ברבורה בהתהוות

"כל עוד ינציחו החוקים והנהגים פינות גיהנום בתוככי החברה…. כל עוד יהיו בעולמנו עוני ובערות, לא יהיו ספרים מעין זה מיותרים בו"
ציטוט זה מובא בהקדמה למהדורה הראשונה של הספר, שיצאה בשנת 1862. מאחר וגם 150 שנה מאוחר יותר תופעות אלו עדיין קיימות, הרי שהספר עודנו כאן, נוגע לא פחות, ועם התרגום החדש והנפלא של אביטל ענבר, אפילו נוגע יותר מתמיד.

ז'אן ולז'אן, גיבור הספר, הוא אסיר לשעבר שנכלא לאחר שגנב לחם, שלאחר מאבק לא פשוט בין הכעס שלו על החברה, שזרקה אותו לכלא והפקירה אותו, לבין הטובשקיים גם בו, בוחר בטוב. הוא הופך להיות אדם עשיר, נדיב ומיטיב שאינו מצליח להמלט מהעבר. העלילה מחולקת ל-5 חלקים, כאשר כל חלק מתמקד בדמות אחרת הקשורה לחייו של ז'אן ולז'אן, שנמצא בכל אחד מהחלקים.

בין הדמויות הידועות בספר:

– פנטין, אם חד הורית שהדרדה לזנות וז'אן ולז'א אימץ ודאג לה בימיה האחרונים, ולאחר מכן אף איתר את בתה ודאג לה כבת.

– קוזט, ילדה שהושארה בהיותה בת 3 אצל משפחה זרה, שם הייתה קורבן להתעללות ולהתעמרות עד שז'אן ולז'ן חילץ אותה ואימץ לו כבת.

– ז'אבר, השוטר הפנאטי המייצג את ראיית העולם הצרה- דהיינו שחור או לבן. אצל ולז'אן תמיד יהיה האסיר, העבריין, לא משנה מה יקרה.

ובכן, קשה לכתוב על ספר כזה. בכל זאת, מדובר כאן בקלאסיקה. ובכל זאת אנסה.

כשראיתי את המהדורה החדשה היה לי ברור שאקרא אותה. לא התאכזבתי, ולמען האמת אפילו הופתעתי (מתברר שהיו קווי עלילה שלא זכרתי!).
בניגוד למה שאפשר לחשוב, דמויות הנשים אינן בהכרח חסרות אופי ונרפות (ע"ע דמותה של אפונין, נערה שמאוהבת במריוס, העתיד להיות בעלה של קוזט, ומגינה עליו בחייו), למרות שדמותה של קוזט, איך לומר בעדינות, מעצבנת וכפויית טובה: "השכחה של ז'ן ולז'ן היתה אצלה שטחית בלבד; במעמקי נפשה עדיין אהבה עד מאוד את האיש שהיה לה כאב שנים כה רבות, אבל את בעלה אהבה יותר, וזה עיוות את שיווי המשקל של לבה" (עמ' 642).

הספר מלא בביקורת חברתית על הפערים בחברה, על צדקנותם של בעלי הממון, הגם שלא תמיד העניים טובים יותר.
תמונה אידיאלית של העניים והסטודנטים היוצאים להלחם, אם תרצו, למען צדק חברתי, מתוארת היטב בתיאור מהפכת הנפל של שנת 1830: "הם היו כאחים אבל לא ידעו איש את שם חברו. יופיים של רגעי הסכנה הגדולה שהם חושפים אחווה של אלמונים" (עמ' 489).

ושני קוריוזים קטנים לסיום:
* הוגו הלאים את הגפילטע פיש! שימו לב: " הוא המציא תבשיל מופלא שרק במסבאתו ניתן לאכול כמותו, והוא "קרפיון ממולא" " (עמ' 482)
* לאחר שסיים את כתיבת הרומן יצא הוגו לחופשה, וכדי לדעת האם הצליחה מכירת הספר שלח למו"ל שלו מברק "?". המו"ל שלח בתשובה "!". 

תוספת מאוחרת: קצת באיחור התברר לי שגם תרגום זה אינו תרגום היצירה כולה, העומדת על כ-1500 עמודים.

 לסיכום, חגיגה אמיתית לאוהבי הספר. יופי של תרגום, כבר אמרתי?

עלובי החיים/ ויקטור הוגו
Les Miserables/ Victor Hugo
מהדורה מחודשת
מצרפתית: אביטל ענבר
הוצאת כתר, 2011
667 עמ'

אז אחרי ארבע שנים ארוכות הרשיעו את זדורוב. מי (לא) היה מאמין שהוא יורשע..

אני חייבת להודות שמעולם לא האמנתי שרומן זדורוב רצח את תאיר ראדה.
אי האמון שלי נובע, אני מודה, בראש ובראשונה מחוסר האמון שלי ברצונה של המשטרה לעבוד קשה ובהמשך ישיר מחוסר היכולת (או שמא נאמר הרצון) לעמוד מול המשטרה. אפשר לראות את זה בעשרות צווי איסור הפרסום שהמשטרה מוציאה חדשות לבקרים על כל שיהוק שפושע סוג ג' פולט, ואפשר לראות את זה בצורה חמורה יותר בידיעה שפורסמה לפני מספר שנים, לפיה 97% מהנאשמים מורשעים בדין. יש הטוענים שכיום מדובר ב99%. אני לא ממש אתפלא אם זהו אכן הנתון האמיתי.

ואחרי שאני מדברת בהכללה, לא אכפת לכם שנרד קצת לפרטים, נכון?

אני מודה, אל תתפסו אותי במילה, אבל התעצבנתי מההרשעה. כל כך התעצבנתי, שישבתי וקראתי את כל הכרעת הדין (וזה לא סתם, מדובר ב476! עמודים).
ואחרי שקראתי את כל הכרעת הדין, התעצבנתי לא פחות.
תרשו לי לשתף אתכם בסיבות לכך:

• נניח שהשופטים האמינו בכל ליבם שזדורוב הוא אכן הרוצח. נניח. נראה לי קצת לא הגיוני שאף טענה, ולו אחת, קטנה ככל שתהיה, שהסניגורים טענו, לא התקבלה.
  אנסח מחדש: במשפט שנמשך כמעט ארבע שנים לא מצאו השופטים ולו טעות אחת, ולו פגם אחת בעבודת המשטרה ו/או הפרקליטות.
  
• שערות בזירת הרצח: בזירת הרצח נמצאו שערות רבות. אף שערה לא תאמה את הDNA של הנאשם. יתרה מזה, בשלב מסויים הוחלט לא לבדוק את הDNA של כל השיערות (הגם שלא את כולן ניתן היה לדגום) מאחר שזדורוב עבד בבית הספר ולכן המצאות שיערות שלו לא בהכרח אומרת שהיה במקום הרצח. בידה של תאיר ראדה נמצאו שערות חומות ארוכות. חלק מהשערות נמצאו כשייכות לתאיר, אחרות לאדם אחר. מיהו האדם האחר? זה לא באמת משנה. זה לא זדורוב, אבל הרי הוא הודה במעשה, למה להמשיך לבדוק?
  מתוך 12 שערות שנמצאו בכף ידה של ראדה, 3 שערות לא נמצאו כשלה. הDNA לא תאם לא לראדה ולא לזדורוב. ומה אמרו על כך השופטים? דבר ראשון, יתכן שהטכנאית טעתה. אבל גם אם לא… " גם אם נצא מתוך נקודת הנחה כי שלוש השערות אינן שייכות למנוחה, אין בכך עדיין כדי להוות ממצא ראייתי […] אין בכך להעיד כי הרצח בוצע ע"י פלוני, אלמוני או הנאשם […] האפשרות כי שערות אנשים אחרים שאינם מעורבים תימצאנה על הגופה או במקומות שונים בזירה, הגיונית ושכיחה" (עמ' 270).
  אנסח מחדש: בכף ידה של הנרצחת נמצאו שערות. חלקן היו שלה. חלקן לא. הן גם לא שייכות לנאשם. למי הן שייכות? זה לא רלוונטי.
  
• הפסקות בהקלטה הקולית/טעויות בשעת הקלטה בוידאו: במהלך ההקלטות ישנן הפסקות בסאונד. הפסקות בסאונד יכולות לנבוע, נגיד, מעריכה מגמתית, או מעצירת ההקלטה באמצע. הסאונד והתמונה לא תואמים, כלומר קודם היה סאונד, ורק אחר נוסף הצילום. טענת הפרקליטות, כפי שהתקבלה על ידי השופטים במלואה, הייתה שהשיבושים בהקלטה נובעים מההקלטה שהועברה למומחה שמונה על ידי הסניגוריה, ולא קיימת בהקלטה המקורית.
  לגבי פערים שמופיעים בין התארוך של החקירות לבין הזמן המוטבע בחלקו העליון של מסך התמונה (שצולם בוידאו כאמור) טענה הפרקליטות כי כאשר סוללה מתרוקנת, השעון של מצלמת הוידאו אינו מתכייל, ולכן הזמן אינו נכון.
  אנסח מחדש: בהקלטות החקירות ישנן הפסקות, המגיעות ל25% מזמן ההקלטה. השעון של החקירות שצולמו בוידאו אינו מדוייק. אי אפשר לדעת מתי החקירה נעשה, אי אפשר לדעת מה אירע בחקירה בזמן ההפסקה בהקלטה. בית המשפט החליט כי התקלות נובעות משכפול הקלטת לצרכי ההגנה, מחוסר סוללות במצלמה, ובכל מקרה אין כאן כוונת זדון, אבל אולי כדאי שהמשטרה תשקול לשכלל את צורת הקלטת החקירות (עמ' 81).
  
• בדיקה בעירום שנעשתה לנאשם: במהלך אחת החקירות התבקש זדורוב להסיר את כל בגדיו על מנת לעבור בדיקה גופנית (כדי לראות אם יש סימני מאבק על גופו). אין כל תיעוד של הבדיקה הזו. לימים יטען זדורוב כי הרגיש מושפל, וכי בוצעה בו בדיקה חודרנית (טענה ממנה יחזור בסופו של דבר). המשטרה טענה כי הבדיקה לא צולמה מטעמי 'צנעת הפרט'.
  אנסח מחדש: הנאשם נבדק בעירום. איש לא מתווכח על כך. הוא היה באותו זמן ללא עורך דינו, ללא שום תיעוד של הבדיקה. לא נמצאה על גופו כל עדות למאבק. ומה אומר על כך בית המשפט? הם מקבלים את עמדתם של החוקרים, כי ברור ש"בדיקה זו לא השפילה אותו ומכל מקום בוודאי שלא הותירה בו זיכרון מר" (עמ' 195). ומה לגבי חוסר התיעוד? "ראוי היה לתעד".
  
• בזירת הרצח לא נמצאה ולו טביעת אצבע אחת של זדורוב. אין טיפת DNA שלו. נאדה. האיש עשה רצח כמעט מושלם. כמעט. האמנם?
  אנסח מחדש: על מכנסיה ספוגי הדם של תאיר ראדה נמצאו עקבות נעל. אחד הקירות בשירותים הוכתם בדמה. על נעליו של זדורוב, שהפרקליטות טענה (ובית המשפט קיבל את טענתה) כי סביר להניח שמדובר בנעליו של זדורוב לא נמצאה טיפת דם, למרות שהשוטרים טענו בפני זדורוב שנמצאו על בגדיו כתמי דם של תאיר.
  
• תחקיר שפורסם ב"ידיעות אחרונות" לגבי מהימנותו של המדובב "ארתור" שזדורוב הודה באוזניו ברצח, חשף כי ישנם אסירים המעידים כי ארתור סחט הטבות הנאה מהמשטרה, תוך איום מפורש שהוא "יפוצץ את פרשת זדורוב" (עמ' 96). המשטרה טענה כי לא מדובר בטובות הנאה, אלא נהוג שכאשר מדובב יוצא להעיד מאפשרים לו לקנות דברים (עמ' 105). ומה אומר על כך בית המשפט? אי אפשר לסמוך על מהימנותו של העתונאי מאחר והוא לא התייחס לכך שיכול להיות שאלו שהעידו בפניו היו בעלי אינטרסים זרים (עמ' 103).
  אנסח מחדש: טוענים השופטים כי לא יתכן שתחקיר יבוצע (בין השאר) באמצעות ראיונות עם אנשים בעלי אינטרסים (אני תוהה- האם יש אנשים ללא אינטרסים בכתבות תחקיר?), וברור שישנה קבלה מוחלטת של טענת המשטרה כי ארתור אינו מקבל טובות הנאה.

• ציור במחלוקת: כשבועיים לפני הרצח נטען כי תלמידת התיכון ציירה דמות של אשה מדממת בשירותים. במהלך החקירה נחקרה הנערה וטענה כי לא מדובר בשירותים, אלא בדמות אישה מדממת בפינת החדר. הציור המקורי מעולם לא נמצא. הנערה ציירה סקיצה של הציור במשטרה, ובסקיצה אכן מדובר בפינת החדר. ומה אמרו על כך השופטים? הנערה הביאה לבית המשפט דוגמאות אחרות של ציורים, ולא נראה בהם כל רמז לאלימות (עמ' 411).
  אנסח מחדש: איני יודעת אם הנערה קשורה לרצח או לא. צירוף המקרים הוא מעט מטריד, אבל אינו מחייב בהכרח. אבל אפילו זה לא עורר ולו ספק קל שבקלים.
  
• ושיא השיאים, ותסלחו לי- אבל זו שאלה שמופנית בעיקר לנשים: בנות יקרות, כשאתן נכנסות לשירותים ציבוריים, נניח שיש בהם 4 תאים- לאיזה תא תיכנסו? אני יודעת שזו שאלה קטנונית, אבל אני לעולם לא אכנס לתאים הקיצוניים- לא לראשון ולא לאחרון. מסקר קטן שעשיתי, כל מי ששאלתי ענתה את אותה התשובה.
  ולמה אני שואלת? כי באחת החקירות (אחרי שחזר בו מהודאתו) אמר זדורוב "אף אחד לא נכנס לעשות את צרכיו בתא הראשון או ברביעי" (עמ' 311).  את הטענה הזו דוחים השופטים בטיעון שאין שום הגיון בטענה הזו.
  אנסח מחדש: אני לא מכירה אף אחת שנכנסת לתא הראשון או האחרון בשירותים. אין כאן הגיון. אין לי הסבר לוגי. זה פשוט לא קורה. למה? ככה.

לסיכום, וסליחה על החפירה הארוכה, איך יכול להיות שאין ולו בדל אחד של ספק? אין שופט אחד מתוך השלושה שאינו מהסס בכלל? שלא אומר "רגע…". אחד????
ואולי, אולי פשוט זה היה בלתי אפשרי אחרי כל מחול השדים הזה לא להרשיע את זדורוב. איך אפשר? איך תראה המשטרה, שיצאה לה בחגיגיות למסיבת עתונאים והודיעה שפענחה את הרצח (ולו כדי להסתיר את המבוכה על בריחתו של בני סלע)? איך תראה מערכת המשפט, שכלאה את האיש לארבע שנים?

ולמי שרוצה, הנה קישור להכרעת הדין המלאה (קובץ וורד, 3.5 מ"ב), אותה ניתן למצוא באתר בתי המשפט.