ארכיון פוסטים עם התג "ספרנית"

החיים בספר

יום רביעי, 17 באפריל, 2013

 

 

אחד הויכוחים הגדולים שהיו לי תמיד עם חברתי הג'ינג'ית נורית הספרנית הוא על מידת ההתערבות שלי, כספרנית, בשאלה אילו ספרים מותר לילדים, ולקוראים בכלל, לקחת מהספריה.
אני אוהבת את הקוראים הקבועים בספריה שלי. אני אוהבת את הילדים שבאים ועם עיניים נוצצות לוקחים שלושה ארבעה, ויש כאלו שאפילו עשרה ספרים.
אני אוהבת גם את הילד המוזר והבודד שיושב תמיד ליד החלון ומקריא לעצמו את הקומיקס, תוך שהוא משמיע קולות.
חלק מהקוראים הקבועים מדברים איתי. לפעמים אנחנו מדברים על ספרים, לפעמים על החיים. לפעמים הם מספרים על עצמם. לא הרבה, כי בתור ספרנית העובדת בספריה הומת אדם אני יודעת שלא תמיד אפשר לדבר, אבל בכל זאת…

הלן אוהבת את העבודה שלה. מדי יום היא מגיעה לספריה, לאגף הילדים. היא מחכה שהילדים יגיעו. היא אוהבת לראות אותם עם הספרים. היא אוהבת להמליץ להם על ספרים. לפעמים היא תוהה איך היא הגיעה לעבודה הזו בכלל, כי זו לא הייתה התוכנית שלה. הו, לא. היא תכננה דברים שונים לגמרי, ואיכשהו השנים עוברות והיא עדיין ספרנית, עדיין רווקה, עדיין בעיירה קטנה.

אבל יש ילד אחד, שבשבילו היא הכי הכי שבעולם. בשבילו הספריה היא מקום המפלט, היא העתיד, היא הכל, והלן, כשומרת הסף של הספריה, מהווה לגביו בת ברית.
איאן דרייק הוא ילד בודד למדי. הוא אוהב לקרוא, אבל לא כל מה שהוא אוהב מותר לו. אמו מקפידה מאוד שיקרא ספרים בנושאים מסוימים (בארה"ב נפוצה מאוד תופעת הצנזורה בספרים. יום אחד אכתוב על זה פוסט). כשלוסי מגלה שהוריו של איאן שולחים אליו למחנה נוצרי שמיועד "לתקן" נטיות הומוסקסואליות היא נחרדת, ומוצאת עצמה ספק שבויה ספק חטופה מרצון במסע ברחבי ארצות הברית.

זה לא ספר ריאליסטי במיוחד, יש להודות על האמת. הוא דן באריכות בשאלה עד כמה מבוגר (שאינו הורה) יכול להתערב בחייו של ילד, כמה אנו יודעים על האנשים הסובבים אותנו, והאם אנו באמת עוזרים כשאנו מנסים לסייע.
אבל זה ספר שמלא בתיאורים ובציטטות מספרים, שמדגים היטב כיצד ספרים מהווים מקור נחמה וכוח לאלו הזקוקים לכך, ובקיצור-

(לאוהבי ספריות וספרים בלבד)

The Borrower/ Rebecca Makkai
Cornerstone Digital, 2011
337 pages

יש עתיד לספריה?

יום שני, 21 בינואר, 2013

     

"People can lose their lives in libraries. They ought to be warned." Saul Bellow

כשהייתי קטנה, הספרייה הציבורית הייתה מקום המפלט שלי מהבית. יותר נכון, משיעורי הבית.
לא היה דבר יותר פשוט ולגיטימי מלומר להורים שאני צריכה לעשות עבודה בנושא זה או אחר, ללכת לספריה ולשקוע שם בכל ספר שהוא, מלבד ספרי העיון שבאמת הייתי צריכה לקרוא.

אז עוד לא ידעתי שלספריה יש תפקיד "לספק משאבים ושירותים במגוון אמצעי תקשורת כדי למלא את הצורך [..] בהשכלה, במידע ובהתפתחות אישית וגם בבילוי ובפנאי". גם לא ידעתי שהספרניות יודעות לעשות עוד משהו חוץ מ"ששששש…." 😆
כל מה שידעתי אז היה שיש בספריה עשרות ספרים, חלקם עם ריח חדש, רובם עם ריח הרבה הרבה פחות חדש. ולא היה מקום שעשה אותי יותר מאושרת. הפנטזיה הכי גדולה שלי, תולעת ספרים שכמותי, הייתה להינעל "בטעות" לילה אחד בספריה. ילדה הייתי, ומאז החכמתי.

 בשנים האחרונות הולכת הספרייה הציבורית ומשנה את פניה. תפקידה כמספקת ספרי קריאה וספרי יעץ הלך והשתנה, וכיום מרבית הספריות מפעילות פרוייקטים קהילתיים נוספים דוגמת עידוד קריאה לגיל הרך (בעיקר באמצעות שעות סיפור מומחזות), מרכז תרבות (המפעיל מועדון קריאה, מפגשים עם סופרים וכו') ועוד פעולות שונות. והספרניות? הן כבר לא אומרות "שששש…" בחלק מהספריות לא יעירו לך גם אם תדבר בנייד בקולי קולות! (האמת היא, שאני ממש מתאמצת לא לזרוק מהספריה את האנשים האלו, שנכנסים ואומרים לבן שיחם "טוב, אני בספריה אז נדבר בשקט". זה לא באמת בשקט!! 👿 )

בשנים האחרונות הספריה כבר אינה מקום המפלט שלי. אולי נובע הדבר מהעובדה שהתבגרתי. אולי מהעובדה שמקום עבודה, אהוב ככל שיהיה, כבר אינו יכול לשמש מפלט. אולי מהעובדה שמבצעי "ארבע במאה" הרסו את חדוות ההגעה לספריה ראשונה בימי ראשון, כדי לתפוס ראשונה את הספרים החדשים.

 

יש הגורסים כי כדי שהספרייה תשרוד עליה "להמציא את עצמה מחדש". לא רק כמקום קריאה, לא רק כמקום המנגיש מידע וספרים לאוכלוסייה שידה אינה משגת, אלא עליה להפוך ל"מרכז מידע מתקדם", שיכלול בין השאר מרכז לתיעוד המורשת המקומית, שירותי יעץ בתחום הלימודים והתעסוקה, מרכז מידע בתחום התיירות ועוד.
מצד שני, יש כאלו הגורסים כי ימיה של הספרייה ספורים. ה"קינדל" וה”e-vrit" כבר יצאו, וקהל הקונים והמשתמשים בהם הולך וגדל. עלות הדפסת ספר הנה גבוהה עשרות מונים מעלות פרסומו באופן דיגיטלי. ספרי היעץ כבר אינם בשימוש (מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו פתח כרך של האנציקלופדיה העברית?), ובאופן כללי- אם להודות על האמת, מרבית בני הנוער כיום מבינים במחשבים וברשת האינטרנט הרבה יותר מהספרניות הקיימות.
יש כאלה שממש מאמינים בדברים שכתבתי בפסקה הקודמת. עובדה, בספריית שיקגו יביאו לך, בלחיצת מקש מחשב, ספרנים רובוטים את הספר שתבקש. הספר, אגב, כבר לא נמצא על המדף במרחק הושטת יד, אלא במחסנים תת קרקעיים. יש הטוענים כי הספריות בכלל תיעלמנה והספרניות, אם תשארנה כאלו, תהיינה יותר בגדר מידעניות, בשל הצורך למיין את כמויות המידע העצומות ההולכות וגדלות.

 אבל אני אופטימית, יש אומרים נאיבית.
אני מפנטזת על הספריה שלי שאנהל. אולם אחד, בינוני בגודלו, רצפה מכוסה בשטיח עבה. הספריות עדיין מלאות בספרים, אם כי סביר להניח שרובם בני מספר שנים. ליד עמדת הספרנית ישנו ארון בעל דלתות זכוכית. נעול. בתוך הארון מונחים ה"ספרים מהדור החדש", הלא הם הספרים הדיגיטליים. יש הקוראים בהם, אבל מרבית הבאים לספריה מעדיפים עדיין את הספרים הישנים.
והנה, ילד צעיר נכנס מבעד לדלת. באופן מקרי ביותר, שמו העולל (טוב, לא באמת קוראים לו העולל, אבל הוא בתוכנית להגנת עדים 8-)). באופן מקרי אפילו יותר, הוא מבין בספרים. אולי הוא אפילו אוהב לקרוא, למרות שהוא גם משתמש בצורה טובה ביותר גם במחשב. הוא צריך חומר לעבודה לבית הספר. הספרנית ניגשת עמו לפינת העבודה, ומציעה לו ערב רב של מקורות, רובם דיגיטליים. תמורת תשלום פעוט הוא יוכל לשלוח אותם למייל שלו.
אבל העולל, בדומה לאמו, מאבד את סבלנותו במהירה, וחיש עובר להתיישב על אחד הפופים הנוחים באגף הנוער, בעודו קורא ספר שמשך באקראי מהמדף. מה עוד הוא יכול לעשות כשהוא מחכה שאמא שלו, הספרנית, תסיים לעבוד?

אבל אני מתעקשת להמשיך להיות אופטימית. עובדה, גם את התקליטים הספידו פעם ועדיין יש לא מעט אנשים ששומעים אותם…
והכי חשוב:
"כשאני קורא שהתקציבים המיועדים לספריות הולכים וקטנים, כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא שהדלת הולכת ונסגרת, ואמריקה מצאה עוד דרך להרוס את עצמה" אייזיק אסימוב

גברת גרים אוהבת ספרים (ואני לא)

יום שלישי, 23 באוגוסט, 2011

 

לאפרת, מאחלת לך שתהיי כזו! (נורית, את כבר כזו בעיניי)

מעולם לא חשבתי להיות ספרנית בית ספר.
יש הבדל עצום לטעמי בין ספרנית בספריה עירונית, אליה מגיעים אנשים שרוצים לקרוא, לבין ספריה בית- ספרית, שאליה מוכרחים ללכת. אבל זו רק הסיבה הרשמית.
להודות על האמת, אני פשוט מפחדת מהילדים. או יותר נכון מילדים דוגמת גיבורת הספר. כי הם לא רוצים לבוא לספריה באמת. הם לא אוהבים ספרים, הם בקושי מוכנים לסבול את הספרנים, והם רואים בספריה בזבוז זמן אדיר.

הילדה גיבורת הספר, ששמה לא ידוע, לא אוהבת ספרים.
ספרנית בית הספר שלה היא צעירה להפתיע, שעושה לא מעט דברים מעניינים, אבל יש גבול. בעיקר כשהיא מציעה (בדרך בה מורים מציעים, זה תמיד דרישה בעצם) שכל ילד יציג את הספר האהוב עליו. הילדה שלנו לא אוהבת ספרים!!

גברת גרים, הספרנית, היא אחת הספרניות היותר מגניבות שפגשתי בספרים. בניגוד לסטריאוטיפ המוכר, לא מדובר כאן ב"גברת"- היא לא זקנה במיוחד, בקושי אפשר להגדיר אותה כמבוגרת, היא לא צועקת אלא מעודדת ילדים, וניכר עליה שהיא אוהבת את עבודתה.

גברת גרים הלא- טיפוסית:

אם להודות על האמת, אם כשהייתי קטנה היו לי ספרניות כאלו בבית הספר, אולי עוד הייתי שוקלת להיות כזו…

אז מה יקרה עם הילדה שלנו? האם היא תמצא ספר להציג?
ספר לאוהבי הספר, וגם לכאלו שלא. כי כמו שגברת גרים אומרת- הכי חשוב זה הדמיון 😛 …

ומילה אחת לסיכום- ח"ח גדול לשוהם סמיט ואמנון כץ על התרגום המקסים!

גברת גרים אוהבת ספרים (ואני לא)/ ברברה בוטנר
אייר: מייקל אמברלי
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כץ
הוצאת כנרת, 2010
24 עמ'

נשואה לאמריקה

יום שני, 1 באוגוסט, 2011

"בלילות האחרונים אני מתקשה להירדם. האתגר הוא לאו דווקא להיכנס למיטה. אני מרגישה את השלבים הנורמליים של ההתעייפות, את אובדן הריכוז שנעשה מודגש יותר עם כל חצי שעה שחולפת אחרי עשר בלילה, וכשאני נשכבת מתחת לשמיכה, בדרך כלל מעט אחרי אחת עשרה- לפעמים בעלי עדיין באמבטיה או מעלעל בכמה ניירות אחרונים, מדבר אלי מקצה החדר- ואני מתחילה להיסחף אל השינה. כשהוא נכנס למיטה, הוא מערסל אותי, ואני מגיחה חזרה מתוך ים התרדמה, אנחנו מחליפים מילות אהבה, ובטשטוש הרגעי הזה אני מאמינה שמשהו מהותי עדיין שלנו, שגופינו בחשכה הם הדבר האמיתי. ושכל השאר- החשיפה והחובות והמחלוקות- הוא בדיה והעמדת פנים. אבל כשאני מתעוררת בשתיים לפנות בוקר בערך, אני חוששת שההפך הוא הנכון". (עמ' 12)

כשקראתי את הפסקה הזו חייכתי לעצמי. כי גם אני כזו. גם אני נרדמת לא פעם ולא פעמיים לפני שהנסיך מגיע לחבק אותי בלילה.
זו לא הייתה הפעם היחידה שיכולתי להזדהות עם אליס בלקוול, ולו בשל העובדה שהיא ספרנית במקצועה, ושהיא התחתנה עם אדם שונה ממנה בתכלית, בין אם באופיו ובין אם בהשקפתו הפוליטית.

שלא כמו אליס, אני כבר לא צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שאלו הם חיי, והנסיך הוא אכן נסיך בשר ודם. אבל ההבדל הקטן הוא שאני נשואה באושר רק שנתיים וחצי, ואליס נשואה לצ'ארלי הרבה הרבה הרבה יותר.
הבדל קטן ומשמעותי נוסף הוא כתובת המגורים שלנו. בעוד שאני גרה ברחוב אפרורי ושגרתי, בעיר שבעבר הייתה עיר של זהב והיום של הרבה צבעים אחרים, אליס גרה בבית אמריקאי לבן, הנמצא בשדרות פנסילווניה 1600.

זהו ספורה של אליס בלקוול, ספרנית מוויסקונסין, שמצאה את עצמה נשואה לצ'ארלי הכריזמטי והסוער. היא לא באמת חשבה שהוא יהיה פוליטיקאי. היא לא באמת האמינה שהוא יבחר לנשיאות המדינה. היא לא באמת האמינה שאלו יהיו חייה. וכדי להסיר ספק, אומר כבר עכשיו- אליס מאוד אוהבת את בעלה.
הספר מבוסס באופן חופשי על חייה של לורה בוש, דבר שהחלט הוסיף עניין מבחינתי לספר.

תחשבו על זה- אדם כל כך שנוי במחלוקת כמו ג'ורג' בוש, או בכלל, כל אדם בעמדת כח שכזו, מה אנחנו באמת יודעים על האשה לצידו?
תוסיפו לכך את הקסם של אמריקה הישנה, ההיא מהסרטים של שנות ה-70', לפני שכולנו גילינו מה באמת קורה בעיירות עם הגדרות הלבנות, ותקבלו ספר מקסים, לא כבד במיוחד, המתאים במיוחד לימים החמים.
אני חושבת שיש לא מעט (א)נשים שאחרי כמה עשרות שנים מתעוררות יום אחד, או אולי אפילו באמצע הלילה, מזיעות כולן, ותוהות אל מול הגבר הנוחר לצידן האם הן עשו טעות איומה, או יותר נכון לומר- "מה היה קורה לוּ".

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,
 (בתנאי שאתם לא באים עם ציפיות גדולות מדי)

נשואה לאמריקה/ קרטיס סיטנפלד
American Wife/ Curtis Sittenfeld
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת, 2011
559 עמ'