ארכיון פוסטים מהחודש "אוקטובר, 2011"

רוז האחרת

יום שני, 31 באוקטובר, 2011

"מאז שהייתה תינוקת היא תמיד נראתה ילדה טובה כל כך. טובה באופן כמעט מטריד בשביל ילדה כלכך קטנה" (עמ' 14).

כמו רוז, גם סמנתה הייתה בלונדינית עם עיניים כחולות.
כמו רוז, גם סמנתה נעלמה בלי שאיש שם לב.
וכמו רוז, גם סמנתה תישאר לעולם בת ארבע וקצת.

בואו נודה על האמת. אין הרבה הגיון בעובדה שקראתי במצבי הנוכחי את הספר. אולי זה נובע מהעובדה הפשוטה שאני (קצת) פסיכית, ובכל זאת, לא יכולתי שלא לקרוא את הספר הזה, בדיוק כמו שלא יכולתי שלא לעקוב אחרי ספורה של רוז.

יש אנשים שלא צריכים יותר מדי בחיים. הם לא מחפשים משהו חומרי. הם לא רוצים יותר מדי חברים. כל מה שהם רוצים, כל מה שהם עורגים לו זה שמישהו, אחד, יחיד ומיוחד, יאהב אותם.
לאורך כל חייהם שרלין וברנדן חיפשו את האדם המיוחד הזה. וכשהם מוצאים זה את זו, בזה מסתכם עולמם. אין צל צלו של סיכוי להכניס מישהו/משהו ביניהם. ואז הגיעה סמנתה.

סמנתה היפה והטובה, שבגדיה הותאמו במדוייק לצבע העגלה. סמנתה הטובה שבקושי השמיעה קול. סמנתה ה…
סמנתה המפריעה. הסרטן שמכרסם בזוגיות. הגורם הזר והמפריע.
סמנתה המסכנה, שמסיימת את חייה בצורה שאיני מאחלת לאיש (מלבד, אולי, רוני רון ומארי פיזם).

הדמיון לספור של רוז שובר את הלב. בין אם מדובר במשפחות שאינן מתפקדות, ברשויות רווחה שלא עשו את תפקידן כראוי, ובעיקר בקור הרוח של בני הזוג.
הספר מתאר לא רק את הלך הרוח של שרלין וברנדון גטריג', אלא גם, ואולי בעיקר, את הטלטלה הרגשית שעוברים האנשים במעגל השני והשלישי.
בפסיכולוגיה יש מונח הנקרא "טראומה משנית", דהיינו שאנשים שלא חוו בגוף ראשון את הטראומה חווים סימפטומים דומים לפוסט טראומה בשל קרבתם/מעורבותם באירוע (דוגמת אנשי מקצוע, בני משפחה רחוקים וכו').
מעניין היה לראות כיצד המשפט ותוצאותיו נוגע ברגשותיהם של אנשים רבים, שוב, בדומה לספורה של רוז, ילדה שמותה קירב אותה לליבם של כה רבים, ומתה מוות בודד כל כך.

את הסוף לא אהבתי. נראה היה לי שהוא מתבקש מדי, אבל ברבית הזמן הייתי חייבת להמשיך ולקרוא את הספר, קצת בדומה לחיה שנלכדת באורות המכונית המתקרבת, ויודעת שאסור לעצור, ולא יכולה שלא.

קרול טופולסקי היא פסיכולוגית המתגוררת בלונדון. "ילדה מיותרת" הוא ספרה הראשון (מאז פרסמה ספר נוסף שטרם תורגם לעברית, שכמובן שאני חייבת לקרוא).

לסיכום, לקרוא וללכת לחבק חזק חזק את העולל הפרטי שלכם.
(שוב, הסוף עצבן אותי)

ילדה מיותרת/ קרול טופולסקי
Monster Love/ Carol Topolski
מאנגלית: דפנה ברעם
הוצאת עברית, 2011
260 עמ'

לך לישון, רון!

יום שישי, 28 באוקטובר, 2011

מכירים את הרגע הזה, שבו אתם מתים, אתם מוכנים לשלם הון, ובלבד שהילד ילך למיטה כבר?

רון לא מצליח להירדם כל פעם שמכניסים אותו למיטה הוא מוצא סיבה אחרת לצאת ממנה.
לאבא של רון כבר נמאס, אם זה היה תלוי בו הוא כבר היה מקריא לרון את Go the F** to sleep, אבל בכל זאת, מדובר כאן בספר לילדים, ולכן אבא ואמא של רון מנסים בדרכים קצת יותר עדינות. "אולי תספור כבשים?" "אולי תדמיין שאתה דובון במערה?"

ספר מקסים שמדבר על ילד קטן וחמוד (ומתיש, כמו שרק ילדים קטנים שלא רוצים לישון יכולים להיות) שמנסה להתמודד עם לילה, חושך ודמיון מפותח מדי.

ציורים נוספים מהספר:

 

 

 

 

 

 

 

העולל אהב את הציורים, אני אהבתי את המילים, ובקיצור-

לך לישון, רון/ רייצ'ל אליוט
Wide awake Jack/ Rachel Elliot
מאנגלית: חגי ברקת
איורים: קרן סאפ
הוצאת קוראים, 2009
לא ממוספר

טיפול למתקדמים

יום רביעי, 26 באוקטובר, 2011

אחד הדברים המפחידים בעולם הוא להיות הורה.
אתה אף פעם לא  יכול להיות בטוח במה שאתה עושה. אתה אף פעם לא יודע מתי תתברר הטעות, או כמו שאמרה פעם פסיכולוגית שאני מכירה "כל עוד תהיינה אמהות, תהיה לנו עבודה". לא רק בטיפול הילדים, אלא גם, ולא פחות, בטיפול בהורים.

דבר מפחיד לא פחות הוא ללכת לטיפול בכלל, ולטיפול קבוצתי בפרט. אם בטיפול פרטני אתה יושב מול אדם אחד, פותח בפניו את לבך ומקווה לטוב (שהרי בכל זאת מדובר באיש מקצוע…), הרי שבטיפול קבוצתי אתה עושה את אותו הדבר, אבל חוץ מאיש המקצוע יש שם עוד כמה וכמה אנשים אחרים, שאוהבים/מעריכים/חושבים אחרת ממך. פחד אלוהים.

בימי רביעי בערב מתקיימת קבוצת הורים. הקבוצה היא הטרוגנית. יש בה אמהות ואבות, יש חד הורית, יש אפילו את "הומו המחמד". חלק מהילדים הם בגיל ההתבגרות, האחרים עוד לא הגיעו אפילו לכיתה א'.

כל אחד מהמשתתפים בקבוצה מגיע עם מטען משלו.
לכל אחד יש הורים, יש מערכת ערכים, יש שלדים בארון.
כל אחד צריך להתמודד לבד, אבל גם בתוך הקבוצה, עם החיים, עם הילדים ועם ההורים שלו עצמו.

יעל הדיה, שאת ספריה אני מאוד אוהבת, יודעת לגעת באנשים. אישהו במקום להפוך דברים לקלישאה, היא מצליחה לגעת בקישקע (וסליחה על האסוציאציה הפולנית).

אבל הספר עצמו לא הפיל אותי מהכסא.
על גבי הכריכה האחורית מצווין שהדיה הייתה אחת התסריטאיות של הסדרה "בטיפול". בהחלט יכולתי לראות בטיפול הקבוצתי שגיבורי הספר עוברים המשך של הסדרה המדוברת, בעיקר לנוכח דמותה המעצבנת והמתוסבכת לא פחות של הפסיכולוגית, המזכירה בהדהוד את דמותו של ראובן, הפסיכולוג המיתולוגי ב"בטיפול".
מצד שני, בשלב כלשהו בספר גם הציניות שלי ירדה ונכבשתי ביחסי ההורה-ילד. ובכיתי, ורצתי לחבק את העולל, ולהזכיר לעצמי ולו שהוא אדם בזכות עצמו.

ואתם יודעים מה? אם ספר יכול להוציא ממנו כמות כזו של דמעות בקטע קטן יחסית, הוא שווה בכל מקרה.

לסיכום, לא רק לחובבי פסיכולוגיה/יעל הדיה

רביעי בערב/ יעל הדיה
הוצאת עם עובד, 2011

464 עמ'

שעשוע קטן לאוהבי הספרים

יום שני, 24 באוקטובר, 2011

ושוב, נפל דבר בישראל.

הנסיך המקסים שלי, שיש לו לא מעט יתרונות ותכונות חיוביות, אבל לצערי הכה- רב אינו חובב קריאה (לצער זה שותפה גם חמותי שתחיה), קרא לי בהתרגשות: "בואי וראי, יפתי, בואי וראי!" (טוב, זה היה יותר בסגנון היבשושי אך המקסים של חובבי המחשב "אני חושב שזה יכול לעניין אותך", אבל לבחורה מותר לחלום :-)).

התקרבתי בהיסוס מה. הנסיך ישב וקרא באתר שמיועד לאנשים כמותו, דהיינו חובבי מחשבים ושאר דברים מוזרים ומשעממים, והפעם הקודמת בה הוא חשב שמשהו יעניין אותי נגמרה בהרצאה שלמה אודות משהו שסובב סביב איזשהו כוכב בלה בלה בלה (כאן הסתיימו שידורינו כי די נרדמתי).

והפחד אכן התממש. הוא הראה לי תרשים זרימה על המחשב. "אבוי!" חשבתי ביני לבין עצמי, אבל לפתע פתאום ראיתי משהו מוזר. תרשים הזרימה היה מלא בתמונות של ספרים!

ומאחר ונהניתי כל כך, הייתי חייבת לשתף אתכם בחוויה.
מצורף כאן תרשים הזרימה, וכאן יש גרסה הומנית יותר לטעמי, הגם שקצת פחות משעשעת….

וכאן באמת יש להודות לנסיך שלי, שמגלגל את עיניו תדיר כשאני מגיעה עם עוד ערימת ספרים, אבל יודע לפרגן (ולסחוב את הערימות!)

בצק אלים

יום שני, 24 באוקטובר, 2011


אז נתחיל בדבר הכי הכי חשוב- אני אוהבת לאכול. אני אוהבת לאכול אוכל טעים, אני אוהבת לבשל, ובעיקר- אני אוהבת לבשל אוכל לא מסובך (אבל ערב לחך).

לבלוג "בצק אלים" התוודעתי מספר חודשים אחרי שעברתי לגור עם הנסיך, כשמלאי המתכונים שלי התחיל להדלדל, ורציתי להקסים אותו בכוחותיי הנשיים הדגולים שכן אמרו כבר לפני שהדרך ללבו של הגבר עוברת דרך קיבתו.
יתרונו של הבלוג הוא לא רק בפשטות המתכונים שבו, אלא בעיקר בעובדה שהמתכון, או יותר נכון תהליך הבישול, מלווה בלא מעט תמונות שעוזרות להבהיר אי אלו דברים למתקשים בהבנה, הווה אומר נשים בהריון שמתבלבלות ושמות קודם פירורי לחם ואז ביצה (לא לצחוק, אני עשיתי את זה 😳 ).

קוראיי הנאמנים (לא כולל אלו שמפחדים לחזור הביתה אם הם לא קראו 😉 ) בוודאי תוהים על מה ולמה אני כותבת על הבלוג, שהרי אני עוסקת בספרים בעיקר. ובכן, נפל דבר.

אני חושבת שזו אחת הפעמים הבודדות שנתקלתי בהן בבלוגיה הישראלית (אשמח לקבל תיקון באם אני טועה) בהן בעלת בלוג מוציאה לאור חוברת במקביל לפרסום הבלוג.
יותר נכון, אני חושבת שזו הפעם היחידה שבה אני אישית רכשתי חוברת מתכונים מבלוגרית. אני חייבת להודות שהיססתי מעט, שהרי בינינו, למה צריך לשלם על מתכונים, יש כל כך, כל כך, אבל כל כך הרבה מתכונים ברשת, אבל זה היה ממש שווה את זה.
בחוברת ישנה 17 מתכונים שלא פורסמו בבלוג. לכל מתכון שכזה נפתח דף סודי בבלוג, מה שהוסיף לניחוח האוכל גם ניחוח של קונספירציה ואליטיזם, אז מה צריך יותר מזה?

עד כה נוסו ארבעה חמישה מתכונים מהחוברת. היום ינוסה מתכון נוסף. הנסיך אנין הטעם אהב שלושה ארבעה מתוכם (אבל זה לא משנה, כי אני אהבתי את כולם), ואפילו העולל הביע התלהבות.

בעלת הבלוג, העונה לשם מאיה, היא בחורה נחמדה למדי שהתחילה לתעד את הרפתאותיה הקולניריות בשנת 2007. נכון לרגע זה היא לומדת תואר ראשון בניהול וקולנוע באוניברסיטת תל אביב, וכותבת את טור האוכל השבוי במוסף "זמנים מודרניים".
מצד אחד, עלי להוסיף, לכו תסמכו על מישהו שלא אוהב אבטיח… 😯
מצד שני, החבר שלה הוא זה ששוטף את הכלים בבית, אז יש בה משהו קסום… 😆

לצערי המאוד מאוד רב, התבקשתי שלא להעתיק מתכונים מהחוברת, ולכן כל מה שאני יכולה לעשות זה להפנות אתכם לאחד המתכונים בבלוג (דווקא אחד המסובכים יותר, אבל שווה!).

לסיכום, אם לא הבנתם…
קנו את החוברת. היא לא עולה הרבה (50 ש"ח). היא נשלחת בדואר די מהר. היא טעימה (העולל טעם!).

וגילוי נאות אחרון: לא קיבלתי ולו שקל עבור סקירה זו. עזבו שקל, אפילו עוגיה לא קיבלתי. !

Between heaven and Earth

יום ראשון, 23 באוקטובר, 2011

 

רבקה סילבר הייתה צריכה שינוי.
היא הייתה בת 35, סיימה פרוייקט גדול בעבודה, התגרשה מבעלה וקרובת המשפחה האחרונה שנשארה לה, סבתה, נפטרה.
המפתח לשינוי נמצא בארגזי מסמכים ישנים שהותירה לה סבתה, מסמכים של קרובת משפחה מסתורית העונה לשם זארה רובנס.
כאן נפתחת דלת לעולם חדש- ישן מלא סודות, רמזים ו… ירושלים.

סו קרמן, מחברת הספר, היא ירושלמית מזה 43 שנה (רק אחרי שבע שנים אדם זכאי להקרא ירושלמי, שתדעו לכם 😛 ). כילידת קנדה מצאה עבודה כמורה לאנגלית.
וכאן מגיע הגילוי הנאות: אני מכירה אותה (לא בטוח שהיא מזהה אותי…). לא רק שהיא לימדה אותי, היא גם בחנה אותי בבגרות בע"פ (קיבלתי 100  😎  ). היא כתבה ספרי קריאה ללימוד אנגלית (זוכרים את הספרים ההם, שהיינו צריכים לעשות עליהם בוקריפורט?)

כבר מתחילת הספר ברור היה שאני לא קהל היעד.
אני ירושלמית, מכירה היטב את ההסטוריה הירושלמית וקוראת אנגלית בצורה שוטפת.
אבל, וכאן האבל הגדול- אם אתם רוצים להכיר ולו קמצוץ של ירושלים של פעם, אם אתם רוצים ללטש במעט את האנגלית שלהם, זה בהחלט ספר שמתאים לכם.

לאתר הבית של סו קרמן.

לסיכום,
 (ארבעה אם אתם קהל היעד)

Between heaben and earth- A story of ninteenth-century Jerusalem/ Sue Kerman
Gefen Publishing House, 2011
185 p.

כה אמר השבוי

יום שני, 17 באוקטובר, 2011

הוא היה בן עשרים, עשרים וקצת כשנשבה. טייס צעיר יחסית בארץ זרה. הוא קיווה להישאר בחיים. הוא קיווה להשתחרר מהר.
בספר קטן, 159 עמודים סך הכל, מספר לויטוב חיים שלמים. חיים שהתחילו בחמישה ביולי 1970, כשמטוסו של לויטוב נפגע, והוא (יחד עם עמוס זמיר) צנחו על אדמת מצרים.

ההתחלה הייתה כמו שכולנו קראנו עליה בספרים. מכות. השפלות. הפחדות.
"הייתי בן עשרים וחצי. כושר ההתאוששות הגופנית, היכולת המופלאה של הנעורים, עזרו לי לשרוד ולעבור בשלמות יחסית את התקופה הקשה." (עמ' 25)

כמו שכתבתי בעבר, אחרי שקראתי את הספר "חוץ מציפורים", בו פגשתי לראשונה בעמוס לויטוב, דומה כי החוויה הקשה ביותר בשבי היא הבדידות, העובדה שאדם אחד כלוא בתא קטן ונתון לחסדי אויבים אכזרים.
"כאשר מבודדים אותנו לתקופה של לא הרבה שנים, נניח שנתיים- שלוש, ניתן להשפיע באופן מהותי על תפיסת החושים ועל המושגים- מה יפה ומה לא, מה רגיל ומה חריג. בהדרגה אנו מאבדים את המידות, הקולות, הריחות של הדברים שאיננו נחשפים אליהם, וכך ניתן להשפיע בשיטתיות על טעמנו ועל תמונת עולמנו" (עמ' 75).

מעניין לקרוא את ספרו של לויטוב, ובעיקר להשוותו לספר "חוץ מציפורים" המתאר את אותה החוויה, אבל דומה שהזכרון הקולקטיבי שונה לעיתים מהזיכרון האישי.

לויטוב מדבר על הבדידות שחש גם בזמן שהיה כבר בתא יחד עם כל שאר השבויים, בדידות שנבעה בין השאר בשל גילו הצעיר. למרבית השבויים הייתה משפחה: אישה, ילדים, חברה. משהו שיכלו להתלות בו, שיכלו לחלום עליו, אבל לויטוב היה לבד. הייתה לו חברה, ממנה מיהר להיפרד באחד המכתבים הראשונים שאפשרו לו לשלוח לארץ, ובדידותו זועקת.
מצד שני, נראה שאין גבול לכושר ההסתגלות האנושי, וגם בשבי דומה שאפשר לחיות. לויטוב הצליח ללמוד הנדסה בזמן שהיה בשבי, דברים שמעולם לא הצליח ללמוד (או ללמוד כראוי) קודם לכן. אחרים למדו אנגלית, תרגמו את "ההוביט" או עיצבו רהיטים לחדר. הנקודה היא שאחרי ההלם הראשוני, אחרי שנגמרות החקירות, בסופו של דבר צריך לשרוד יום, ועוד יום, ועוד אחד. והדרך לשרוד, כך נראה, נעוצה בדברים הקטנים שאהבת לעשות, נעוצה בזכרונות שאתה עוד זוכר, ובעיקר ביכולת להתעלות מעל הכאן והעכשיו.

לויטוב רואיין פעמים רבות בחמש וחצי השנים האחרונות בהקשר של גלעד שליט. אולי הדבר נובע מכך שחלק מפרנסתו היא מהרצאות שהוא מעביר. אני מניחה שאחת הסיבות הוא הגיל הצעיר בו הוא נשבה (נפל בשבי כשהיה בן עשרים וחצי, שוחרר בגיל עשרים וארבע), שדומה לגילו של גלעד שליט (שנשבה בהיותו בן 19 ועתיד להשתחרר מחר, בגיל עשרים וארבע+). בלא מעט מהראיונות שנתן (ראיון אחד לדוגמה) הוא מדבר על היתרון של גילו הצעיר של שליט, ומקווה שהוא יחזיק מעמד.
"בשנותי בשבי חלמתי אין- ספור פעמים איך ייראה יום השחרור והימים שלאחריו. ככל שהתארך הזמן בשבי נדמה היה שזהו זה, החיים ממשיכים ואנחנו קורבן של מציאות מזרח- תיכונית רוויה מלחמות וקפריזות. כל יום שחולף מרחיק אותנו מהבית, ואני אסיר עולם עד להודעה חדשה" (עמ' 157)

ספרו של לויטוב יצא לאור בשנת 2007, וחיפשתי אותו מאז שקראתי את "חוץ מציפורים". במפתיע גיליתי שהספר יצא במהדורה חדשה בהשתתפות הוצאת מודן.
קרה המקרה, ואת הספר החלפתי בספריה ביום שפורסם על החתימה על עסקת שליט.

אני מקווה ששליט יהיה השבוי האחרון. אני מקווה שבעוד עשר- עשרים- שלושים שנה, כששליט יכתוב את זכרונותיו, השורה התחתונה שלו תהא שונה מאמירתו של לויטוב:
"באותם ימים שלאחר החזרה מן השבי, ושנים ארוכות אחר- כך, חשבתי שאילו רק לא הייתי צריך להצהיר שאני במצוקה קשה, אלא הדבר היה מובן מאליו, והיו מגלים הבנה כלפי מי שחווה טראומה קשה וזקוק נואשות לעזרה ולהדברה- לא רק של בני המשפחה, אלא בעיקר של בעלי מקצוע שמלווים אותו, תומכים בו ועוקבים אחר מצבו- היה לי קל יותר" (עמ' 159)

אני מקווה שלמדנו. אני מקווה שנדע לחבק את גלעד, אבל לא פחות מזה, שנדע לתת לו את המרחב שהוא זקוק לו, ואת העזרה שהוא זקוק לה.

לאתר של עמוס לויטוב

**יצא לראשונה בהוצאת משרד הבטחון בשנת 2007.**

לסיכום,
(כי ככה זה, יש ספרים שאי אפשר לדרג אחרת)

שקר השתיקה/ עמוס לויטוב
הוצאת מודן, 2011
159 עמ'

אדם בן כלב

יום ראשון, 16 באוקטובר, 2011

אחרי שהתלוננתי מרות על טעמה של חמותי בספרים, היא הופיעה יום אחד על מפתן דלתי (טוב, זה היה בטלפון, אבל למה להרוס דרמה? 😉 ) ואמרה לי "את זה את חייבת לקרוא. זה ספר מ-ע-ו-ל-ה".
מאחר ואני מאוד משתדלת לא לחזור על אותה טעות פעמיים, הצעתי לה לכתוב סקירה בעצמה על הספר, והיא הרימה את הכפפה.
אז קבלו, בהופעת בכורה, את דליה:

למכון למנוחה ותרפיה על שם הגברת צזלינג (העשירה) בערד מגיע אדם שטיין. הוא מוכר לכולם שם, מאחר וזו לא הפעם הראשונה שהוא מגיע למקום. הוא מודע היטב למחלתו ומתמודד איתה בדרכים מתוחכמות אך לא תמיד בהצלחה, ואו אז הוא מגיע למכון.

פצעי נפשו נפרשים לפנינו מכל כיוון וזווית ונראה כאילו הסופר חותך בנפש חתכי רוחב ואורך יסודיים וממצים. אנו מוצאים כאב, סבל ותחלואה, חוכמת חיים, גאונות ותבונה רבה, כושר השרדות, אמונה מצד אחד וחוסר אמונה מצד שני, והתנהגות מוזרה שהיא בעצם ההתנהגות הטבעית וההגיונית לאדם שעבר סבל כה רב. יש גם אהבה, שנאה, רצינות ונפש מפוצלת שמנסה להשתנות כשהיא מדברת אל חציה התאום.

אדם הוא אדם מוכשר מאוד שיודע, רואה, מנחש ומכיר את הסובבים אותו וצופה את עתידם. הוא מוקף בחולים, "כחולי הידיים, ממוספרי השטן". הוא בז לרופאים שמנסים לרפא אותם. הם מצידם רואים בו נוכל, מוקיון, ולעיתים את אלוהים בכבודו ובעצמו, והוא משטה בהם ובה בעת מעריך ומעריץ אותם.
הוא יודע שאין באמת אפשרות לטפל בפצעי הנפש העמוקים, ובדרכו הוא מנסה להשפיע על החולים שמעריכים אותו מאוד ונגררים אחריו.

בכישרון עצום מצליח קניוק להעלות את דמותו של אדם, ששרד את השואה בדרך מוזרה ביותר ומסתגל אליה, כי כך דרכו של עולם. מדי פעם עולים בי רעיונות ואני עצמי רוצה לכתוב ספר, אבל כשאני קוראת תיאורי נפש בעצמה כזאת אני מרימה ידיים ואומרת "קטונתי", ומוותרת מראש.

דמותו של אדם שטיין, בפגיעותו הרבה מזכירה לי את דמותו של אנשל ווסרמן היהודי הכל כך חכם ומתוחכם (ב"עיין ערך אהבה" של גרוסמן) או הגיבור החוזר מהשבי כשנפשו קרועה ופגועה ללא מרפא (ב"אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן).
בהתנהגות הגיבורים, באמירותיהם, במעשיהם ובשוני הענק מהאדם הרגיל בחברה (ויחד עם זאת הם מתוארים בטבעיות רבה) עולה דמות אדם שרק סופר מוכשר כל כך כמו יורם קניוק או להבדיל דוד גרוסמן יכולים לארוג אותם ולגרום לנו לאהוב, להבין ולהיות מרותקים לאורך כל הספר.

והברבורה הייתה אומרת- ספר עם הרבה פוטנציאל, חבל רק שקניוק הוא זה שכתב אותו (לא אוהבת את הכתיבה שלו).

לסיכום,

אדם בן כלב/ יורם קניוק
הוצאת ידיעות אחרונות (סדרת עם הספר), 2010
415 עמ'

נקניק של כלב

יום רביעי, 12 באוקטובר, 2011

מוקדש להאחות, שמאז שקראה את הספר רצתה "כלב נקניק", ובסוף גמרה עם כלבה חלבית לגמרי 😉

אחת ההנאות הגדולות שלי כאמא טריה יחסית היא המפגש המחודש עם ספרים מילדותי (המאוד רחוקה). אחד מהם היה הספר הקלאסי "בייגלה".

לטובת מי מבינינו שאיננו מכיר את העלילה, מעשה בגור כלב תחש העונה לשם "דוכס", אבל הוא גדל וגדל (וגדל) עד שהוא נעשה ארוך יותר מכל אחיו ואחיותיו, עד שיכל להתקפל לצורת בייגלה, ולכן מעתה הוא יכונה לעולם "בייגלה". כולם אוהבים אותו, הוא זוכה בתחרויות כלבים ובקיצור- כלב לתפארת מדינת ישראל.
וכמו תמיד בחיים, גם כאן בייגלה מתעניין בזו שלא מתייחסת אליו, זהובה שמה.
כלבת תחש קטנה שלא ממש מתלהבת מכלבי תחש ארוכים. בייגלה מחזר אחריה ארוכות. הוא אוהב אותה. הוא רק רוצה להתחתן איתה, אבל היא בשלה- לא אוהבת כלבים ארוכים (מה שלא מפריע לה לקחת מבייגלה את כל מנחות האהבה שהוא מביא לה).
יום אחד זהובה נכנסת לצרה, ובייגלה, שתמיד נמצא באיזור, מציל אותה. או אז מודיעה לו זהובה שהיא מסכימה להתחתן איתו, לא כי הוא ארוך אלא כי הוא הציל את חייה. והם חיים בעושר ואושר.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יש לומר שהעולל מאוד אהב את הספר, ובעיקר את ציורי הכלבים.
אני, לעומתו, התעצבנתי קלות.

לתחושתי, זהובה הסכימה להתחתן עם בייגלה מתוך תחושה של אסירות תודה, והוא, בסטייל "פנקס הקטן", מחל על כבודו והתחתן איתה.
כשדיברתי על זה עם חברתי לקומונת "גם ספרים", עוד קרן אור, היא טענה שלטעמה המסר הוא שלא צריך לשפוט אדם (או כלב) ע"פ מראהו אלא על פי התנהגותו.
עד כאן הדיון המעמיק/ ההזוי על הספר.

מרגרט וה.א. (האנס אוגוסטוס) ריי הם זוג נשוי שכתבו ביחד (היא כתבה, הוא אייר) ספרי ילדים רבים, המפורסם שבהם הוא "ג'ורג' הסקרן".
הספר בייגלה יצא לראשונה בארה"ב בשנת 1944.

לסיכום,
 (5 ברבורים בגלל הנוסטלגיה, חצי ברבור ירד בגלל העצבים)

בייגלה/ מרגרט ריי
Pretzel/ Margaret Rey
מאנגלית: צבי רוזן
איורים: ה.א. ריי
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1975

בשם אחותה

יום שלישי, 11 באוקטובר, 2011

"קוראים לי תהל. אני בת ארבעים וארבע. יש לי שתי צמות, טבור אחד, זוג עיניים, אף, פה, מצח, שני שדיים, עמוד שדרה, לב אחד, שתי כפות רגליים, שתי ידיים, רחם אחד ואחות אחת ושמה ציפי. יש לי שיער שחור וקצת שערות לבנות, אני לגמרי תימניה, אבל גם ניצולת שואה. הגוף שלי חלק וטרי ואין לי המון נסיון מיני. אני אוהבת נשים יותר מאשר גברים, אך בליבי אני חולמת על אהבה לרועה צאן, לגבר שאופה לחם, לסופר רגיש שיראה אותי ויאהב אותי כמו שאני" (עמ' 13).

תהל רן היא לא הילדה מהבית השכן. היא לא כמו כולן.
היא לא לבנה, אלא תימניה. היא לא גרה עם המשפחה שלה, אלא במשפחה אומנת. או במוסד. או בהוסטל. או בבית משוגעים.
היא עקשנית, פראית, סוערת, צבעונית. היא אחרת.
ואולי בזכות האחרוּת שלה, היא יכולה לכתוב בצורה כל כך ברורה על מה שעברה, או יותר נכון על מה שהיא עוברת.
כי התעללות בילדות, בין אם מדובר בהזנחה, בהתעללות פיזית או בהתעללות מינית, חורטת בנפש. חלק מצליחים לטפל בפצעים, להפוך אותם לצלקות. חלקם נשארים פצועים ומדממים.

תהל התקדמה הלאה, אחותה נשארה מאחור, ועכשיו- אחרי שכתבה את ספורה, מתפנה תהל לכתוב את ספורה של אחותה, את סיפור שתיהן.
הפסיכיאטר ליפטון אבחן בזמנו תופעה הקרויה "אשמת הניצול", תופעה שקיימת בקרב ניצולי שואה, וניצולי פיגועים אחרים. בבסיס האשמה עומדים רגשות האשמה של הניצול על כך שהוא ניצל, בעוד שקרובי משפחתו לא שרדו/נפגעו קשות. זה אחד הדברים שבלטו לי בספר.
"כל הזמן אני מנסה להבין למה אחותי נפלה ברשת של דייגים אכזרים. למה היא מרגישה שאין לה כוחות. למה היא חולה ואני לא? למה היא אסירה ואני בחוץ? למה?
איפה המקום שבו היא התרסקה, נשאבה לחולי, לבועות הסבון של ההגדרות. לא יודעת לשים את האצבע, להרגיש את הדופק של ההדרדרות" (עמ' 80).

בגלגול אחר בחיי עבדתי בארגון העוזר לפגועי נפש.
אחד הדברים הפחות מדוברים בנושא הוא הקושי של בני המשפחה הבריאים, בעיקר כי (לכאורה) מובן מאליו שהם החזקים, והחולים האם אלו שצריך לדאוג להם.
גם כאן מצליחה תהל להעביר את הלך הרוח, שנע בין דאגה כנה והמון אהבה, לבין תסכול, עצב וכעס על האחות החולה.
" את לא תשתלטי עלי עם המסכנות שלך, ועם המוות שלך, תני לי לחיות, את שומעת? לא רוצה את המוות שלך. אני רוצה לחיות, אני רוצה לנשום אני רוצה לפתוח חלון, אני רוצה לטייל" (עמ' 86).

קשה לי.
קשה לי לומר שהסוף טוב. קשה לומר, כי אין כאן סוף, כי הכל מתעתע.
ציפי, האחות, נמצאת בהוסטל. תהל, הבריאה יותר, המשתקמת, נמצאת בדירה עצמאית, ללא תלות ברשות פסיכיאטרית זו או אחרת, אבל אין ספק שהיא פגועה לא פחות, גם אם ברמות אחרות.
אבל לאורך כל הדרך, מודה גם תהל, היו גם אנשים טובים, ומקומות טובים. דוגמה אחת, שנגעה ללבי עד מאוד, בין השאר כי דיברתי עליהם בעבר, היא של מכון סאמיט:
"במכון סאמיט הקשיבו לי לעומק, היו בשבילי. המקום הזה ידע להכיל נערים ונערות במצבים רגישים ופגיעים. כמה שאהבתי את המקום הזה. הנפש שלי הסתובבה שם חופשיה, מוגנת. הצוות השקיע בכולם. היה להם אכפת. היתה לי פסיכולוגית מופלאה וחכמה שהייתה רגישה אלי באופן מיוחד אבל גם ידעה לשים לי גבולות ולשמור עלי מעצמי הסוערת" (עמ' 219).

ומילה אחת על הכריכה: בכריכה נראה בית רקום, בדומה לגובלנים ש(גם אני)רקמנו בילדותנו, וזה אומר הכל- החל בתמומות וכלה ברצון להיות חלק ממשהו, מבית.

לספר הזה הגעתי בשקיקה, אבל גם בחשש גדול.
אני מעריצה גדולה של תהל רן, עוד מהימים בהם העלתה את הצגת היחיד שלה "איפה רותי", עוד מהימים של ספרה "אישונים מדברים".
תהל כותבת באומץ, בלי להסתיר, בלי להתחבא, וזה גורם לכאב גדול בבטן. לאבן שיושבת עליך גם ימים אחרי, לחוויה שאתה שואב ממנה לא מעט, אבל בדמים.

לדף ארגון מיל"מ– מרכזי יעוץ למשפחות מתמודדים.

לסיכום,
(בגלל האומץ, בגלל הכנות, בגלל ששבוע אחרי הספר עוד לא עוזב אותי)

בשם אחותי/ תהל רן
הוצאת מודן, 2011
303 עמ'