ברבורה בהתהוות

"עתיד אני למות, ועדיין איני יודע לאן פורחת הנשמה ואם יש חיים מעבר למוות. אני מנסה לכבוש את פחדי. אמש כתבתי שלוש מאות פעמים משפט אחד בלבד: אני עתיד להצלב" (עמ'   8  )

מאז שקראתי את "המיוחלת" המצויין (ואת ספר ההמשך, הפחות מוצלח בעליל) אני מוצאת עצמי נמשכת לישו, או יותר נכון לסיפורים אודות ישו.
באחד מחיטוטיי במדפי הספרים הישנים ומעלי האבק שבהם איש לא נוגע (מלבד כמה תולעי ספרים משוגעות לדבר) נקרה לידי ספר המדבר על תקופת ישו, אבל על אדם אחר לגמרי.

יהודה איש קריות, ששמו היה ככל הנראה יהודה בן שמעון, היה אחד משנים עשר תלמידיו הקרובים של ישו.
ברבות הימים פנה, כך על פי הברית החדשה, אל כהני ישראל והציע להם להסגיר את ישו לידיהם (ובכך למעשה לידי הרומאים). מכאן, ולנצח, מקושר שמו של יהודה איש קריות לבגידה.
עד כדי כך האסוציאציה היא חזקה, עד שבספרו של דנטה "הקומדיה האלוהית" נדון יהודה איש קריות להישאר במדור הנמוך ביותר של הגיהנום, כאחד משלושת החוטאים הגרועים ביותר, כדי להיאכל לנצח בפיו של השטן (לוציפר). שני החוטאים הנוספים הם ברוטוס וקסיוס (ראשי המתנקשים ביוליוס קיסר) שחטאו אף הם בחטא הגדול ביותר- הבגידה באדוניהם.

בספר "יהודה איש קריות" אנו פוגשים ביהודה עשר שנים לאחר צליבתו של ישו.
יהודה, לפי מוסינזון, הוא בעצם אדם קטן ופשוט שנקלע, שלא בטובתו, למהלכים הסטוריים גדולים, או בעברית צחה יותר: לפוליטיקה מלוכלכת.
הוא בורח ליוון, שם הוא מאמץ לעצמו זהות חדשה, אנטיפטר האדומי, מתחתן ועובד כבעל אכסניה.
הוא טוען, לאורך כל הספר, כי הוא תלמידו הנאמן של ישו, שעשה אך ורק את אשר ציווה אותו מנהיגו. לטענתו, רצה ישו להפטר מגופו הגשמי.
אבל יהודה נרדף גם ביוון, בין אם בשל יסורי מצפונו, הנזונים מהתעוררות הנצרות ביוון (ומכאן גם משטף ספורי הזוועה על בגידתו) ואם בשל הגעתם לאי של תלמידים אחרים של ישו, המזהים אותו.
סופו של יהודה ידוע מראש, לא משנה אם התאבד (לפי המסורת) או נצלב (לפי מוסינזון).

יש בספר הסתכלות צינית למדי על "תעשיית הקדושים". אחת הסיבות להוצאת יהודה איש קריות להורג בסופו של דבר, הוא הצורך ביצירת קדוש חדש, ומכאן כותרת המשנה של הספר- גרימוס הקדוש, שאמור להיות אדם פשוט מהישוב, השנוא על כולם, ההופך לקדוש בעיקר בשל העובדה שלא עשה דבר בעולם אכזרי.

ומי אמר שהספרות מחקה את החיים ולא להיפך? בשנת 1984 נמצא במערת קבורה במצרים מסמך המכיל, בין היתר, את "הבשורה על פי יהודה איש קריות". בגרסת "הבשורה" נטען כי ההחלטה להסגיר את ישו לרומאים הייתה של ישו ושל יהודה איש קריות יחדיו, בין השאר כדי להציל את תלמידיו של ישו מרדיפה.

הספר יצא בשנת 1962 בהוצאת עם עובד, אך לצערי לא מופיע באתר ההוצאה. בשנת 1991 הוא עוּבד לתסכיתי רדיו עבור קול ישראל. הספר תורגם לאנגלית, צרפתית, ספרדית והולנדית.

לסיכום,
ברבורים (כי הנושא מרתק, השפה עינגה את לבי עד מאוד, אבל באיזשהו שלב העלילה כבר 'נמרחה' מדי)

יהודה איש קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש/ יגאל מוסינזון
הוצאת עם עובד, 1964
222 עמ'

כל מי שזוכר עד כמה התלהבתי מהספר "המיוחלת", יודע כמה שאני חיכיתי לספר הזה. אוי, כמה שאני חיכיתי לספר הזה.

אנחנו פוגשים את מורין פסקל, גיבורת הספר הקודם, אחרי שפרסמה את מחקרה ואת תגליותיה לגבי מריה מגדלנה. כצפוי, יש לא מעט אנשים שרואים בה כופרת המנסה להחריב את הכנסיה. מצד שני, יש לא מעט אנשים שבטוחים שמורין היא היא "המיוחלת" הגדולה מכולן- האחת שתפיץ את האמת של ישו, ובכך תביא לשחרור המאמינים האמיתיים ממקום מסתורם.

הפעם מורין מקבלת חבילה המפנה אותה לספורה של אשה בת המאה ה-11, מטילדה מטוסקנה שמה.
גם כאן מדובר על אשה אדמונית שיער, שנחשבה מהפכנית ושנויה במחלוקת בזמנה. גם היא, כמו מורין, נחשבה "המיוחלת".
גם היא נקרעה בין האהבה לאהוב לבה, למחוייבות ההסטורית שלה. גם סופה היה טרגי יחסית, כראוי לאשה שעומדת על שלה בתקופה ההיא.
מטילדה הייתה זו שנשאה את סודות "ספר האהבה", הבשורה שנכתבה על ידי ישו בעצמו.

הרעיון העומד בבסיס הספר הוא מקסים. האהבה היא מקור הכל, וזוהי למעשה דתו של ישו. יש דיון שלם, מרתק למדי, על הנשיקה. נשיקה, בניגוד לכל פעולה מינית אחרת, נחשבת לאקט טהור ומקודש- חיבור של נשמות, של נפשות תאומות שחוברות לנשמה אחת. נכון שזהו לא רעיון מקורי במיוחד (זוכרים איך ג'וליה רוברטס סירבה לנשק את ריצ'ארד גיר ב"אשה יפה"?) אבל כרומנטיקנית, בהחלט יכולתי להזהדות עם המסר. כציניקנית, הספר הזה היה יותר מדי…. סכריני ומסיונרי נאמר. הוא הזכיר לי מאוד את ערוץ המזרח התיכון (האם הוא עדיין קיים?) ואת הדרשות הנוצריות המועברות בו.

בניגוד ל"מיוחלת", אותו קראתי בנשימה עצורה, קשתה עלי הקריאה בספר הזה. יותר מפעם סגרתי מתוך יאוש את הספר. אולי הייתי במוּד הלא נכון, אבל אולי, כדרכם של לא מעט המשכונים, גם כאן מוטב היה לעצור בספר הראשון.

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום, לאורך כל הספר המוטיב החוזר הוא "כי הזמן חוזר". במקרה שלי, הזמן שבזבזתי לא יחזור עוד.
(כי התאכזבתי יותר משנהניתי, כי עדיף לקרוא רק את "המיוחלת", כי את החלק השלישי אני כבר לא אקרא).

ספר האהבה/ קתלין מקגואן
מאנגלית: אינגה מיכאלי
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010
526 ע"מ

פוסט זה מוקדש לה', שסוף סוף אני כותבת על ספר שמעניין אותה…

כשהסערה שככה, מרים עזבה את ביתה ואת חבריה, ולא הסתכלה לאחור.
לא היה לה על מה להסתכל.
אהובה, גיבור נעוריה, נרצח בצורה איומה מול עיניה. כמו במקרים רבים אחרים, גם כאן חלק מחבריה נעלמו ואינם עוד. אולי לא ידעו מה לומר, אולי חששו לגורלם.
והיא הייתה בהריון. כל מה שהיה חשוב לה היה לשמור על זכרו של אהובה, ועל הילדים שלהם.

זהו ספורה של מרים המגדלית, אחת מתומכות ישו הגדולות ביותר.
זהו "הספור שלא סופר" על טיב יחסיה של מרים עם ישו, ועם יוחנן המטביל. אנו מכירים את ספורה של מרים דרך מורין, אחת מצאצאיותיה, שמתברר שנועדה לגלות את מגילותיה הגנוזות של מרים המגדלית, וכך לחשוף את ספורו האמיתי של ישו.

זה ספר מתח, כי יש תעלומה. זה רומן, כי יש ספור אהבה מקסים על אשה וגבר שקרועים בעולמות שונים, שנלחמים שנים כדי להיות ביחד, ובסוף גם מצליחים. וזו טרגדיה, כי הספורים היפים ביותר הם טרגדיות.

הספר הוא חלקה הראשון של טרילוגיה הנקראת "שושלת המגדלית".
אל תחששו לקרוא את הספר הזה כספר בפני עצמו, לאור העובדה שהספר השני יצא באנגלית רק השנה (כ-4 שנים אחרי "המיוחלת").

הסופרת, קתלין מקגואן, לא ממש המציאה כאן משהו חדש. שנים יש ספורים שונים ומשונים על מקומה של מרים המגדלית בחייו של ישו. סיפורים רבים יש גם על היריבות בין יוחנן המטביל לישו.
מה שיפה כאן זה שמקגואן לקחה ספור שלא מדבר אלי, ציניקנית ולא מאמינה שכמותי, והפכה אותי לסקרנית. ברמה זו או אחרת היא בהחלט מסיונרית בדרכה שלה (אפשר לראות זאת באתר שלה). דמותו של ישו מרתקת אותי עכשיו הרבה יותר. דמותה של מרים המגדלית (שיש הטוענים כי הכנסיה, במסגרת מלחמתה על דמותו של ישו, הפכה אותה ל'מריה מגדלנה' הסטריאוטיפית) נגעה ללבי ביותר.

מישהי כתבה כאן לא מזמן שאני אף פעם לא כותבת על ספרי אהבה. אולי זה לא ספר אהבה קלאסי, אבל זה ספר מקסים במיוחד, שאני יודעת שאקרא את ההמשכים שלו.

לסיכום,
(כי זה ספר שכתוב טוב, כי לא יכולתי לעזוב אותו ממש עד האות האחרונה, וכי יש לי חולשה גדולה מאוד לנשים בעלות שיער אדמוני- אני אישית מאשימה את אן שרלי בפטיש הזה ;-))

לדף הספר בהוצאה.

המיוחלת/ קתלין מקגואן
The Expected One – Kathleen McGowan
מאנגלית: אינגה מיכאלי.
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2008
445 עמ'