ארכיון פוסטים עם התג "זקנה"

לאהוב עד מוות

יום שלישי, 14 בינואר, 2014

אהבה אקסלוסיבית

"אנחנו חיינו יחד. עזבנו יחד. אהבנו אתכם מאוד" (עמ' 182).

ת'כלס, כמה עוד מילים צריך לומר לפני שמתים?

לפעמים אני תוהה מה יקרה כשנזדקן. מן הסתם יהיו מחלות, וכאבים. ובסוף גם מוות.
ואיך אפשר יהיה להמשיך לחיות אחרי מות, אחרי שהאדם שאותו את/ה הכי אהבת, מת/ה פתאום ומשאיר אותך לבד בעולם?
[ובמאמר מוסגר אומר שמודל האהבה הזוגית בעיני הוא סבא וסבתא שלי. מן הסתם החיים שלהם לא היו רק סוגים בשושנים, אבל הוא העריץ ואהב אותה עד יומו האחרון. והיא עדיין אוהבת אותו ומתגעגעת אליו.]
לפעמים אני תוהה, אם אצליח לשרוד בעולם בלי הנסיך. אני די בספק, אגב (אבל אל תגידו לו את זה, שזה לא יעלה לו לראש 😉 ).

כשאישטיואן חלה, ורה ידעה בוודאות מה היא תעשה. היא מעולם לא הסתירה את העובדה שאם הוא לא יהיה בחייה, או בעולם בכלל, היא תמות. היא אמרה את זה כשהתחבאה, בעודה בהריון, מאימת הנאצים והוא היה במחנות. היא אמרה את זה גם שנים אחר כך, כשגוייס והלך למלחמה.
ולכן, אני מניחה, שזה לא היה מפתיע.
"בשלושה עשר באוקטובר 1991 סבי וסבתי התאבדו. זה היה יום ראשון"

בספר לא עבה במיוחד, עוקבת יוהנה אדוריאן אחרי סבה וסבתה, החל מימי נעוריהם בהונגריה, דרך מוראות השואה, ועד לחייהם בדנמרק.
בספר, שאין מילה אחרת לתאר אותו אלא מכמיר לב, היא מתארת את ימיהם האחרונים של סבה וסבתה. מן הסתם, לא הכל מבוסס עובדתית, אבל נכדה הרי מכירה את סבהּ וסבתהּ, הלא כן?

"מה עושים אנשים בבוקר האחרון לחייהם? אני מתארת לי שהם מסדרים את הבית ומסדירים אי אלו דברים. אני מתארת לי שהם מורידים את הזבל, מתייקים את חשבון הטלפון האחרון, מקפלים את הכביסה ומיישרים בה את הקמטים פעם נוספת לפני שהם מחזירים אותה לארון- היא הרי נועדה לעיני אחרים" (עמ' 26).

בניגוד לספר הקודם שסקרתי, כאן לא מדובר בהאשמה חברתית. אני חושבת שיש כאן יותר תיאור מכובד של האירועים, כולל סצינת שפיכת הכמוסות לכוסות.
אולי זה כי מדובר בהתאבדות זוגית, בגיל מבוגר, ולא מסיבות של דיכאון. אולי כי בכל זאת מדובר כאן באירופה, וההתייחסות שם היא הרבה יותר… איך נגדיר זאת, פחות רגשית?

לסיכום, ספר שמתאר בעדינות ובאהבה את הזיקנה, את ההתלבטויות ואת הסוף.

אהבה אקסלוסיבית/ יוהנה אדוריאן
Eine Exklusive liebel/ Johanna Adorjan
מגרמנית: יונתן ניראד
הוצאת הכורסא/ידיעות אחרונות, 2009
199 עמ'

בינת השכווי

יום שני, 31 במאי, 2010

חברה שלי דחפה לי ספר ליד. "את חייבת לקרוא אותו", אמרה והסתלקה.
אז קראתי. הייתה לי ברירה?

"היום הזה יפה מיום אתמול, מפני שהוא ישנו והאתמול איננו עוד" (עמ' 161).
זה למעשה המוטו של הספר.

מעשה ברופא כפרי זקן, שמחכה פחות או יותר שהמוות יבוא. הוא בודד בעולם. אהובתו היחידה נפטרה מסיבוכים בלידה, כשטיפל בחולים רחוק מהבית, ואחרי ספור אהבה קטן ומלא יסורי מצפון (אחד הרגעים בספר בו ליבי יצא אליו) שמא הוא פוגע בזכרה של אשתו האהובה, הוא נותר לבדו.
למעשה, הוא לא בדיוק לבד.
יחד איתו נמצא פדרו, השכווי אם תרצו, תרנגול כפרי מצוי. פדרו הוא מעין אלטר אגו של הרופא. הוא מעודד אותו, "מתחיל" עם כל התרנגולות, ובקיצור- הוא הרוח החיה שביניהם.

אם אתם מחפשים ספר מלא עלילה, זה לא הספר הנכון.
אם אתם מחפשים ספר שיגרום לכם להבין את תהליך הזקנה ואת הבדידות המתלווה אליה, זה הספר.
ספר קטן, מלא הגיגים ונגיעות קטנות- קטנות בלב.

אני מודה שמעולם לא קראתי את ספריו של אביגדור דגן.
הופתעתי לגלות שאביגדור דגן הוא לא קיבוצניק שורשי, כמו שניתן להניח, אלא שמו העברי של ויקטור פישל, שנולד בצ'כיה בשנת 1912. יתרה מזאת, הספר לא נכתב במקור בעברית, אלא בצ'כית, ויצא לראשונה בשוייץ.
אביגדור דגן (1912-2006) היה איש משרד החוץ , שכיהן שנים רבות בתפקידים יצוגיים רבים בחו"ל, במקביל הוציא לאור את ספריו (הוא לא כתב בעברית).

לסיכום,
(כי הנושא נגע בי, אבל אין בו יותר מדי תוכן)

בינת השכווי/אביגדור דגן
מאנגלית: צבי ארד
הוצאת עם עובד, 1978

190 ע"מ

קול של פרפרים

יום חמישי, 6 באוגוסט, 2009

שירה, הילדה הירושלמית שחיה בצל אם דומיננטית וקרה שמסוככת על בעל ואב חלש שנעדר לעתים תכופות, שרוצה נואשות לשמוע את ספורו של אביה, היא גם אשתו של אלון העורך דין, אמא של שחר ואסף, בתם של הורים שהולכים ומזדקנים, מזכירתו של יואב, ובתוך כל הזהויות הללו היא הולכת לאיבוד.


ואז יום אחד היא חוזרת הביתה, ומגלה שאמה ובנה נעלמו, לשניה אחת רווח לה.

שניה אחת שבה היא ראתה בעיני רוחה את המשפחה המושלמת שחלמה עליה. בלי אם חולה ומבולבלת, בלי ילד עם בעיות תקשורת קשות.
"מדי פעם עולה בי המחשבה שאיבדתי אותם בכוונה", היא אומרת
(עמ` 156)

הספר נע בין העבר להווה, על ציר מודיעין- ירושלים.
שירה הילדה ושירה הבוגרת נפגשות לא פעם במהלך החיפושים. מסע בחיים של כולנו- בקשיים, באהבות, בהזדקנות ההורים ובגידול הילדים, שלא תמיד נראים או מתנהגים כמו שרצינו.


כששמעתי על הספר הזה, ידעתי שהוא במיוחד בשבילי. מכל פינה אפשר למצוא את ירושלים הישנה, שאני ממש אוהבת.
כשקראתי את הספר, גיליתי שהאלמנטים האנושיים, הפרטיים  כל כך שלא יכולתי שלא להזדהות איתם. כמו הפעם הראשונה שהביאה את החבר לפגוש את אמה:
היא רואה איך הוא מתאמץ לבלוע את קציצת הדג האפורה עם קישוט הגזר שהוכנה במיוחד לכבודו ורק מעז לבקש בנימוס בלי הג`לי- כי בכל זאת יש גבול, יאמר לה אחר כך
( עמ` 47 )
[במאמר מוסגר אני חייבת לציין שכשהנסיך נפגש עם הסבא-סבתא שלי זו פחות או יותר הייתה התגובה שלו, רק לגבי רגל קרושה, בצירוף התחננות שלא אכריח אותו לאכול את זה שוב]


יש את הקושי מול הילד ואי אפשר שלא להזדהות עם הכמיהה שלה להתקדמות כלשהי במצבו

ובתוכה מהדהד קולה בספק בייאוש ספק בזעם, `רק שידע להגיד "אמא", למה זה צריך להיות כזה ספור?`

(עמ` 177)
יש את החרדה צובטת הלב מול הדעיכה של ההורים המזדקנים:

בדרך חזרה, לפני שנרדם, מספר לה שחר איזה סבתא מצחיקה יש לו.
"מצחיקה?" שואלת שירה בחיוך
"כן, היא הצחיקה אותי", עונה משועשע
"מה כל כך מצחיק בסבתא?"
"כי כשהלכת עם אסף לקנות עוגה, ספתא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום". הוא משתהה רגע.
"כן?"
"היא אמרה שטוב שבאנו ככה פתאום, כי היא לא מוצאת את הדרך הביתה. חה, נכון מצחיק?"
(עמ` 85)

בקיצור, יש פה לא מעט רבדים שיכולים לגעת בכל כך הרבה אנשים.

הדבר היחיד שהפריע לי קצת היו כמה בעיות בעריכה הלשונית (ע"ע "איזה סבתא"), אבל זה היה ממש בקטנה.

ספר מקסים עם המון נגיעות ירושלים שעושות טוב בלב. מומלץ לא רק לירושלמים.

כאן אפשר לקרוא את הכריכה האחורית. וכאן את  הפרק הראשון של הספר.

קול של פרפרים/ רקפת זיו- לי
הוצאת מודן, 2009
199 ע"מ