג על מזלם הטוב.
בני מעמד הביניים, כמו תמיד, עובד ונאנק תחת הנטל, וחולם על החופשה הבאה, אותה יבלה בעיר החטאים הידועה פומפיי.
בני העשירון התחתון, כהרגלם, עובדים קשה, יודעים שאין להם את היכולת לצאת לחופשה. במקרה הטוב, הם ישרתו אדם כלשהו שיגיע לעיר הגדולה. במקרה הרע… נו, חם מדי לעסוק במקרה הרע, ובכל מקרה- הגורל הוא זה שקובע, לא?
וחם, כל כך חם. כבר אמרתי?

זה לא זמן למחשבות עמוקות. זה לא זמן לעבודה. עכשיו אין לאף אחד כח לעשות כלום. חם.

אבל יש אחד, מאריוס אטיליוס פרימוס (החברים קוראים לו אטיליוס :-) ), שלא מסוגל לא לעשות כלום. הוא מוטרד.
לא מספיק שהוא עובד במקום חדש, כמהנדס המופקד על אמת המים החשובה "אקווה אוגוסטה" ("מי אוגוסטוס"), תעלה שהובילה מים לתשע ערים במפרץ נאפולי.
לא מספיק שקודמו בתפקיד נעלם בנסיבות מסתוריות.
לא מספיק שהוא חי תחת נטל הקריירה המשפחתית, והוא מהנדס מים כמו אביו, וכמו סבו, ואולי כמו אב- סבו.
לא מספיק שהעובדים תחתיו לועגים לו, מסיתים נגדו וחותרים תחתיו.
עכשיו יש בעיה חדשה: נגמרו המים! המים לא מגיעים לתעלה יותר, ואיש לא יודע את הסיבה.
ולכו תתמודדו עם הבעיה הזו במדינה שכולה שחיתות, במדינה שבה לאיש לא אכפת מכלום.
חום אוגוסט, כבר אמרנו?

עשרה ימים לפני התפרצות הר הגעש וזוב, התייבשו בארות המים והמעיינות סביב ההר. בדיעבד, מסתבר שזה היה סימן מקדים.
הספר "פומפיי" עוסק בעשרת הימים הקודמים להתפרצות, תוך שהוא מתאר בפרוטרוט את הרקע ההסטורי, את החיים היומיומיים באותה התקופה ואת השחיתות הפושה בעיר.

לפני כשבוע פנתה אליי חמותי שתחיה ואמרה לי "פעם אחת תקראי ספר שאני ממליצה לך". אז מה עושה כלה טובה ומסורה? נכון! קוראת את הספר האמור.
לכאורה, אין סיכוי להפסיד. רוברט האריס הוא סופר ידוע ומוכר, ספרו "ארץ אבות" מחכה בסבלנות לתורו על מדף הספרים שלי, איטליה היא היעד הבא שלי, וחמותי שתחיה בד"כ קוראת ספרים לא רעים.
הבעיה הייתה ש, נו, מה לעשות, חם.
אולי אם הייתי קוראת את הספר במזג אוויר חם פחות, הייתה לי הסבלנות לכל הפרטים הקטנטנים, לכל התנהלות העלילה האיטית כל כך, לעובדה שאין כאן באמת יותר מדי עלילה, אלא תיאור מצב נקודתי שנמשך ונמשך ונמשך, עד לנקודה בה כבר התפללתי שווזוב יפער את לועו.
בסוף זה קרה, אגב.
ו-וזוב אכן פתח את לועו, וב24 לאוגוסט שנת 79 החלה התפרצות הר הגעש, שנמשכה 24 שעות ובמהלכה נקברה העיר פומפיי תחת הלבה הרותחת וענני האפר.

לסיכום,
לחובבי רוברט האריס ולמיטיבי קרוא ברומנים הסטוריים בלבד.
 (כי בכל זאת זה רוברט האריס, שלא לומר שצריך לשמור על יחסים טובים עם חמותי שתחיה :lol:  )

פומפיי/ רוברט האריס
Pompeii/ Robert Harris
מאנגלית: מרדכי ברקאי
הוצאת זמורה ביתן, 2006
317 עמ'

עכבר- סיפורו של ניצול

יום שישי, 3 בספטמבר, 2010

מעטים הספרים שמשכו אותי כל כך, ובאותה מידה גם עורר בי רצון לא לקרוא אותו לעולם כמו הספר הזה.
כדור שלישי לניצולי שואה, אחת הדרכים (הביזאריות, אם תרצו) להתמודד עם ספורי השואה היא עם הרבה (מאוד) הומור שחור. אבל מכאן ועד לקומיקס על השואה הדרך ארוכה….
באי נוחות מאוד גדולה הצצתי בספר, ונשביתי.

זהו ספורו של ולאדק ספיגלמן, יהודי פולני ניצול שואה, כפי שסופר לבנו, המאייר ארט ספיגלמן.

ולאדק הוא לא אדם קל, בלשון ההמעטה.
הוא זקן קמצן, פרנואיד, גזען וכל שאר קווי האופי המכוערים עליהם ניתן לחשוב.
ולאדק הוא לא מלאך. הוא אדם בעל יוזמה וכושר השרדות שהצליח לשרוד.

עלילת הספר מתארת את קורותיו לפני מלחמת העולם השניה ועד הגעתו לאושוויץ. במקביל מתוארים חייו בהווה בניו יורק. הספר השני (שיצא בשנת 2010 בהוצאת "מנגד") עוסק בקורותיו באושוויץ וכיצד הצליח לשרוד.

דמויות היהודים בספר מאויירות כעכברים, הגרמנים מעוצבים כחתולים, ולמעשה כל לאום מעוצב כחיה אחרת (פולנים=חזירים, צרפתים= צפרדעים וכו').

אחד הדברים שנגעו בי בספר היו היחסים של ארט הבן עם אביו החי ואמו המתה (אמו התאבדה).
לא מדובר כאן ב"סתם" יחסי הורים- ילדים, אלא ביחסי הורים ילדים בצל אימת השואה, זכרונות הילד המת שנרצח בשואה ("לך תתמודד עם 'אח מושלם'…).

ארט ספיגלמן נולד בשטוקהולם לולאדק ואניה ספיגלמן, ניצולי שואה מפולין.
הוא היה דמות מפתח ביצירת קומיקס מחתרתי בארה"ב בשנות ה60' וה70', והיה המאייר של כתב העת "ניו יורקר" בין השנים 1992-2001.

לסיכום,
(בגלל האגרוף בבטן, בגלל הרגישות, בגלל ההומור)

עכבר- סיפורו של ניצול/ ארט ספיגלמן
Maus/Art Spiegelman
מאנגלית: יעקב רוטבליט
הוצאת זמורה ביתן, 1990
159 ע"מ


סודות שאסור להסתיר

יום ראשון, 25 באפריל, 2010

בשנות השמונים הייתה היסטריה בארה"ב.
זה התחיל משמועות (ומעט מאוד מקרים אמיתיים) על התעללות מינית וגופנית בילדים במסגרת כתות שונות ומשונות, ונמשך בטענות שונות על התעללות מינית בגני ילדים.
שיאה של ההסטריה הייתה סביב הגן של משפחת מק'מרטין.
משפחת מק'מרטין הואשמה בשנת 1983 בהתעללות מינית ופולחנית בילדים במסגרת גן החובה שניהלו. הם הואשמו בהתעללות מינית ב-48 ילדים, המשפט הפך לאחד המשפטים היקרים ביותר בהסטוריה של ארה"ב. הוא נמשך שש שנים, עלה 15 מליון דולר, ובסופו של ההאשמות בוטלו.
שנים מאוחר יותר התראיינו חלק מהילדים, וספרו שדבר לא קרה להם. חלק מההאשמות היו לא מבוססות (בין השאר דובר על התעללות במנהרות שהיו מתחת לגן, מנהרות שככל הנראה היו מחילות ארנב…). היום אין ספק שהמשפחה נפלה קורבן להיסטריה שהייתה קיימת, אבל בשנות השמונים הכל היה נראה אחרת.

הספר "סודות שאסור להסתיר" נכתב בעיצומה של ההיסטריה, בשנת 1987.
מעשה באדריאן, נערה שיש לה הכל- משפחה אוהבת, חבר אוהב, היא נראית טוב. אז מה הבעיה? היא לא נותנת לאף בחור להתקרב אליה. היא מפחדת, אבל לא יודעת ממה.
כשבקי, אחותה הקטנה, מתחילה להתנהג מוזר, מתחילה להזכר אדריאן בדברים מוזרים, שקשורים לגן הילדים שלה…

זה ספר לא רע בכלל, שמדבר על נושא חשוב ביותר. לא רק ההתעללות, אלא על זכרון התעללות שעולה שנים מאוחר יותר. האם ההורים יהיו קשובים לאדריאן? האם יאמינו? ואיך אפשר להאמין בכלל להאמין לדבר כזה, ומה זה אומר על ההורים עצמם, שלא ראו?

יש בספר גם כמה אמירות נכונות על החינוך לילדים, דוגמת "למה ילדים אמורים להיות נחמדים למבוגרים, לא משנה מה! מה עם רגשותיהם של הילדים? " (עמ' 53).
אין ספק שהספר מיושן. אני מניחה שנערה שתגיע היום עם סמפטומים דומים תחשף מהר מאוד לשאלות לגבי התעללות מינית. בכל מקרה, כספר שנכתב ב1987, הוא לא רע בכלל.

על משפחת מק'מרטין אפשר לקרוא כאן.

לסיכום,
(כי היום הוא כבר מיושן, אבל המסר שלו חשוב ביותר: להתייחס למה שהילדים אומרים, ולסמוך על הרגשות שלך)

סודות שאסור להסתיר/גלוריה ד. מיקלוביץ
Secrets not meant to be kept
מאנגלית: גלית הס
הוצאת זמורה ביתן, 1995
128 ע"מ

בית חרושת לשירים

יום שישי, 11 בדצמבר, 2009

 

"ערב אחד שאלה שלומית את אבא:
אבא, מאיפה מגיעים כל השירים?"

 

איך יוצרים שירים? ומי? ולמה בכלל?
אבא של שלומית מקריא לשלומית סיפור או שיר `לילה טוב` כל לילה, עד שהיא נרדמת.
לילה אחד שואלת שלומית את אבא מאיפה מגיעים כל השירים, וכתשובה הוא לוקח אותה לבקר במפעל השירים.
שלומית ואביה עוברים בית החרושת, פוגשים אנשים ושירים שונים המיועדים לילדים שונים (ילד גבוה, ילד שמתעצבן שאמו לא קונה לו צעצוע, ילד שחולם חלומות).

 


הדבר הראשון שלוכד את עינינו בספר הוא האיורים המדהים של דוד פולנסקי, (האנימטור הראשי ב"ואלס עם באשיר") שממש גורמים לנו להרגיש כאילו אנחנו שם, יחד עם שלומית.
דוגמא לאיור שכזה, היא תיאור אחד מכותבי השירים במפעל:


 
 
 
 
 
 
 
 
 
גם השפה בספר היא משהו מיוחד. כיאה לבית חרושת לשירים, השפה היא גבוהה, אבל לא מתנשאת ולא `נפוחה` מדי. ילדים יכולים להבין גם מילים גבוהות, מסתבר, ואפילו להינות לא מעט.

הספר הומלץ במסגרת "מצעד הספרים" ב לכיתות א`-ג`. אני מניחה שההסתייגות מהגיל הרך כאן נובעת מהשפה, שכאמור היא לא השפה הממוצעת בספרי ילדים. איתן (8) ודן (5) קראו יחד איתי את הספר, והתעניינו לא מעט. לאיתן נגמרה הסבלנות באמצע. לטענתו הספר יפה, אבל הוא לילדים קטנים יותר.
דן, לעומתו, אמר שהספר הצחיק אותו מאוד, הוא אהב את הרעיון והיה שמח להיות מנהל בית החרושת (אני מניחה שהעובדה שהחרוזים בבית החרושת הזה הם משוקולד היוותה חלק מכריע ברצון הזה שלו).

הספר עובד בזמנו גם להצגה לילדים שהשתתפה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים בשנת 2006.

 

 

 

קובי מידן, אחד האנשים היותר אינטליגנטים לטעמי בתקשורת הישראלית (שלצערי די נעלם בשנים האחרונות), שמוכר לי כילדה מ"רואים 6/6", ואחר כך מ"פגישה לילית", הוכיח כאן שאפשר לכתוב ספר אינטליגנטי גם לילדים.
לסיכום, לטעמי ספר שמתאים בהחלט לילדים מגיל 4-5 ועד 6-7 (אח"כ הם די מאבדים עניין). מתאים גם להורים שרוצים להתענג על שפה מקסימה, וגם לכאלה שאוהבים ספרות טובה.


בית חרושת לשירים/קובי מידן
איורים: דוד פולנסקי
הוצאת זמורה ביתן, 2003
לא ממוספר.

קן הקוקיה

יום שישי, 23 באוקטובר, 2009

יש משהו מאוד קוסם בבתי חולים פסיכיאטריים. החירות הזו, שבה אנשים עושים כל מה שרוצים כי הם "בבית משוגעים" מפתה ביותר.
יש משהו מאוד מרגיע בבתי חולים פסיכיאטריים. היכולת שלנו כחברה לקבוע מהו נורמלי, ומי שלא- להכניס למסגרת ברורה וכובלת.
יש משהו מאוד "מרגיע" ביכולת החברה לנעול את אלו הטורדים את שלוותה מאחורי חומות גדולות, תוך אמירה ברורה שעכשיו הם לא קיימים, שהרי "הם משוגעים".

אם מעולם לא הייתם במחלקה פסיכיאטרית, הרי שצריך להסביר לכם שהאוכלוסיה מתחלקת לשניים. "בצד אחד של החדר נמצאים המטופלים הצעירים יותר, המכונים אקוטים כי הרופאים מניחים שהם חולים ברמה שעדיין ניתנת לתיקון" (עמ` 26), ואילו בצד השני יש את "הבּררה של הקומביין, הכרונים. הם לא בבית החולים  כדי שיתקנו אותם אלא רק כדי שלא יסתובבו ברחובות ויפגעו בתדמית התוצרת" (עמ` 26). האמת היא, שמביני דבר טוענים שיש עוד קבוצה באוכלוסיה במחלקה: האנשים בעלי המפתחות. אלו שמסתובבים עם המפתחות הם "הנורמלים", אלו שבלי- הם המטופלים.

הקומביין זה אנחנו. כל אלו שמועכים, דורסים, רומסים את האדם לכדי בובה שעונה לנורמות, לצורת החשיבה וההתנהגות המקובלת על החברה.

אני לא טוענת שאין צורך במחלקות פסיכיאטריות. ברור שיש צורך. המחלקה "נועדה לתקן טעויות שנעשו בשכונות ובבתי הספר ובכנסיות. בשביל זה יש בית חולים. כשתוצר מושלם חזר לחברה, מתוקן לגמרי כמו חדש, לפעמים טוב {הערה שלי-כל ההדגשות נמצאות במקור} יותר מחדש, זה מביא שמחה ללב של האחות הגדולה; מישהו שהגיע מעוות כולו הוא עכשיו רכיב מתפקד ומשולב" (עמ` 54).

זהו ספורה של מחלקה אחת. בבית חולים פסיכיאטרי אחד, שעיצב דורות של דעות קדומות על אשפוזים, חולי נפש, בתי חולי פסיכיאטריים וטיפולים נפשיים.
את המחלקה מנהלת ביד רמה, בנחישות וללא שמץ של רגישות ראדץ`, המכונה האחות הגדולה. כדרכם של "אחים גדולים" היא שולטת בכל אספקט בחיי הסובבים את המחלקה, מאפשרת אך ורק לאנשים המתאימים לה לעבוד שם, ואבוי למי מהמטופלים שלא צועד בתלם, שכן לאחות הגדולה, כנציגת הקומביין, יש את האפשרות להפוך את האדם ל"חדש"- השלב שאחרי מכות החשמל, השלב שבו מתייאשים ממסוגלותו של המטופל לחזור לחברה- שלב הלובוטומיה (ניתוח לכריתת האונה הקדמית במוח. ניתוח שהיה מאוד נפוץ כמחצית הראשונה של המאה ה20, בעיקר בהקשרים של הפרעות נפשיות ו"ריסון התנהגות").
זהו ספורו של מקמרפי, עבריין צעצוע, שבדומה למרבית האוכלוסיה מניח שהחיים הרבה יותר פשוטים אם מתחזים למשוגע. רק אחרי שהוא מאושפז (במקום להיות כלוא בבית סוהר) הוא מגלה לאט לאט עד כמה המערכת משומנת היטב, עד כמה כוחו של האדם האינדיבידואל קטן למולה.
המספר הוא צ`יף ברומדן, חצי אינדיאני שמתחזה לחרש אילם, בטענה כי "האנשים הם שהתחילו להתנהג קודם כאילו אני טיפש מכדי לשמוע או לראות או להגיד משהו" (עמ` 228).

כאמור, הספור מוכר וידוע. את "קן הקוקיה" הכרתי כסרט מזעזע (שאגב, הסופר סרב לראותו בשל השינויים שנעשו לצורך התאמתו לקולנוע) ובהצגה (בכיכובו של רמי הויברגר), והספר הפתיע אותי באמירות הנוקבות שלו- לאוו דווקא כנגד אכזריות המערכת הפסיכיאטרית.

האכזריות והדיכוי המופעלים כלפי המטופלים לא נובעת מעובדת היותם חולים פסיכיאטריים (להיפך- מתואר די במפורש שדווקא אלו החולים שמתנהגים שלא בצורה `נורמטיבית` כתוצאה ממחלתם אינם זוכים ליחס רע), אלא מהצורך של החברה לתייג ולסמן אדם ולתת לו תפקיד מוגדר. כמו שמגדיר זאת אחד המטופלים: "אני נולדתי שפן. רק תביט בי. אני פשוט צריך שהאחות תעזור לי להיות מאושר בתפקיד שלי" (עמ` 81).
מצד שני, המטופלים עצמם מודעים לקושי שלהם לשרוד בחברה שבחוץ, ורובם נשארים במחלקה מיוזמתם.

כשקייזי היה בן 24 הוא השתתף בניסוי בסמי הזיה ובשוק חשמלי שנערך בבית חולים פסיכיאטרי בקליפורניה. לאחר מכן הוא המשיך לעבוד באותה המחלקה כ"עוזר אחות", ובמהלך עבודתו שם צייר את דמויות המטופלים, איורים שנמצאים בספר ומוסיפים לא מעט לאותנטיות שלו. כבר אז הבין קייזי משהו שרבים רבים לא מבינים גם היום- "בפנים אנושיים נחשף יותר ממה שיכול בן אנוש לשאת, פנים אל פנים" (עמ` 6).

אני חייבת לציין לשבח את התרגום המקסים של יריב סופר, שצבע הכל בצבעים חיים, הומוריסטיים ועצובים כאחד.

ומילה נוספת אחת לסיום, מחלקות פסיכיאטריות אכן נועדו לא פעם כדי לתקן דברים נוראיים שקרו במקומות אחרים בחברה, בין אם בבית, בצבא, בבית הספר או סתם בשכונה. יש במחלקות אלו לא מעט רגעי חסד והן מהוות לרבים מקום מפלט מהאכזריות שבחוץ.
לטעמי, הפיכת "קן הקוקיה" למינוח אנטי פסיכיאטרי עומד בניגוד גמור לרוח הספר, היוצא לא כנגד טיפול תרופתי/נפשי לאלו הזקוקים לו, אלא כנגד השתקת האנשים הססגוניים יותר בחברה.

אפשר לקרוא את קטע הפתיחה של הספר או את הכריכה האחורית.

קן הקוקיה/קן קייזי
מאנגלית: יריב סופר
זמורה ביתן, 2009
350 ע"מ

שבעה סוגי עמימות

יום רביעי, 19 באוגוסט, 2009

אתה יודע שאתה מאוהב במישהי אם נוח לך כשאתה מתעורר לידה, למרות שלפה שלך יש ריח של מים שהיו תקועים שבוע בתחתית של אגרטל. אתה יודע אם אתה נורא מתרגש לראות אותה, לדבר איתה שוב, אם אתה מתגעגע אליה אחרי כל השינה הזאת, אם אתה יכול להתגלגל מהמיטה למקלחת, ובלי להפסיק להרגיש שוב בנוח לעשות גרעפס, או אפילו להפליץ ולנסות לשיר בכל מיני סולמות את שיר הנושא מסרט של פיטר גרינווי, סרט ששניכם שנאתם ושניכם לא ראיתם".

זהו ספור על אהבה גדולה מהחיים. בצלם של הימים הנוראיים שעוברים עלינו, אגדיר את האהבה הזו כאובססיה. כמחלה. סיימון, גיבור הספור, הוא גבר מקסים, רגיש, רציני, חובב שירה. הוא היה פעם מורה, והיום הוא מובטל. הוא החבר שכולם היו רוצים שיהיה לבת שלהם. והוא מאוהב קשות באנה, האקסית המיתולוגית שלו, אקסית שהייתה שלו עשר שנים קודם לכן.
למרות שאנה נשואה לגבר אחר, ג`ו, וסיימון עצמו נמצא במערכת יחסים, מוזרה ככל שתהיה, עם אנג`ליק (הוא קורא לה אנג`ל) הזונה, סיימון מחליט שהדרך הנכונה ללבה של אנה היא על ידי כך שיחטוף את בנה הקטן סאם מבית הספר.

כך מתחיל ראשומון עבה כרס (794 ע"מ) המסופר משבע נקודות מבט שונות: סיימון, אנג`ליק, ג`ו, אנה, ד"ר אלכס קלימה (הפסיכיאטר של סיימון), דניס מיטשל (קולגה של ג`ו) ורייצ`ל קלימה, חברתו בהווה של סאם (ובתו של ד"ר קלימה).

לזכותו של הספר יאמר שלמרות העובי, לא סבלתי מקריאתו. ספור התפוררות משפחתם של אנה וג`ו הוא ספור עצוב, שיכול לגעת בכל אחד מאתנו, האהבה הגדולה שחש סיימון לאנה היא אנושית (טוב, בגבולות הנורמטיביים שלה) ולמעשה אפשר להזדהות עם כל אחד מהגיבורים. גם העובדה שהספר מסופר מאינספור זוויות בהחלט מוסיף לעניין.
המממ…
מצד שני- אין בספר הזה שום דבר ייחודי. למען האמת, רוב הקולות נשמעים בדיוק אותו דבר. לצערי הרב, הסוף הוא קלישאי למדי. עד העמ` ה200 בערך עוד הייתי מסוקרנת. אחר כך פשוט רציתי לסיים את הספר. ולא, זה לא ספר גרוע עד כדי כך שאפסיק לקרוא אותו באמצע.

אבל למה ארחיב במילים, אם אפשר פשוט לצטט:
"הרי לא יתכן שהשפוכת המנטלית של אנשים, שהיא מבולבלת וסותרת את עצמה, באמת ראויה לתיעוד. ככה נוצרים אנשים שמתעניינים יותר בפופיק של עצמם מאשר בחיים. ואם זה לא מספיק, אז זה גם מעודד אגוצנטריות, המרדף אחר האישי במקום אחר טובת הכלל"

מצד שני, קואלה אהבה אותו.

ומילה טובה לתרגום: בתחילת הספר מובא ציטוט משירו של יהודה עמיחי "אלוהים מרחם על ילדי הגן". רק אחרי שסיימתי לקרוא את הספר הבנתי לעומקו את הציטוט, המתאים כל כך.

שבעה סוגי עמימות/אליוט פרלמן
מאנגלית:יעל סלע- שפירו
הוצאת זמורה- ביתן, 2009
794 ע"מ.

הבגידה

יום שלישי, 28 ביולי, 2009

אוון הוא הילד הטוב של השכנים, שבאבחת גורל אחת מוצא עצמו במקום שהוא לא מוכן לו, מול חיים שלא התכונן אליהם. הוא היה שוטר שנרשם, כמו רבים מתלמידי הקולג`, למשמר הלאומי. אלו היו הימים טרום 11/09, ואף אחד לא חשב שמשהו באמת יקרה אי פעם.
ואז, ביום אחד, איוון מוצא עצמו מגוייס למלחמה בעיראק. בבת אחת הוא מאבד את חברתו, שמתנגדת למלחמה בעיראק, את תמימותו וכמעט את חייו.
(הערה קטנה ויתכן קטנונית: בכריכת הספר שמו כתוב "איבן", בספר עצמו הוא כתוב אוון. אותי זה קצת עיצבן).

רון הוא "מלח הארץ". לוחם לשעבר בקומנדו הימי שהתמחה בלוחמה בטרור, היום עובד כזכיין פרטי (קבלן חיצוני) של צבא ארה"ב בעיראק. הוא ציני. מחושב. יודע הכל וקשה מאוד להפתיע אותו.
המפגש ביניהם גורם לשרשרת של אירועים שעתידים לשנות את חייהם לחלוטין.

אפשר להשליך מהספר הזה כל כך הרבה על מה שקורה היום בעיראק, שאלות של מוסר וכסף שקשורות גם לישראל של היום. האם הכיבוש באמת משחית? האם הון ושלטון תמיד קשורים זה לזה? האם תמיד יהיה מי שינצל מצב רגיש ויגרוף לכיסו רווחים? האם האמת היא ברורה בהכרח? האם יש רק אמת אחת? טוב ורע בלבד?
במאמר מוסגר אני חייבת לציין שהמצב אינו דומה בישראל ובארה"ב. הנוכחות של ארה"ב בעיראק משופעת בחברות אזרחיות, קבלני משנה של הצבא, שעושות שם לא מעט דברים מפוקפקים. בישראל אין כמעט חברות אזרחיות שפועלות באיזורי לחימה. ובאופן כללי, הויכוח על המניעים הכלכליים בשהותה של ארה"ב בעיראק הוא ויכוח ער מאוד בארה"ב.

אני אוהבת את דיזמס הרדי, גיבור ספריו של ג`ון לסקואה. דיזמס הוא הפרקליט שהייתי רוצה לצידי. הוא איש ציני, אבל עדיין אידיאליסט. הוא יעשה הכל בשביל הלקוח, אבל לא יפספס את הדייט הרומנטי השבועי שקבע עם אשתו. יחד עם חברו הטוב אייב גליצקי, בלש יהודי שחור בעל החזות המאיימת והלב הרך, הם מהווים צמד מקסים שאני נהנית לקרוא כל פעם מחדש.

החדשה הטובה היא שהספר החדש הוא ספר בסדרת דיזמס הרדי. החדשה הרעה היא שזה לא באמת נכון. הספר משווק ככזה, אבל בניגוד לספרים הקודמים בסדרה מקומו של דיזמס הוא שולי למדי, ונראה שלמחבר היה חשוב יותר להעביר מסר.
אבל החדשה הטובה ביותר היא שזה ספר מעניין שבהחלט מאיר על כמה פינות אפלות.

קטע קריאה מהספר "הבגידה" ניתן לקרוא באתר ספרים של מועדון קריאה.

הבגידה/ג`ון לסקואה
מאנגלית: מרינה גרוסלרנר
הוצאת זמורה-ביתן, 2009
477 ע"מ

אש בבית

יום שני, 20 ביולי, 2009

גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע, עניינים עדינים…

מכירים את הנשים האלו, שבא לכם לנער כדי שתראנה עד כמה החיים שלהן יפים, ואיך הן הורסות אותם?
ליזה היא כזו. היא בת 43, מוכשרת בטירוף, לא יודעת מה לעשות עם עצמה ועם החיים.
אנחנו פוגשים אותה ביום שישי אחד, כשהיא מחכה לזוג אורחים של בעלה. היא לא באמת רוצה שיבואו. היא לא בטוחה שהיא בכלל רוצה את בעלה, אבל מה היא כבר יודעת. הרי מעולם היא לא ידעה כלום. עובדה, גם אמא שלה אמרה לה את זה. למעשה, ליזה היא הדוגמה הקלאסית למה קורה לילד שנותנים לו להרגיש שהוא אפס.
ליסה חיה עם אדי, בחור יוצא דופן, מוכשר, מסעיר. המשיכה ביניהם בהתחלה הייתה ענקית. הם לא יכלו לשבוע אחד מהשניה, הוא הסעיר אותה, גרם לה לעזוב את בעלה, גבר חלומות של ממש- מכיל, רגיש ותומך.
באותו ערב צפויים להגיע ארקדי ואניה, הוא קולגה של בעלה, היא נטורופתית. היומיים האלה ישנו את הכל, יסעירו את החיים, יבנו תובנות חדשות.

גבר חי עם אישה שנתיים בתוך דירה
עם ריהוט מאולתר ואימה עתיקה וללא בשורה
גבר חי עם אישה בדירה שכורה
ואוהב אותה והיא אותו הוא אמר היא אמרה
כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה
כשהיה נפלא ואיכשהו התחיל להיות רע
אין עננים בשמיים ואין אלוהים בתקרה…

אין הרבה מה לספר על העלילה. העלילה נעה בין העבר להווה, הרגשות מתפרצים ומשתנים ללא הרף ובהחלט משרים את התחושה שהקורא נמצא בעין הסערה.
אין הרבה מה לומר על העלילה, אבל יש לי המון מה להגיד על הספר. זה ספר דחוס ומעיק. לא בצורה השלילית. את הספר סיימתי לפני שלושה ימים, ועד לרגע זה המועקה לא עזבה אותי. יש בו נגיעות של "מי מפחד מווירג`יניה וולף", ובעיקר- לאורך כל הקריאה התנגן לי בראש שירו של דוד אבידן, "הרי את מותרת".

גבר ואישה חיים לבדם אין להם ילדים
הוא בודד היא בודדה שניהם בודדים
יש להם הרבה מכרים ומעט אוהדים
הוא מיוחד והיא מיוחדת שניהם מיוחדים
הוא צובר אפשרויות ומסמכים והיא צוברת בגדים
אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים
וברגע מסויים די צפוי מראש הם נפרדים…

אוהבי זרם התודעה יאהבו את הספר הזה. אני לא חובבת זרם התודעה, וליזה תלך עמי עוד זמן רב.

אש בבית/איריס לעאל
הוצאת זמורה ביתן, 2008
316 ע"מ