ארכיון פוסטים עם התג "יעל ענבר"

פה גדול והמכוערת

יום שישי, 22 ביולי, 2011
 
ביום בהיר אחד נכנסים שני אנשים זרים לכיתה של מאט דונהיי ולוקחים אותו איתם.
לפתע פתאום מאט אינו עוד נער מתבגר שאוהב לכתוב ולהתבדח וידוע כ"פה גדול", אלא נער אלים שמאיים לפוצץ את בית הספר.
 
אבל בניגוד לאגדות, דברים לא תמיד נגמרים טוב. וגם אחרי שמתברר שמאט באמת חף מפשע, אנשים לא מפסיקים להתהות האם באמת אין עשן בלי אש….

באמריקה שלאחר עידן התמימות, לאחר הטבח בקולומביין, לך תוכיח שאין לך אחות. איש אינו מאמין למאט. כל חבריו נעלמים, הוא מושעה מבית הספר ואפילו הוריו מסתכלים עליו במבטים חשדניים. באופן כללי, הוא מרגיש שאין לו מקום בעולם.
היחידה שמאמינה בחפותו, ובאופן מאוד מפתיע (ביחוד לאור העובדה שלא היה ביניהם קשר קודם) נלחמת כדי להוכיח זאת היא אורסולה, "המכוערת". אורסולה, תלמיה מצטיינת וספורטאית טובה לא פחות, היא בעלת דימוי עצמי בגובה דשא, מכנה עצמה "מכוערת".
 
 

כבר כתבתי לא פעם ולא פעמיים על האובססיה האמריקאית והנסיון שלא נגמר להבין את הטבח.
הפעם הספר לא דן בנושא ישירות, אלא יותר בפן החברתי, אם תרצו, של העניין. בשאלת ה'מה קדם למה', האם השערות ולחץ חברתי בהכרח הופכים את השונה לרוצח (ממשי או בפוטנציה)?
אין כאן הכאה על חטא על בריונות ו/או אלימות נוער. יש כאן דיון על השונה, על לחץ חברתי, ועל הקושי והבדידות שנער/ה יכולים להרגיש.

ספר שהוא לא רק לבני הנעורים.
 (כי הספר עצמו כתוב היטב, אבל לא ממריא עד הסוף)

ג'ויס קרול אוטס היא סופרת אמריקאית ופרופסור לספרות וכתיבה יוצרת.
 

 

 פה גדול והמכוערת/ ג'ויס קרול אוטיס
Big mouth and ugly girl/Joyce Carol Oats
מאנגלית: יעל ענבר
הוצאת מעריב, 2004
235 עמ'.

הכחול האבוד

יום רביעי, 18 בנובמבר, 2009

כשמישהו מת בכפר, קרובי משפחתו מלווים את גופתו ל`שדה הפרידות`, שם הם יושבים יחד ארבעה ימים ולילות ונפרדים. אחר כך הם עוזבים את גופתו שם, וחוזרים לחייהם.


כשמישהו נולד בכפר, כדאי מאוד שיהיה בריא ושלם, כי אם יוולד עם נכות כלשהי, יקחו אותו לשדה, וינטשו אותו. אסור שאנשים שאינם בריאים יחיו בכפר.
הכפר נתון בסכנה כל הזמן, אסור לצאת ממנו, יש חיות פרא איומות ונוראות ולכן כולם צריכים לדעת להגן על עצמם (במובן זה מזכיר הספר את הסרט "הכפר").


גם את קירה, גיבורת הספר, כמעט לקחו, כי נולדה עם רגל פגועה, אבל אמה הגנה עליה ומשום מה ויתרו ונתנו לה לחיות. אבל השנים חלפו להן, ואמה של קירה מתה. כעת לא נותר מי שיגן עליה מהנשים שזוממות לקבל את שטח ביתה, וקירה בטוחה שנגזר גורלה.

מן הסתם, אחרי הקדמה שכזו, ברור לכולם שגורלה יהיה שונה.

קירה, מתברר, ניחנה בכשרון מיוחד. היא רוקמת בחסד עליון, היא יודעת לצבוע חוטים לצבעים (איש אינו יודע ליצור צבעים בכפר), היא מהנבחרים.


כמו בספר הראשון בטרילוגיה, "המעניק", גם כאן מתארת לויס עולם עתידני (למרות שהפעם לא מדובר בעולם אוטופי) ומעוררת שאלות לגבי המחיר שחברה מוכנה לשלם עבור השרדותה.

הפעם החברה נטולת רחמים, נשענת על חוקים נוקשים ונלחמת על מקומם של האנשים בה.

גם הפעם הסוף הוא פתוח. אני ממש לא אוהבת סופים פתוחים.

הספר השלישי בטרילוגיה, Messenger, יצא באנגלית בשנת 2004 וטרם תורגם לעברית.
הפעם, חוששני, אין לי ציפיות גדולות שהשאלות תפתרנה בחלק השלישי של הטרילוגיה לאורי כבר אמרה שגם בסוף הטרילוגיה הקצוות נשארים פרומים.


האתר המקסים של הסופרת שווה אזכור נוסף, כמו גם אתר "כנפיים" בו ניתן לקרוא את הפרק הראשון בספר (אם תקלידו את שמו- לא ניתן לתת לינק ישיר).

ונורית , כמובן, קראה גם את הספר הזה.

הכחול האבוד/לויס לאורי
מאנגלית: יעל ענבר
הוצאת כתר, 2002
187 ע"מ