ארכיון פוסטים עם התג "מרים זוהר"

אמא מאוהבת

יום חמישי, 21 ביולי, 2011

"איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי…"
פעם, כשהיינו קטנים, אמא הייתה מושלמת. היא הייתה הכי יפה, הכי חזקה, הכי הכי בעולם.
התפקיד היחיד שהיה לאמא שלנו היה להיות אמא שלנו. לא ביקשנו יותר מזה, אולי אפילו לא רצינו יותר מזה. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה לאהוב אותנו, לחבק אותנו, להכין לנו שניצל כשנחזור מהגן.
שיהיו לה חיים משלה? לא, זה בלתי אפשרי. היא הרי אמא שלנו- הקיום שלה נסמך על היותה "שלנו".

כשקצת גדלנו, זה כבר נראה היה אחרת. כלומר, עדיין רצינו שהיא תאהב אותנו, אבל לא ממש סבלנו אותה.
היא לא באמת הבינה אותנו, היא התעסקה בכל הדברים הלא חשובים, והיא כל כך, אבל כל כך, טעתה. נו, ברור. היא הרי שייכת לדור אחר.
זה לא הפריע לנו לדרוש שוב ושוב (ושוב) את עזרתה, את הכסף שלה, אולי אפילו בסתר לרצות את החיבוק שלה. זה לא הפריע באותה המידה לטרוק את הדלת מאחורינו ולהשמיע בקולי קולות (בהנחה שאנחנו בני אותו הדור) את שורותיו של אביב גפן "ואוהב אותך תמיד/בוכה על הקבר של אמא שלי".

ואז גדלנו עוד קצת, ו(לפעמים)הבנו שאמא, עם כל הכבוד, היא רק אמא. היא אדם. יש לה רצונות משלה, תשוקות משלה, חיים! ובתכל'ס, זה לא ממש עובד עם דמות האם עליה גדלנו. אף אחד לא לומד בבית ספר על אמא שנוסעת לטייל בהודו, שמביאה את החבר החדש לישון בבית, שמבלה בפאבים.

מצד שני, גם אנחנו השתננו.
פעם בגיל 18 היינו הולכים לצבא, משם עוברים לתל אביב או לטיול בנקודה כלשהי בגלובוס, ומשם לא חוזרים הביתה.

היום מדברים על גיל התבגרות ארוך (יש האומרים עד גיל שלושים), על ילדים שנשארים בבית ההורים עד החתונה, ולפעמים גם אחריה. ומנגד, על כך שהחיים רק מתחילים בגיל 60, כשפתאום יש זמן לממש את כל החלומות, כסף לעשות את זה, ובלי יותר מדי מחוייבויות על הראש.

"אמא, קניתי הר…."
בדיוק על הנושא הזה, שבין הורים לילדים מדברת ההצגה של תיאטרון בית לסין "אמא מאוהבת".
מעשה בעומר (עידו ברטל), בחור בשנות העשרים לחייו, שחוזר מטיול ארוך בדרום ארגנטינה רק כדי לגלות שלאמא שלו יש חיים משל עצמה.
האם (אסי לוי), עו"ד מוצלחת, חיה עם בן זוג (דודו בן זאב) ומה שמעניין אותה כרגע בחיים זה פחות הצרות של הבן שלה, ויותר חלומות משותפים יותר או פחות עם בנזוגה.

ההצגה נחמדה ומעוררת מחשבה.
ענת שבו- מגן, בתפקיד חברתו הארגנטינאית של עומר, מספקת את האתנחתה הקומית אבל מעצבנת למדי במבטא דרום אמריקאי שנראה יותר כמו חיקוי גרוטסקי מאשר כמו מבטא אמיתי. היהלומים האמיתיים של ההצגה הם דמותם של הסב והסבתא- אילן דר, ששוב משחק בתפקיד האב/סב הציני והמתחכם (טייפ-קאסט שמתאים לו בול, עוד מימי "קרובים קרובים", ומרים זוהר, שכל הצגה שאני רואה איתה היא הצלחה.

השאלה המהדהדת לאורך כל העלילה היא מהו תפקידה של האם, או יותר נכון- עד מתי אמא היא קודם כל, ואולי אך ורק, אמא. האם יש מקום לשאיפות שלה? האם היא צריכה תמיד לשים בראש ובראשונה את טובת הילדים? גם כשהם כבר לא ילדים?

אני לא ארחיב בעלילת ההצגה, היא פחות קריטית, ואני לא רוצה לצור ספויילרים.
אני מאוד חכמה בעקרונות ואידיאלים. לפני שהעולל נולד הצהרתי שאני לא אהיה "רק אמא", אלא "גם אמא". שלא אשכח לעולם שאני גם ברבורה (נו, אתם מבינים מה הכוונה). ולא שכחתי, רק שמה לעשות, כרגע העולל נזקק לי.
ומה אם יבוא יום אחד העולל ויגיד לי "אמא, קניתי הר"? האם אני צריכה לעזור לו לממן את ההר? גם אם זה במחיר כל חלומותיי? גם אם אני אהיה כבר בגיל הפנסיה?
אין לי את כל התשובות, לא חושבת שלמישהו יש, אבל אין ספק שההצגה מעוררת את השאלות הללו.

לדף ההצגה באתר התיאטרון.
לסיכום,
לא להורים בלבד.

"אמא מאוהבת", תיאטרון בית ליסין.
מחזה מאת גורן אגמון. בימוי: גלעד קמחי; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: יוסי בן-ארי; תאורה: רוני כהן; מוזיקה: אמיר לקנר.
משתתפים: אסי לוי, דודו בן-זאב, מרים זוהר, אילן דר, עידו ברטל, ענת מגן-שבו.
משך ההצגה: כשעה ו-20 דקות, ללא הפסקה