"הקמת הגטו אינה אלא אמצעי זמני…. המטרה הסופית חייבת להיות ביעור מוחלט של מכת דבר זו" (עמ' 16).
גטו לודז' היה אחד הגטאות הגדולים שהוקמו, והיה הגטו האחרון שפורק. גטו זה היה "הספק הראשי" של האנשים שנשלחו למחנה ההשמדה בחלמנו.
בניגוד למרבית הגטאות האחרים, בגטו עצמו לא היו תעלות ביוב ומים, וכך לא הייתה אפשרות ליהודים שהיו סגורים בתוכו לנקוט באמצעי הברחה שונים (כפי שנקטו לדוגמה בגטו ורשה), והגטו עצמו היה מבודד ומנותק לחלוטין מהעיר.
כתוצאה מכך אחוז התמותה בגטו היה הגבוה ביותר בשיעורי התמותה מכל הגטאות- 44,000 איש מתו מרעב וממחלות.
ובתוך הגיהנום הזה חיה משפחת פוזננסקי. ד"ר יעקב פוזננסקי, אגרונום בהכשרתו, היה בגטו יחד עם בתו ועם אשתו. הוא השתדל לתעד את חיי הגטו מדי יום ביומו, ובמידה שהחסיר ימים (דבר שקרה לא מעט) עדכו לגבי ההתפתחויות.
יש לציין שיש לא מעט עדויות ודיווחים מגטו לודז', ובכללם הכרוניקה של גטו לודז' (ארבעה כרכים עבי כרס המתארים לפרטי פרטים, מדי יום, את מספר המתים, את כמויות האוכל ושאר האירועים החשובים שהתרחשו בגטו), אבל מה שמייחד את הספר הזה הוא הנימה האישית שבו, או יותר נכון- החיים בבועה שמתוארים בו.
החיים בגטו לא היה קלים במיוחד, אבל שונים למדי ממה שאנחנו מתארים לעצמנו.
הדירות היו קטנות יחסית, ולא מעט משפחות התגוררו יחדיו, אבל אנשים עבדו בבתי מלאכה שונים, וקיבלו משכורת עבור עבודתם.
אנשים שחלו יכלו להירשם לבתי הבראה, ארבעה במספר, שהיו בגטו. הכוונה היא לא לבית הבראה במרכאות, אלא לבית הבראה אמיתי: עם אוכל מזין, טיפולים ומנוחה.
אלו שלא יכלו להגיע לבית ההבראה הופנו לעבודה במאפיות- לא רק שהיה שם חם, אלא שכל עובד מאפיה קיבל תוספת של לחם לתקציב שלו. העבודה במאפיה נחשבה לצ'ופר, ועובדים נשלחו לעבוד שם כחודש, ואז חזרו לעבוד בבית המלאכה הקבוע שלהם.
אבל היו גם דברים אחרים.
הידעתם, לדוגמה, שאחד המאכלים שהוכנו פעמים רבות בגטו היה רגל קרושה? פשוט כי לא ניתן בשר/עוף אלא בעיקר עצמות וגידים.
או שאנשים ממש הלכו והתלוננו על כך שיש עובש בלחם שנקנה. ולעיתים הם גם קיבלו כיכר חדשה במקום (כל כך שונה מהסיפורים על אנשים שאכלו אפילו את העובש…).
או שהכינוי לאנשים חלשים ומורעבים שנראו כאילו עוד שניה הם ימותו היה "מודעת אבל" (קלפסידרה)?
יש לא מעט הקרבה אישית של ההורים לטובת הילדה החולה (בתו המתבגרת של פוזננסקי חלתה לא מעט בזמן שהותם בגטו) בכל הנוגע לאוכל. אחד המקרים הללו מתואר ביומנו: "היא צריכה להפסיק לאכול ירקות ולהרבות באכילת מוצרי קמח, שומן ובשר, אבל גם בתי זקוקה למצרכים הללו ואשתי מקריבה את עצמה למענה" (עמ' 99), אבל אין ספק שהשהות הכפויה יחד, כמו גם השמועות המציפות את הגטו כל הזמן, העיבו קשות על מצב הרוח, ופוזננסקי מדבר רבות על כעסים ורוגז, מתוך אמונה ברורה שהכל ישתנה כשיצאו מהגטו.
וזו הנקודה הבעייתית ביומן הזה- בתור ישראלית במאה ה21, שיודעת מה היה שם בדיוק, אני לא מצליחה להבין את הלך הרוח שלו.
ד"ר יעקב פוזננסקי היה איש משכיל, קרוב בדיעותיו לשמאל ולקומוניסטים. יש ארומה לא מוסתרת של אליטיזם ושיפוט בדבריו: "למרבה הצער אין כמעט אתיקה בגטו, ובעבור כל התושבים המזון הוא בעדיפות עליונה וכל האמצעים כשרים להשגתו" (עמ' 113), והמון הסתכלות מהצד: "מנקודת מבטו של החוק שנקבע בידי הכובש ועל-פיו יהודי שמנסה לברוח ממחנה עבודה דינו מוות, גזר- הדין וביצועו יכולים להיות מוצדקים. אבל בעיני האוכלוסיה הנכבשת הנידון הוא קררבן אלימות שהועלה על מזבח החירות" (עמ' 135).
זו לא רק העובדה שפוזננסקי מתעקש לא להאמין שיש דבר כזה, מחנות ריכוז, ופוטר את העניין בשמועות היסטריות, אלא ההתנהלות הכללית: "היום ניהלתי עם עמיתי דיון בסוגיה האם נחזור אחרי המלחמה לדירותינו. מקצתם טענו שלא. אמרתי להם שאיני מבין את הלך מחשבתם. מדוע פולני שנשאר בעיר, או גרמני מלודז', או אפילו גרמני זר יחזיקו בכל, ואילו ליהודי מסכן שנשדד פעמיים (פעם כשעבר לגטו ופעם שניה כשגורש מן הגטו) לא תהיה זכות להיכנס לדירתו שעדיין פנויה או נתפסה בידי תומכי הגרמנים או בידי גרמני שחייב לתת דין וחשבון ולשלם על המלחמה הזאת, שהרי לא אני צריך לשלם על כך" (עמ' 309).
בראשית אוגוסט 1944 הוחלט על סגירת הגטו (שכאמור, היה האחרון שנסגר), ובמהלך החודש גורשו לאושוויץ 67,000 יהודים.
באותה תקופה החל גם פוזננסקי סוף סוף לחשוש, ובסוג של חשבון נפש הוא מודה כי "לא הערכתי את הסכנות המרחפות על ראשינו. ליתר דיוק, העדפתי לא לחשוב עליהן" (עמ' 71), "אם יגיעו אל מחבואנו אשאיר את מחברותי כאן במרתף- זה יהיה אולי השריד האחרון שיישאר אחרינו" (עמ' 340).
משפחתו הסתתרה תקופה של כמה שבועות, ולאחר שהתגלו נשארו בגטו המתרוקן מאנשיו יחד עם עוד כ-1000 איש, כדי לנקות ולארוז את שארית הרכוש שנשאר.
הגרמנים תכננו לרצוח את היהודים הנותרים ולשם כך אף חפרו תשעה בורות גדולים בבית העלמין היהודי (בורות שעדיין קיימים), אבל לא הספיקו לעשות זאת לפני שלודז' נכבשה על ידי הצבא האדום ב19 בינואר 1945.
על פי הערכה שרדו כ-10,000 איש בלבד מכלל 204,800 היהודים שהיו בגטו לודז'.
בתחילת הספר ישנו מבוא על גטו לודז, מאת מיכל אונגר, שנותן רקע כללי על גטו לודז' וקצת מרכך את דמותו של רומקובסקי, ראש היודנראט בלודז', שזוכה לא אחת לעלבונות מפיו של פוזננסקי (כפי שכתבתי גם בסקירה על חלמנו- רומקובסקי היה שנוא על יהודי לודז', לא תמיד בצדק, ומרבית פעולותיו זכו לגינוי).
יעקב פוזננסקי נפטר ב1959 ונטמן בבית הקברות היהודי בלודז'.
לסיכום,
אין ברבורים כשאני סוקרת ספרי זכרונות אישיים של ניצולי שואה. קטונתי.
הספר סיקרן אותי בגלל המימד האישי. יכולתו של האדם להכחיש את המציאות לעולם לא תחדל להפתיע אותי, והספר מעניין לא רק בגלל זה אלא גם בגלל ההצצה המחודשת לחיי הגטו.
ממליצה.
13 מחברות
יומנו של יעקב פוזננסקי מגטו לודז', 1941-1945
תרגום מפולנית: שושנה רונן ומיכאל סובלמן
הוצאת יד ושם, 2010
357 ע"מ
(כי העדפתי קצת יותר דוגמאות, אבל זו עבודת דוקטורט…)
