אומרים שהמוות הוא רק התחלה של משהו אחר… אז אומרים. אומרים שלוקח שנים להתאושש ממוות של אהוב. אומרים שלפעמים זה כל כך קשה, עד שנדמה לך שאתה רואה את היקר לך, זה שאתה יודע ששוכב מתחת למצבה קרה, הולך מולך ברחוב. אז אומרים. ולכן כשמרי טאון סיפרה שהיא ראתה את בנה נכנס לספריה, איש לא האמין לה. אחרי הכל, אלכס נהרג שנה לפני כן בתאונת דרכים מחרידה.
אומרים שצריך שניים לטנגו. צריך שני מיואשים כדי להאמין במשהו שלא יכול להיות. מרי מצאה את המיואש שלה בדמותו של דיוויד רייקר, עתונאי לשעבר שהתאלמן מאשתו וכעת עוסק באיתור נעדרים. הוא הסכים לבדוק האם זה אפשרי, האמנם אלכס עדיין בחיים? איש מהם לא חשב על העתיד. ועכשיו, עכשיו מאוחר מדי.
מה אני יכולה לומר על הספר הזה? נורית המליצה לי עליו. י', חברתי התולעת, טענה שמדובר בספר חולני שאסור לקרוא. אחרי שתי המלצות כאלו לא יכולתי להתעלם יותר, וטוב שכך. לומר הרבה על הספר אי אפשר כמובן. כמו כל ספר מתח טוב, וזהו ספר מתח טוב, כל מה שאגיד עלול להיות ספויילר. אוכל רק לומר שמדובר בקבוצה של אנשים, שמאמינים בצדקת דרכם, ובדרכם שלהם מאמינים בצדק ובסליחה אלוהית. אומרים שהמטורפים באמת הופכים להיות או פנאטיים דתיים או רוצחים. צריך לקרוא את הספר כדי להחליט האם האימרה הזו נכונה.
זהו ספרו הראשון של טים ויבר, בעברו כתב לענייני קולנוע, טלוויזיה וטכנולוגיה. בהחלט ניתן לראות איך הופכים את הספר הזה לסרט.
"כמה פעמים אמרתי לראש הממשלה: תדפוק את הערבים, תדפוק את עיירות הפיתוח, תתקע את יישובי הצפון, תצפצף על המתנחלים, הכל מותר, הכל אפשרי, חוץ מדבר אחד- לגעת בשבויים ובנעדרים - כאן יש קונצנזוס מקיר לקיר. לא משנה שמדובר במעט מאוד חיילים, ואם נודה באמת רק אחד מהם עשוי להיות חי. העם לא מסוגל לסבול כל פגיעה בהם" (עמ' 18)
נמרוד גרין הוא החייל של כולנו. הוא נעלם במהלך קרב בעזה לפני תשע שנים. איש לא יודע באמת מה עלה בגורלו. בעבר היה נסיון למשא ומתן, אבל הנסיון לא צלח, ומאז לא יודעים עליו דבר. נמרוד לא חייל צעיר. הוא כבר גבר מבוגר. הוא אבא. הוא בעל. הוא בן. המשפחה רוצה לדעת מה קרה לו. התקשורת רוצה לדעת למה לא מצילים אותו. הפוליטיקאים מדברים עליו לא מעט. ועדיין, איש לא יודע מה עלה בגורלו.
וכשיגיע הרגע הנכון- מה חשוב יותר? דמותו של חייל אחד, או כושר ההתרעה? הערכים עליהם גדלנו או המחיר הכבד שצריך לשלם?
צריך הרבה אומץ כדי לכתוב על חייל נעדר השבוי שנים במקום לא ידוע, כששמו של גלעד שליט נישא בפי כל. צריך הרבה אומץ כדי לכתוב על חייל נעדר שאינו כליל השלמות ואינו, בלשון ההמעטה, טלית שכולה תכלת. צריך הרבה תעוזה, דמיון, אולי טירוף ופרנויה ברמה מסויימת, כדי לתכנן תוכנית מבריקה בפשטותה, מטורפת בדרכה שלה, כדי לחלץ את החייל השבוי. אני יכולה לכתוב הרבה יותר על הספר, אבל כל דבר שאכתוב עלול להיות ספויילר.
אני לא יודעת איך הוא עשה את זה. אבל הוא הצליח. יובל אלבשן הוא אחד הסופרים הישראלים היחידים שהצליחו לכתוב ספר מתח ישראלי שהייתי חייבת לקרוא עד הסוף. זה לא רק המתח, זו הרגישות. בלשון בטוחה ובלא מעט ציניות של ישראלי ותיק היודע דבר או שניים על איך הדברים מתנהלים מאחורי הקלעים מתאר אלבשן את חיי משפחת החטוף, על הפער בין הנראה לתקשורת לבין מה שקורה בחדרי חדרים. יש התייחסות צינית שאהבתי מאוד לגבי התקשורת ויועצי ראש הממשלה. דמותו של ראש הממשלה העלתה בי געגועים קשים לשרון, ובאופן כללי- מדובר בספר ישראלי מאוד.
גברים לעולם לא יבינו זאת באמת. אפילו הנסיך, שהוא נסיך אמיתי, לא באמת מצליח להבין מה עובר על אישה שהופכת להיות אמא.
בחודשי ההריון אמרתי לכולם, ובעיקר לעצמי, שזה בסדר. שברבורה שלפני הלידה תהיה אותה ברבורה אחרי הלידה, רק עם עולל. שהרי אמהוּת לא הופכת את העולם על פיו. שיהיה לי מקום. הנשים הנהנו בחצי תקווה- חצי ציניות, הגברים לא הבינו במילא מה אני רוצה. והנה אני היום, חודשים אחרי הלידה. לא לגמרי הברבורה שהייתי, לא ברור עדיין מיהי האם שבוהה בי מהמראה. זה לא רע יותר ממה שחשבתי, אין ספק בכלל שזה הרבה יותר טוב, זה רק שזה פשוט… שונה.
"אמהות לא מאושרות משום שמרגע שהן הופכות לאמהות הן ממירות את העשיה שלהן באימהוּת, שהיא מערכת יחסים עם חוקיות לא ברורה וכללי תגמול בלתי קיימים בעצם, בשעה שגברים ממשיכים לפעול בשדה המקצועי כמו קודם ויכולים להגיע להישגים ולתגמולים מוחשיים" (עמ' 115-116).
גברים לא בהכרח יבינו זאת. את הפער שבין מה שיש, לבין מה שהיה, לבין מה שרצית שיהיה. את החלל הזה שהולך ונפער, כי בין להרדים את הילד, להאכיל את הילד, לעבוד, לטפל בבית, לדאוג לעצמך (ולבעל), יש את המקום הזה שבו את רוצה לרגע לעצור ולומר "גם אני פה".
ארבע נשים חוות בדיוק את מה שכתבתי עכשיו. ארבעתן אמהות לילדים קטנים (וגם כמה שאינם קטנים). כל אחת מהן נאבקת על דרכה, ייחודיותה, עבודתה ובעיקר חייה. הילה חיה בנישואים לא מאושרים, מיכל רוצה עוד ילד, רחלה מרגישה שהיא נכבית וענת רוצה לעשות משהו אחר, משהו שהוא לא חובה.
ארבע נשים שמתחילות להיפגש, במעין קבוצת תמיכה, מדי יום שישי. הרבה דברים יוצאים בקבוצה הזו. הרבה בדידות, הרבה חששות. יש מי שיוצאת נגד הלחץ החברתי להביא ילדים לעולם, יש מי שמפנטזת על כך שבעיר ילדותה, הרחוקה כל כך מתל אביב המנוכרת, הכל היה טוב יותר.
זה לא ספר גדול, אני לא בטוחה שהרושם שעשה עלי ישאר במשך ימים, אבל אני יודעת שלא פעם ולא פעמיים במהלך הקריאה מצאתי עצמי מהנהנת בראש, מוחה דמעה, צוחקת (לפעמים הכל בבת אחת).
יש משהו בכתיבתה של לנדאו שמאפשר חיבור שכזה- מצד אחד כתיבה בגובה העיניים, מצד שני כתיבה על חוויות חיים מוכרות בנוף הישראלי. מצד שני, יש ללנדאו נטיה להשתמש גם ברעיונות שהיא שואבת ממקורות אחרים. זהירות ספויילר במקרה זה מדובר ברעיון החיים תמורת החיים, כפי שמשתמע, לדוגמה, בסרטו של פון טרייר "לשבור את הגלים" סוף ספויילר זה לא בהכרח לגנאי, כיוון שרעיון זה לא יוצר טוויסט שלם בעלילה, אלא רק צובע במעט, אבל חבל, כי זה משאיר טעם של חמיצות כלשהי. ומצד שלישי, יש בספר תחושה של אווירת מרמור כלשהי, בין אם מדובר במרמור על האמהוּת ככלל, על הריון או על נישואים. "אנשים שאומרים שהם נשארים בנישואים בגלל הילדים- משקרים. תמיד יש סיבות. ומשום כך אני בכלל לא מאמינה בקיומם של נישואים אומללים לאורך זמן. כל הנישואים שמחזיקים מעמד עונים על צורך מסוים של בני הזוג. אם זה לא כסף, אז זה משהו אחר" (עמ' 183).
לסיכום,
עוד אהבה אחת ודי/ אורנה לנדאו
הוצאת זמורה ביתן, 2009
302 עמ'
לזאק היה הכל. הייתה לו ארוסה יפהפיה, שהוא לא האמין שהיא רוצה להתחתן איתו ("Hope has the greatest body of anyone I've ever been allowed to touch"), הוא עבד בעבודה שלא הייתה לו סיבה לפחד שיפטרו אותו, הוא גר בבית שבחיים לא היה יכול להרשות לעצמו לגור בו, ולפני שנה הוא ניצל ממוות בתאונת דרכים. ולפתע הכל השתנה.
יום אחד אדם קם בבוקר, וכדרך כל אדם הולך לשירותים.
מאותו רגע- הכל משתנה.
בדיקה אצל רופא מבהירה לזאק שיש דברים שהוא לא שולט בהם ("You never, under any circumstances, wont to hear your doctor say "hmm". "Hmm" being medical jargon for "Holy shit" " ), ומכאן כאמור- הכל משתנה.
במהלך שבוע מהרהר זאק בחייו ובהחלטות שקיבל. הוא מגלה עד כמה הוא לא אוהב את עבודתו ("We produce nothing. We sell nothing. We buy nothing. if we didn't exist, Kafka would have to invent us"), ואת חייו בכלל. במקביל הוא צריך להתמודד גם עם משבר משפחתי שפורץ לו לפתע, ובקיצור- לפתע פתאום זאק שלנו מגלה שהחיים הם לא גן עדן.
אני אוהבת את ג'ונתן טרופר. הכשרון שלו לכתוב על נושאים עצובים וקשים עם המון ציניות והומור עצמי, הופכים אותו לסופר שלא אוותר על אף אחד מספריו. גם בספר זה, כמו ב"איך לדבר עם אלמן" וב"מכאן אני ממשיך" עוסק טרופר במשפחות לא מתפקדות ובהכחשה כדרך חיים, וגורם לי לצחוק על זה, אבל גם להתרגש לא מעט.
התנצלות: בשל מגבלות הקינדל שלי אני לא רואה מספרי עמודים ולכן לא יכולה לתת מיקומי ציטוטים…
לסיכום,
Everything change/ Jonathan Tropper
Orion Ebook, 2011
352 p.
כשאלסנדרה הצעירה נאבקה בדיעות הקדומות במשפחתה כדי לצייר עוד ציור אחד נוסף, אני מניחה שגם היא, כמוני, לא שיערה בנפשה שהמאבקים הללו לא יסתיימו לעולם, והמחיר שאהבתה תגבה יהיה יקר, יקר מאוד.
השנה היא 1492. אלסנדרה בת ה-14 עדה להתרגשותה הרבה של אחותה פלאוטילה, הממתינה לחתונתה העתידית. בניגוד לה, אלסנדרה מתעניינת בציור ובפילוסופיה, ובכל אותם נושאים שאל להן הנשים להתעניין בהם, בפרט אם הן מעוניינות להתחתן אי פעם. פירנצה באותה תקופה היא עיר מלאת חיים וצבעים, הנמצאת בשליטת בני מדיצ'י. הזמנים עתידים במהרה להתשנות, ואלסנדרה נאלצת להשתנות איתם.
זהו סיפורה של אלסנדרה, נערה ואחר כך אישה הנאלצת שוב ושוב לבחור בין אהבתה לגבר, לבין השכלתה ויושרה הפנימי לבין מגבלות החיים והנורמות. באותה מידה זהו סיפורם של גברים סדומאים, כפי שכונו אז, שכל חטאם היה שאהבו אהבה גדולה, אם כי שונה. זהו סיפורה של פירנצה, פעם עיר תוססת ומפונקת, פעם עיר החוסה תחת אמונה מעוותת וקנאית באל אכזר ופעם עיר נוקמת ונוטרת.
ובעיקר- זהו רומן הסטורי מקסים, קריא ומרתק. בניגוד לפומפיי, ששיעמם אותי עד מאוד, כאן יכולתי להריח את הריחות ולראות את המראות. בשעות קריאת הספר טיילתי בפירנצה, נשמתי את אווירהּ, ובה בעת לבי נצבט בקרבי, התמלאתי חרדה, אימה ויאוש- הכל בהתאם לעלילה.
איני יודעת מדוע התעלמתי מהספר עד היום, והרי שמעתי בשבחו כבר לפני שנים. יתכן וכל דבר צריך לבוא בעתו, ואני שמחה שקראתי אותו למרות שגם חמותי שתחיה התלהבה ממנו עד מאוד .
הערה 1: בזמן שכתבתי הסקירה, דפדפתי בספר שוב, והתברר לי להפתעתי שבטעות דילגתי על ההקדמה לספר. נהנתי מאוד לקרוא אותה בדיעבד.
הערה 2:מי שקורא אותי כבר יודע שתמיד אני מחפשת את השונה, ובכן- ראו נא את התיאור הבא בו נתקלתי בספר, תיאור שכה מתאים לימים החמים והמהבילים בארצנו: " זזזזזמ….זזזמ… זאפ! יתוש נחת על מפרק ידה השמנמן והלבן של אחותי. צפיתי בו מתארגן בנוחות ועוקץ את עורה. דמיינתי אותו מוצץ את דמה כמו לגימת מים ממושכת ואז מתנתק מגופה, יוצא בזמזום מבעד לחלון ומתעופף לביתו של מאוריציו, שבו יכנס לחדר המיטות, ימצא פיסת גוף חשופה ויחדור עמוק אל תוך עורו, ושם יתערבב מיד דמם של צמד האוהבים" (עמ' 32)
לסיכום, לחובבי איטליה ולאוהבי הרומן ההסטורי
הולדת ונוס/ שרה דוננט
The birth of Venus/ Sarah Dunant מאנגלית: יעל אכמון הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2007 398 עמ'
תחזרו רגע לילדוּת שלכם. לאיזה צד הייתם שייכים? האם הייתם החזקים, שמשפילים אחרים? או אולי הייתם אלה שהושפלו? והאם הייתם רוצים לחזור ולהיזכר בזה, או פשוט להשאיר את הכל מאחור, למין "חור שחור" של זיכרון?
איילין חוזרת לעיר ילדותה. זו לא עיר שהיא אוהבת, זו עיר שהיא בורחת ממנה כי הזכרונות מציפים אותה. כי בטורנטו איילין היא לא האמנית החשובה והמפורסמת, אלא אותה ילדה קטנה שרוצה שהחברות שלה יאהבו אותה.
ההתחלה דווקא הייתה מבטיחה. הילדות שלה הייתה מאושרת. מתוקף עבודתו של אביה,חוקר חרקים, נדדה המשפחה ממקום למקום, ולמעשה חברהּ היחיד למשחק באותם הימים היה אחיה הגדול. אבל השנים עברו, והמשפחה התיישבה במקום של קבע. וכדרכו של עולם, איילין גדלה. "אני מגלה שיש עולם שלם של בנות ועיסוקיהן שלא היה מוכר לי, ושביכולתי להיות חלק ממנו ללא מאמץ. איני צריכה לעמוד בקצב של איש, לרוץ מהר כמוהו, לכוון היטב כמוהו, לפלוט קולות פיצוץ רמים, לפענח הודעות, למות על פי סימן. איני צריכה לשאול את עצמי אם עשיתי את הדברים הללו היטב, ממש כמו בן. כל שעלי לעשות הוא לשבת על הרצפה ולגזור מחבתות מקטלוג "איטון" במספרי רקמה, ולומר שעשיתי את זה גרוע. במידה מסוימת, יש בכך הקלה" (עמ' 72-73)
ילדים הם עם אכזר. ילדות הן אכזריות יותר. "ילדות נראות חמודות וקטנות רק לעיני מבוגרים. זו בעיני זו הן אינן חמודות. הן בגודל טבעי" (עמ' 145) מבוגרים לא תמיד מבינים. הם שכחו. הם שכחו מה זה לרצות להיות חלק, הם שכחו את הצורך הנואש של ילדים שהחברים שלהם יאהבו אותם. הם גם שכחו את השמחה לאיד של ילדים, שרואים שנטפלים למישהו אחר. הם תמיד יגידו "אז אל תהיה חבר שלו", אבל זה לא תמיד כל כך פשוט.
איילין חווה גיהנום קטן. היא לא באמת מספרת מה קורה, כי היא חושבת שמגיע לה, כי היא חושבת שזה לא נורא, ובעיקר- כי היא רוצה שישארו לה חברות. "כלפי אויבים אפשר לחוש שנאה, וכעס. אבל קורדיליה היא חברה שלי. היא מחבבת אותי. היא רוצה לעזור לי, כולן רוצות בכך. הן חברותי, חברותי הבנות, החברות הכי טובות שלי. מעולם לא היו לי חברות ואני מלאת אימה שאאבד אותן. אני להוטה לרצותן" (עמ' 147)
אבל היחס שהיא חווה בהחלט משפיע עליה, רגשית ואמנותית כאחת, והחזרה שלה לעיר ילדותה מעלה את כל הזכרונות. אחד הדברים שמשפיעים בעיקר על הזהות האישית של האדם הוא חוויות חברתיות, במקרה של איילין ההשפעה היא מכרעת: "כל מה שקורה לי קורה באשמתי. עשיתי משהו לא בסדר, משהו איום כל כך שאיני מסוגלת אפילו לזהותו, משהו שמטביע אותי. אני עלובה וטיפשה, חסרת ערך. באותה מידה יכולתי כבר למות" (עמ' 426)
את הספר הזה קראתי לפני שנים ארוכות, ואז לא התלהבתי מאוד.
הפעם הקריאה הייתה משמעותית הרבה יותר. אולי כי התבגרתי, אולי כי אני אמא. ואולי מה שעשה את ההבדל היה התרגום החדש והמצויין.
מבט מרחוק על האכזריות שבחברת הילדים, על הבעיות שיש להם. ספר מכמיר לב, בעיקר כי תופעות אלו קיימות גם היום.
כמה פרטי טריוויה:
* "עין החתול" הוא כינוי לגולה מזכוכית שקופה שבמרכזה צבע כלשהו, הנחשבת לגולה מיוחדת. גולה זו הייתה מעין קמע של הדוברת וגרמה לה להרגיש בטוחה.
* אטווד התחילה לכתוב את הספר בשנות ה60', אבל הפסיקה את כתיבתו באמצע. היא חזרה לכתוב אותו בשנות ה80', כשבתה הגיעה לגיל ההתבגרות.
* אביה של אטווד היה אנטומולוג (חוקר חרקים), אבל אטווד מעולם לא הודתה שמדובר בספר אוטוביוגרפי.
מילה על הכריכה: צילום מקסים המראה עד כמה הילדה פגיעה. יופי!
לסיכום, יופי של תרגום! ספר חזק מאוד.
עין החתול/מרגרט אטווד (תרגום חדש) Cat's eye/ Margaret Atwood מאנגלית: יעל אכמון הוצאת כנרת, 2011 479 עמ'
"רועי שם קץ לתשוקה ביריה בחדרו, חדר הילדות שלנו, שם התגורר בחודשים האחרונים מאז שמצבו הורע. הוא לא השאיר מכתב. לא קל להתנסח במצבי קצה" (עמ' 11) מוות צפוי מראש אינו קל יותר מוות פתאומי. לפעמים הוא אפילו קשה יותר. דמיינו לעצמכם: כל פתיחת דלת, כל צלצול טלפון, כל דפיקה בדלת עלולים לבשר שהפעם זה קרה. המוות הגיע.
כשרועי התאבד, אף אחד לא ממש הופתע, אבל זה לא שינה הרבה. השוק והכאב, נדמה שרק חיכו להתפרץ, ובבת אחת גם חרצובות הלשון הותרו, ורגשות, ובעיקר כעסים, שהיו עד כה מתחת לפני השטח צפו ועלו.
"היה קשה לגדל אותו. הוא זלל לנו את החמצן, ועוד יותר קשה היה למצוא אותו ירוי" (עמ' 66) כשיש מישהו חולה/במצב נפשי קשה, הכל משתנה. הזרקור מופנה כלפיו, והסביבה לעיתים קרובות נשכחת.
האם, נטע, הקדישה את כל כולה לרווחתו של רועי. היא דאגה לו, טיפחה אותו, שמרה עליו עד כלות ובמהלך הדרך דומה שעזבה מאחור את יורם, בעלה, ואת בנה השני, דני. האב, יורם, כואב את מות בכורו לא פחות, אבל בניגוד לנטע, שעוטפת את עצמה בכאב, יורם כועס. הוא כועס על החיים, הוא כועס על רועי, הוא כועס על נטע, שגידלה את רועי 'עטוף בצמר גפן', ועכשיו, אחרי השבעה, עוזבת ת הבית. האח, דני, כואב את מות אחיו. הוא גם כמה לאהבה, ומקווה בסתר לבו שעכשיו אמו תראה גם אותו. הוא גם כועס לא פחות.
זהו רומן קולות, וסיפורה של המשפחה מתואר דרך דמויותיהן של בני המשפחה ושל החברים הקרובים. דרך עיניהם אנו מבינים מהי השפעתה של התאבדות על המשפחה – על מטען הכאב, האשמה והכעס שהיא מטילה.
קשה היה לי לקרוא את הספר. הרגשתי שדמותו של רועי, המתאבד, מואדרת. בדיוק כטענת אחיו "אני לא מבין למה לעזאזל כולם מדברים על רועי בטון הזה. אין שום דבר רומנטי בהתאבדות" (עמ' 50). יש כאן איזושהי האצלה של דמות של בחור צעיר, אינטיליגנט ורגיש ככל שיהיה, שבחר להתאבד. כעסתי על דמותה של נטע, דמות שנראית לי אמפוטנטית במקרה הטוב, קדושה מעונה במקרה הרע. לא הצלחתי להבין איך אם בוחרת במודע שלא להילחם על חיי בנה. מצד שני, אני מאמינה ש"זו זכות להיות חיים", קרי זכותו של אדם על חייו.
לסיכום, ספר שמאיר זווית לא מוכרת בבעיה מושתקת. ספר לא פשוט ומעורר תהיות.
שמורת נפשי/ רבקל'ה מונפלק הוצאת ידיעות אחרונות, 2011 204 עמ'
"תגיד, ברג'ס, אתה חושב שבסך הכל, מאז יולי, כבשנו מספיק אדמה לקבור בה את כל החיילים שמתו בזמן שהם כבשו אותה?" (עמ' 263)
גברים יוצאים למלחמה. הם תמיד יוצאים למלחמה. חלק מהם גם חוזרים ממנה. הנשים, לעומתם, בדרך כלל נשארות מאחור. הן צריכות לשמור על מראית העין. לא מעט פעמים הן עושות/פועלות לא פחות קשה, הגם שבסביבה פחות קטלנית.
זהו ספורם של שני זוגות שהחיים, ובעיקר המלחמה, הרחיקו אותם זה מזו. ריילי מאוהב קשות בנדין, אבל פער המעמדות ביניהם מקשה על אהבתם, ולנדין קשה להחליט האם היא אוהבת אותו. בהחלטה של רגע, יותר נכון בכעס של רגע, מחליט ריילי, בן מעמד הפועלים, להתגייס לצבא ובכך גוזר למעשה לא רק את גורלו, אלא גם את גורלה של נדין. בקרבות הקשים בחזית צרפת הוא פוגש בפיטר האריסטוקרט, שהשאיר מאחוריו את אשתו ג'וליה. היא לא מבינה למה אדם במעמדו צריך בכלל ללכת להלחם.
קשה לי להחליט לגבי הספר הזה. מצד אחד, הוא לא 'הפיל' אותי. מצד שני, עכשיו, כשאני יושבת וכותבת את הסקירה, נראה לי שהוא נגע בי יותר ממה שחשבתי.
בשנים האחרונות מתפרסמים יותר ויותר ספרים שעוסקים במלחמה, או יותר נכון, בואו נודה על האמת, יוצאים כנגדה. לא משנה איזו מלחמה, מלחמות זה לא טוב. ללא ספק זהו ספר אנטי מלחמתי, אבל חוץ מזה הוא גם מתאר את ההבדל הזה, המעצבן כל כך, בין גברים לנשים. "רציתי להגיד לך", זה בדיוק המשפט שהם היו רוצים להגיד, אבל לא אומרים. כי גברים, רק אלוהים יודע למהף לא מספרים. לא תמיד. וקשה עוד יותר לגרום להם לספר דברים משדה הקרב. ספר על אימת המלחמה, עם תאורים שהזכירו לי לא אחת את סצינת הפתיחה של "להציל את טוראי ראיין": "הרעש מחריש האוזניים של התפוצצויות היה כה פתאומי, וביקע את האוויר והאדמה, עד שכל גולגולת חבוטה וכל מח מבולבל שבתוך הגולגולת החבוטה טולטלו, וכל מחשבה שעוד נותרה בהם הושלכה בזעף החוצה. הרעש החריד את עור התוף והרעיד את הכבד, הוא חדר מתחת לעור, יצר זרמי נגד של דם בוורידים ובעורקים, ניקב בזעזועיו את תעלות הספוג הזעירות של מח העצם. הוא קפץ לבבות, שבר שיניים והדהד בסינפסות וחללים שבין התאים. החיילים נעשו חלק מהרעש, הוא הטביע אותם, ביתר אותם, הציף אותם. הם נבלעו בו. הוא נבלע בהם. הם היו רגילים לזה" (עמ' 7). ספר שמדבר על הפער בין החזית לעורף: "הוא לא היה בלונדון כבר שנתיים. הכל נראה לו מוזר מאוד. פגזים לא התפוצצו. איש לא ירה. לא נשמע צליל הגונג המזהיר מפני מתקפת גז. סמלים לא צעקו. האדמה הייתה נקיה ויציבה מתחת לרגליים, בלי גופות, בלי פציעות, בלי גברים מעשנים בצפיפות, בלי צחנה מתוקה של דם, בלי פגזי תאורה החולפים ככוכבים יפים בשמים. העיר היתה שקטה. היו בה נשים" (עמ' 109) ובעיקר- ספר שמדבר על האהבה שמשנה את פניה כשהיא נצבעת בצבעי מלחמה. אני חושבת שלא מעט (א)נשים יוכלו להתחבר לספר הזה בארץ- בין אם לתחושות הקשות של אלו החוזרים מהמלחמה, לפחדים ולחששות הפצועים, ולחיים הלא- פשוטים של הנשים שנשארו מאחור, "באיזור הבטוח", אבל בחשש נורא.
קודם נעלמה אליסה. אחר כך נעלם אבא. ואמא? אמא עוד קיימת, אבל לא ממש. כי מה כבר יכול להישאר מאשה שבתה נעלמת ואז גם בעלה? רק קליפה. וג'וני. אבל ג'וני הוא עצמאי בשטח. הוא יכול הכל. כמעט הכל.
ג'וני הוא ילד בן 13. למען האמת, כבר שנה שהוא לא ילד. הוא לא ילד מהיום שאחותו התאומה נעלמה, ואז הוא גילה שהעולם לא מושלם, שאבא שלו, שתמיד היה חזק, יכול להישבר ולהיעלם, ואמא שלו… אמא שלו נשברה מזמן, וברחה לסמים, לשתיה ולגבר אחר, שאם אבא עוד היה בסביבה לא היה מעז להתקרב לאמא שלו.
שנה עברה, ואיש לא מאמין שאליסה עדיין בחיים מלבד ג'וני, שבנאמנות ובאופטימיות שקיימת רק אצל ילדים, ממשיך לחפש אותה, בחיפוש מדוקדק ששוטרים יכולים רק לקנא בו. אבל ג'וני הוא רק ילד, ולכן קלייד האנט, הבלש שחוקר את הפרשה עוקב אחריו, כי גם אצלו השאירה היעלמותה של אליסה חלל גדול. וכשג'וני מגלה משהו, אין לקלייד ברירה והוא חייב להתערב, דבר שפותח תיבת פנדורה, ודבר לא יהיה כשהיה.
זה לא רק ספר מתח. זה יותר מזה. יש כאן לא מעט נגיעה ברגשות של אלו שנשארו מאחור, אחרי היעלמות/חטיפה/מוות של אדם קרוב, של ילד. איך משפחה יכולה להתמודד עם משבר שכזה? יש כאן נגיעה מאוד חדה ומדוייקת בלבו של ילד קטן, שחושב שהוא עצמאי (כי אין לו ברירה) אבל בלבו פנימה הוא רוצה, משתוקק, שמישהו יראה אותו.
פחות התחברתי לכל ענייני הרוחניקיות שמקבלת נפח מסויים בעלילה, אבל זה לא ממש הפריע.
לסיכום,
הילד האחרון/ ג'ון הארט
The Last boy/ John Hart
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
431 עמ'
"מאז שהייתה תינוקת היא תמיד נראתה ילדה טובה כל כך. טובה באופן כמעט מטריד בשביל ילדה כלכך קטנה" (עמ' 14).
כמו רוז, גם סמנתה הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות. כמו רוז, גם סמנתה נעלמה בלי שאיש שם לב. וכמו רוז, גם סמנתה תישאר לעולם בת ארבע וקצת.
בואו נודה על האמת. אין הרבה הגיון בעובדה שקראתי במצבי הנוכחי את הספר. אולי זה נובע מהעובדה הפשוטה שאני (קצת) פסיכית, ובכל זאת, לא יכולתי שלא לקרוא את הספר הזה, בדיוק כמו שלא יכולתי שלא לעקוב אחרי ספורה של רוז.
יש אנשים שלא צריכים יותר מדי בחיים. הם לא מחפשים משהו חומרי. הם לא רוצים יותר מדי חברים. כל מה שהם רוצים, כל מה שהם עורגים לו זה שמישהו, אחד, יחיד ומיוחד, יאהב אותם. לאורך כל חייהם שרלין וברנדן חיפשו את האדם המיוחד הזה. וכשהם מוצאים זה את זו, בזה מסתכם עולמם. אין צל צלו של סיכוי להכניס מישהו/משהו ביניהם. ואז הגיעה סמנתה.
סמנתה היפה והטובה, שבגדיה הותאמו במדוייק לצבע העגלה. סמנתה הטובה שבקושי השמיעה קול. סמנתה ה… סמנתה המפריעה. הסרטן שמכרסם בזוגיות. הגורם הזר והמפריע. סמנתה המסכנה, שמסיימת את חייה בצורה שאיני מאחלת לאיש (מלבד, אולי, רוני רון ומארי פיזם).
הדמיון לספור של רוז שובר את הלב. בין אם מדובר במשפחות שאינן מתפקדות, ברשויות רווחה שלא עשו את תפקידן כראוי, ובעיקר בקור הרוח של בני הזוג. הספר מתאר לא רק את הלך הרוח של שרלין וברנדון גטריג', אלא גם, ואולי בעיקר, את הטלטלה הרגשית שעוברים האנשים במעגל השני והשלישי. בפסיכולוגיה יש מונח הנקרא "טראומה משנית", דהיינו שאנשים שלא חוו בגוף ראשון את הטראומה חווים סימפטומים דומים לפוסט טראומה בשל קרבתם/מעורבותם באירוע (דוגמת אנשי מקצוע, בני משפחה רחוקים וכו'). מעניין היה לראות כיצד המשפט ותוצאותיו נוגע ברגשותיהם של אנשים רבים, שוב, בדומה לספורה של רוז, ילדה שמותה קירב אותה לליבם של כה רבים, ומתה מוות בודד כל כך.
את הסוף לא אהבתי. נראה היה לי שהוא מתבקש מדי, אבל ברבית הזמן הייתי חייבת להמשיך ולקרוא את הספר, קצת בדומה לחיה שנלכדת באורות המכונית המתקרבת, ויודעת שאסור לעצור, ולא יכולה שלא.
קרול טופולסקי היא פסיכולוגית המתגוררת בלונדון. "ילדה מיותרת" הוא ספרה הראשון (מאז פרסמה ספר נוסף שטרם תורגם לעברית, שכמובן שאני חייבת לקרוא).
לסיכום, לקרוא וללכת לחבק חזק חזק את העולל הפרטי שלכם. (שוב, הסוף עצבן אותי)
ילדה מיותרת/ קרול טופולסקי
Monster Love/ Carol Topolski
מאנגלית: דפנה ברעם
הוצאת עברית, 2011
260 עמ'
.
