 |
כל מה שמדליין רצתה, אי פעם, זה שאמא שלה תאהב אותה.
אבל אניטיה, אמה, לא יכלה. "She loved babies, she loved anything that didn`t talk back".
אניטה תמיד הייתה אשה יפה, וכמו רבות מהנשים היפות- היא הייתה מודעת היטב לכוחה על הגברים, וניצלה זאת לא מעט.
כך התחתנה עם אביה של מדליין, כך זנחה אותו ונעלמה עם הילדה, כך פגשה את המאהב הבא, והבא, והבא….
מדליין גדלה בצל מערכות היחסים של אמה חסרת הגבולות, שהצליחה תמיד להתאהב באנשים הלא נכונים ו/או להרוס את הקשרים הטובים.
היא התרגלה לכך שאמה אוהבת את בילי, אחיה, ולא ממש סובלת אותה.
היא התרגלה למכות, לעלבונות, לקללות.
היא התרגלה לעובדה שאמה מפלרטטת (ויותר) עם החבר הראשון, האהבה הראשונה, שלה.
היא התרגלה לכל, כי הייתה לה מטרה: להשיג מלגה וללמוד באוניברסיטה רחוקה מהבית.
אומרים שככל שהבית קשה יותר, מתעלל יותר, כך קשה יותר לעזוב אותו.
מדליין נקרעה בין רצונה לחיות חיים טובים, שלדעתה (ולדעתי) מגיעים לה, לבין הדאגה והאחריות שחשה כלפי אמה, שעולמה הלך וחרב עליה.
ככל שחלף הזמן אמה שתתה יותר, הייתה אלימה יותר, ובאופן פרדוקסלי עוררה אצל מדליין אמפתיה רבה יותר.
מקשר הרסני שכזה לא יכול לצאת משהו טוב….
מקור שמו של הספר הוא מהשיר הספרדי Perfidia המדבר על בגידה.
ג`ודית רוסנר עוסקת בספריה רבות בנושאי אמהות- בנות.
אני מאוד אוהבת את ספריה, אבל הפעם הספר אכזב אותי.
ציפיתי להתמודדות שונה של הגיבורה, אולי לסוף קצת שונה.
אבל עכשיו, תוך כדי כתיבת הפוסט, אני חושבת שטעיתי. אני חושבת שהעובדה שגורלה של מדלן ידוע מראש, היא הדרך להראות עד כמה הכל חנוק. חשוך. חסר תקווה.
הספר יצא גם בעברית ("פרפידיה", הוצאת מודן, 1999).
לסיכום,
(כי בכל זאת, זו רוסנר)
Perfidia/ Judith Rossner
Doubleday, 1997
308 p