ארכיון פוסטים עם התג "שואה גרעינית"

הדרך

יום שני, 27 ביולי, 2009

גבר הולך לו בדרכים, מלווה בבנו יחידו. האוויר בחוץ מחניק, אפור וקר. פיו ואפו מכוסים במסיכה כדי להשמר מזיהום האוויר.
גבר וילד הולכים להם בדרך. אנחנו לא יודעים איך קוראים להם. כל מה שאנחנו יודעים זה שהם באמריקה, ושהם רוצים להגיע לדרום. אל הים.

הימים הם הימים שאחרי. אחרי שכל הפחדים מתאמתים. אחרי השואה הגרעינית. העולם קר ואפור, את כל הצבעים סחף הגרעין. השמש מכוסה בעננים, הכל מלא אפר ואבק. אפילו השלג אפור. גם הים כבר לא כחול. מעט מאוד שרדו, ואלו ששרדו נלחמים כדי להשאר בחיים, אוכלים בשר אדם, שודדים, רוצחים. אין אוכל. אין שתיה. אין תקווה.

גבר וילד הולכים בדרך. הילד לא מכיר עולם אחר. הוא נולד אחרי שהעולם התרסק. הגבר מנסה לשחזר זכרונות, אבל לא רוצה לשקוע בעבר. זכרונות רק מאטים אותך, גורמים לך להפסיק להיות דרוך. הם הולכים בדרך, עם עגלת סופר ישנה שאותה הם ממלאים במה שמוצאים. עם אקדח ושני כדורים. הוא לא יתן לאף אחד לגעת בבן שלו, לא יתן לאף אחד להפוך את הילד לעבד לצורכי מין או כבשר לארוחת ערב.

אין כאן עלילה גדולה. הם הולכים בדרך, שלעולם לא נגמרת באמת. יש כאן אהבה גדולה של הגבר לבנו, של בנו לגבר. בין השורות, בין בריחה להשרדות יש רגעים של רוך, רגעים שבו האב מנסה להנחיל בכל כוחו לבנו את המורשת, את מה שמותר ומה שאסור. להסביר למה אסור לזכור את הדברים הרעים, לנסות ולמלא מצברים.
מכל שורה, מכל דף בספר, האפור מתפזר, ממלא את החלל, ממלא את הקורא. האפור שוטף את העיניים, חונק בגרון. לקח לי ימים לסיים את הספר, שאינו ארוך במיוחד. לקח לי רק מספר דפים להכנס לדכאון.

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. אחד הספרים המטרידים ביותר.
זה לא ספר שאפשר לסיים בקריאה אחת. לאט לאט, בלב מכווץ. בחשש. בצער.

באופן מאוד לא מפתיע, סרט המבוסס על הספר אמור לצאת בקרוב.
לפחות לפי הטריילר, הקטסטרופה שונתה כדי להתאים לאופנה הנוכחית של הרס העולם בבאופן טבעי, אבל להוציא את סיבת ההרס, הסרט די נאמן למקור. אני מחכה לראות אותו.

הדרך/ קורמאק מקארתי
מאנגלית: אמיר צוקרמן
הוצאת מודן, 2009
207 ע"מ