ארכיון פוסטים עם התג "יפן"

הירושימה

שבת, 10 באפריל, 2010

"בדיוק בשעה שמונה וחמש-עשרה דקות בבוקר, ב-6 באוגוסט 1945, שעון יפן, ברגע שהבזיקה פצצת האטום מעל הירושימה, התיישבה העלמה טושיקו ססאקי, פקידה במחלקת כח האדם במפעל הבדיל "איסט אסיה", במקומה במשרד המפעל וסובבה את ראשה לומר דבר מה לבחורה שישבה אל השולחן הסמוך" (עמ' 13).

יש דברים שאנחנו יודעים אבל לא באמת מתעניינים בהם.
אנחנו יודעים, לדוגמה, שפצצת אטום נפלה על הירושימה.
אנחנו לא באמת יודעים מה היה שם. אנחנו לא יודעים מה הרגישו הניצולים, מה היה שם בימים הראשונים. אנחנו לא יודעים, כי התעניינו הרבה יותר בשואה. לגיטימי. יותר קרוב אלינו.

גם האמריקאים לא ממש התעניינו בהירושימה. אחרי הכל "היפנים התחילו".
שנה אחרי זה, ב-31 באוגוסט 1946, הכל השתנה. בחצרות הבתים השלווים באמריקה נחת גליון ה"ניו יורקר השבועי".
שער הגליון היה שגרתי. פסטורלי. להזכירכם- אוגוסט. כולם בחופש.
שער הגליון:

הגליון כולו היה מוקדש לנושא אחד בלבד: הירושימה.
הגליון, למעשה המאמר, באורך של 31,000 מילים, הוקדשה לשישה ניצולים. שישה אנשים שהיו שם, שחוו את האימה, שנפצעו, שהמשיכו לחיות בהירושימה גם אחרי, כי זה היה הבית.

הידעתם שהיפנים לא משתמשים במונח "ניצולים" לאלו שנשארו בחיים אחרי הפצצה, שכן הדבר עלול לרמוז על ערכם הנמוך של הרוגי הפצצה? הם משתמשים בשם "הִיבָּקוּשָה"' שפירושו "האנשים שהושפעו מהפיצוץ".

אומרים שאתה אף פעם לא מבין טרגדיה עד שאתה לא נתקל בה פנים אל פנים. בבת אחת מליוני אמריקאים פגשו את הפצצה הגרעינית: קראו להם טושיקו, מסקאזו,הצויו, טרופומי, קיושי ו-וילהלם (שבכלל היה גרמני).

הספר הירושימה מביא את המאמר השלם וכן פרק סיום שנכתב ארבעים שנה לאחר הפצצה, ובו הוא חוזר לניצולים.
"כמאה אלף איש נהרגו מפצצת האטום, וששת האנשים האלה היו בין הניצולים. הם עדיין תוהים לעתים מדוע זכו לחיות בעוד אחרים רבים כל כך מתו" (עמ' 14).

הירושימה נוגע בעצב רגיש של אלו ששרדו אסון גדול, ופותח פתח גם לתרבות שונה כל כך משלנו, תרבות של קבלת גזירות משמיים, ושל הרבה מאוד ענווה.

ומילה אחת על הכריכה: התמונה היא של שעון של קורבן הפצצה, שעמד מלכת בדיוק ברגע שבו הוטלה פצצת האטום על הירושימה.

ג'ון הרסי, שכתב את המאמר, היה עתונאי וכתב צבאי. הוא נולד בשנת 1914 בסין, וחי שם עד שנת 1925, כשמשפחתו חזרה לארצות הברית.
במהלך מלחמת העולם השניה הוא סיקר את הקרבות באסיה, שרד ארבע התרסקויות מטוס, והגיע לבסוף למסמך קטן ועלום שכתב כומר ישועי בשם וילהלם קליינזורגה, ניצול פצצת האטום. אחרי שיחה עם הכומר, פגש הרסי חמישה ניצולים נוספים, וכתב את ספורם.
הוא זכה בפרס פוליצר על ספר אחר שכתב, "A Bell for Adano".
הרסי נפטר מסרטן בשנת 1993.

אפשר לקרוא את הפרק הראשון, וגם להאזין לעדויות של ניצולים.

לסיכום,
(כי זה אחד הספרים המזעזעים שקראתי, כי כל כך קל להיות אכזר,  כי הוא תיעודי, כי הוא על האנשים הקטנים, כי זה היבט שפחות מדברים עליו)

הירושימה/ג'ון הרסי
Hiroshima/ John Hersey
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2005
194 עמ'

התפוררות

יום שני, 22 ביוני, 2009

למה נשים הופכות להיות זונות?

"נשים רבות רוצות להפוך לזונות. חלקן רואות את עצמן כסחורה יקרה וחושבות שהםן צריכות למכור כל עוד המחיר גבוה. אחרות חשות שלסקס אין  משמעות משל עצמו פרט לכך שהוא מאפשר לאנשים להרגיש את ממשותו של גופם. כמה נשים בזות לקיומן ולחוסר המשמעות של חייהן העלובים ורוצות להשיג אישור באמצעות השליטה במין, ממש כמו גבר" (עמ` 150).


זהו ספורן של שתי נשים, יוריקו וקזואה. שתיהן בוגרות תיכון יוקרתי ביפן, שתיהן עבדו בזנות. שתיהן נרצחו, בהפרש של כשנה, על ידי אותו הרוצח. זהו גם ספורה של אחותה הגדולה של יוריקו, אשה חסרת שם ותכונות (מלבד מרירות רבה) המספרת את ספורן, ואת ספור הנשים כולן.

יוריקו ואחותה הן בנות תערובת, תוצר של אם יפנית ואב שוויצרי. במקרה של יוריקו, הדבר הפך אותה ליפייפיה מדהימה- "היא היתה ילדה שגורלה, מההתחלה, ייעד אותה להיות שונה. המזל יכול לזרוח באור יקרות על אישה כזו, אבל הצל שהוא מטיל הוא ארוך ואפל, זה היה בלתי נמנע שהאסון יכה בסופו של דבר" (עמ` 12).
קזואה היא יפנית "רגילה". שלושתן לומדות בתיכון היוקרתי, בו מציצים ביוריקו בסקרנות בשל יופיה הרב, צוחקים על קזואה שאינה מודעת לחוסר הפופולריות שלה, ובעיקר- לא מתייחסים למספרת, שאינה יפה ו/או חכמה במיוחד. היא מתעבת את אחותה, בטענה ש"בשביל נערה, ההופעה החיצונית יכולה להיות דרך רבת עצמה לדיכוי. לא משנה כמה נערה היא נבונה, כמה כישורים יש לה, לא ניתן להיפטר מהגישה הזאת. שכל וכישרון לעולם לא יוכלו להתחרות בנערה מושכת" (עמ` 52) ואת כל חייה בסופו של דבר, היא תחיה בצלה של האחות החיה-מתה.

ביפן, חברה שמרנית המעודדת התנהגות נורמטיבית וממוצעת, יופיה של קזואה הוא גרוטסקי וקיצוני מדי, בדיוק כמו רצונה של יוריקו לשאת חן. ולרן נגזר על שתיהן לחיות בשוליים, לא משנה מה. נראה כי נגזר גורלן להיות "מפלצות", זו הדרך היחידה לגאולה- דרך המין שדוחה את החברה והנורמות הצבועות שלה, ומאפשר לנשים להיות חזקות שכן "גברים חיים על פי חוקים שהם המציאו לעצמם. ובין החוקים האלה יש חוק שקובע שנשים הן רק מוצר שגברים יכולים להחזיק בו. בת שייכת לאביה, רעיה לבעלה" (עמ` 122).

למרות שהספר מוצג כמעין ספר מתח, הרי שיותר מכל הוא ספר שמציג את חייהן של נשים קצת שונות. זה לא ספר שמאפיין בהכרח את החברה היפנית, שכן ניתן למצוא נשים שכאלו בכל חברה, ובכל ארץ.

לא יכולה להגיד שאני ממליצה, או שלא. הספר לא השאיר עלי שום רושם מיוחד.

"התפוררות"/ נאטסואו קירינו
מאנגלית: בועז וייס
הוצאת מודן, 2009
479 ע"מ