ארכיון פוסטים עם התג "כלוב הלטאה"

עשינו הכל?

יום שישי, 5 במרץ, 2010

"ההכרה שזה קורה ממש לך, שגם אתה נכנס לסטטיסטיקה של החטופים. ההבנה שעד שיסירו את הכיסוי המסריח מהעיניים, עד שתצא מזה, אם תצא מזה, יחלפו עוד חודשים רבים. יומיים עברו מרגע שהצמידו לי את הקלצ'ניקוב לרקה ודחפו אותי לרצפה של הוולוו ועד שהבנתי שהספור הזה לא יסתיים כל כך מהר" (עמ' 163).

אלו הם דבריו של העתונאי רוז'ה אוק, שהיה שבוי בשבי החיזבאללה שנה, כשמרבית הזמן עיניו היו מכוסות.

אני מהרהרת לא מעט בספרו של ברגמן, "מדינת ישראל תעשה הכל".
כמו כל ישראלית, גם אני גדלתי על המיתוס של "לא מפקירים חיילים בשטח".
כמו כל ישראלית, גם אני עקבתי בעיניים כמהות ובלב נחמץ אחרי עסקאות השבויים בעשור האחרון.
וכמו כל הישראלים, גם אני זוכרת את גלעד שליט.

אני תוהה האם באמת עשינו הכל. האם ניתן לעשות משהו שונה?
אני מדפדפת בספר. קוראת בפעם המאה את ספורו של חזי שי, שנחשב מת עד שפתאום התגלה כחי ושבוי.
כל כך פשוט למדינה להכריז על אדם כעל חלל.
כל כך מסובך למדינה להחזיר שבוי חי.

אני קוראת את ספרו של ברגמן, כיצד פתרו הרוסים במחצית שנות השמונים, את מכת החטיפות נגדם בלבנון:
"כשראו שהאיומים והלחצים לא עוזרים החליטו הרוסים לנקוט שיטות קצת פחות עדינות. אנשי הGRU, אגף המודיעין של הצבא האדום, חטפו שניים מהחמולה הקרובה לחוטפים. יומיים לאחר מכן הושלך אחד מהם בפתח בית המשפחה, גרונו משוסף ואיבר מינו תחוב בפיו. לגופה צורפה הודעה שהבהירה למשפחה כי אם לא ישוחררו הדיפלומטים הרוסים, החטוף השני יעבור טיפול דומה. השלושה שנותרו בחיים שוחררו מיד, מאז פסקו נסיונות החטיפה של אזרחים סובייטים" (עמ' 172)
וחושבת לעצמי מה עוד יכולנו לעשות, ולמה לא עשינו את זה.
האם להתאכזר לאכזרים זה רע? האם "לשרוף את המועדון" זה כל כך נורא?

האם אי פעם גלעד יחזור? האם צריך לשלם את המחיר?
בתור אשת נסיך, שעושה לא מעט מילואים בשנה, אני אומרת שצריך להחזיר את גלעד הביתה.
בתור ירושלמית למודת פיגועים, אני לא יודעת.
בתור אדם, איש לא אמור להיות כלוא כך. איש לא.

לפני מספר חודשים קראתי את הספר המצמרר "כלוב הלטאה", שלצערי לא זכה להד מספיק. כבר אז אמרתי שהוא מזכיר את גלעד שליט.
גם שם האסיר הפך לאגדה בשל היותו אסיר.
גם שם איש לא חשב מה הלאה, שהרי ערכו כאסיר היה עצום ורב מערכו בחוץ.

וכדי 'לדגדג' לנו יותר על המצפון, עולה בשבת הסידרה "חטופים", סדרה המתארת את חזרתם לארץ של שלושה חיילים, 17 שנה אחרי שנחטפו.

אני מקווה שגלעד יחזור.
אני לא יודעת מה יקרה אחרי. גלעד שיחזור לא יהיה גלעד שנחטף. גם נועם ואביבה אינם אותם אנשים.
ברגמן כמעט ולא התייחס לאספקט הנפשי של החוזרים, למעט הצצה קלה לספורו של יוסי גרוף, שאמו מרים הייתה הבולדוזר מאחורי עסקת ג'יבריל, ועם חזרתו ארצה הלכו ונפרדו דרכיהם עד לנתק מוחלט בין האם לבן.

אני מניחה שלא עשינו הכל.
וכמו כולם, גם אני, שהזדעזעתי מהפרומואים, אשב ואצפה בתוכנית בשבת.
כי גם אני, כמו כולם, צריכה ואולי נכון יותר לומר רוצה, להרגיש אשמה שגלעד עוד בשבי.
וגם אני, כמו כולם, אמשיך לחכות, עד שמדינת ישראל תעשה הכל. מתישהו.

לדף הספר בהוצאה.
לאתר הרשמי של הסדרה.

מדינת ישראל תעשה הכל/ רונן ברגמן
הוצאת כנרת, 2009
637 ע"מ

כלוב הלטאה- המלצה חמה

יום שלישי, 16 ביוני, 2009

עלילת הספר כולו מתרחשת בצלן של ההפגנות למען הדמוקרטיה שהיו בבורמה (אחרי קריאת הספר החלטתי לקרוא למיאנמר בורמה) בשנת 1988. הפגנות אלו, שהונהגו על ידי סטודנטים ונזירים בודהיסטיים, דוכאו ביד חזקה בידי המשטר הצבאי ואנשים רבים נאסרו ונהרגו.

אחד מהאסירים הללו הוא טזא, בודהיסט שנחשב כ"זמיר", משורר המהפיכה. הוא ואחיו (אחד המנהיגים הצבאיים של המהפיכה), אונג מין, באו ממשפחה משכילה ואביהם נלחם אף הוא למען בורמה חופשית (עד שנאסר ומת בכלא).
טזא, כאסיר פוליטי חשוב, נכלא בבית סוהר המכונה "הכלוב". הוא כלוא בתא קטן וחשוך, עם חרך קטן בלבד, בבניין ריק לגמרי. האינטרקציה היחידה שלו היא עם האסיר שמביא לו את האוכל (אסיר פלילי בניגוד לאסירים הפוליטיים שאינם עובדים בכלא) ועם הסוהרים: הסוהר הטוב והסוהר רע.

טזא מנסה לשרוד את הבדידות, הרעב והסבל המתמשך (יש לא מעט תיאורים קשים של התעללות בו). אחת הדרכים לשרוד היא לאכול לטאות- יש דיון שלם על כך שחלבונים עוזרים לשרוד בתנאים באמת לא אנושיים. הקושי הגדול ביותר הוא לשמור על צלם אדם בתנאים שכאלו. "מה שקורה כבר קרה בעבר. אני לא הראשון. אחרים עשו את זה, ואחר כך חזרו להיות בני אדם". הוא מגביר את קולו, להבטיח שהחשכה שומעת אותו. "אני עדיין בן אדם. קוראים לי טזא" (עמ` 41), "אין מה לעשות עם זכרון האלימות, כפי שלא היה מה לעשות עם האלימות עצמה, מלבד לשאת אותה מבלי להיעשות כמוה, וזו העבודה הכי חשובה שלו בכלוב, איך הוא נכנס, איך הוא יוצא" (עמ` 143).

אחרי מסכת של התעללות נוספת מגיע טזא למרפאה בבית הכלא, ופוגש שם בילד בן 13, גיאי, שאביו ואמו נהרגו והוא גר בכלא (אביו היה סוהר). כמו שניתן להניח, חייו של הילד בבית הסוהר אינם פשוטים, ועל מנת לחיות עליו לפתח כישורים לא פשוטים: "הילד אינו יכול לשכוח ומשתדל שלא לזכור את סיפורו. לא-לשכוח-לא-לזכור זו הדרך הטובה יותר לחיות בכלוב" (עמ` 214).
הספר מספר על ההתמודדות עם הכליאה. אין כאן איזו עלילה שמתפתחת יותר מדי, יש המון הרגשה של מחנק, אבל זו הפואנטה של הספר, שנועד מן הסתם לעורר את העולם למה שקורה שם. במקרה שלי, זה בהחלט הצליח.

מה שאהבתי בספר הוא שהוא מבוסס על המציאות. אולי אין "זמיר" בבית הסוהר הקרוי "כלוב", אבל יש לא מעט אסירים פוליטיים שיושבים בכלא בבורמה וסובלים מתנאים קשים בלשון ההמעטה. בסיום הספר מודה המחברת ללא מעט אנשים שאפשרו לה גישה ברמה זו או אחרת למה שקורה היום בבורמה. יתרה מזאת, אחת הדמויות המעוררות השראה בספר, דו סו צ`י, מנהיגת המהפיכה הכלואה בביתה, מבוססת על דמותה האמיתית של אונג סן סו קי, זוכת פרס נובל לשלום ומנהיגת מפלגת הליגה הלאומית למען הדמוקרטיה, שנמצאת במעצר בית משנת 1989.

הספר עורר אצלי אסוציאציות מאוד קשות, ואני באמת לא התכוונתי למשהו פופוליסטי, אבל המחשבות שלי נדדו המון לגלעד שליט. המחשבה על הבדידות, על חוסר הישע ועל חוסר הידיעה היא נוראית. כמו שאומר טזא, "בכלוב כלי הנשק היחיד שיש לי הוא החיים שלי" (עמ` 401). הדרך היחידה לנצח היא לשרוד. ולשרוד בצלם האדם.
ספר חזק מאוד. אני הולכת לחלום עליו לא מעט בימים הקרובים.

כלוב הלטאה/ קארן קונלי
מאנגלית: יואב כץ
כנרת זמורה-ביתן, 2009
491 ע"מ