ארכיון פוסטים מהחודש "מאי, 2009"

חייבים לדבר על קווין

יום שישי, 29 במאי, 2009

לאווה קטצ’דוריאן היה הכל בחיים. בעל אוהב, שני ילדים (בן ובת), עבודה טובה. היא לא ממש רצתה יותר מזה. טוב, היא הייתה שמחה אילו קווין, הבן הגדול, היה קצת יותר נחמד, והיה עובר כבר את גיל ההתבגרות, והופך להיות…משהו שיותר פשוט להתמודד איתו, אבל מאחר והוא ואביו הסתדרו יפה, לא היה באמת על מה להתלונן. 

ואז הכל השתנה.

מה עושים אם הילד שלך עושה משהו כל כך רע, עד שהוא מנפץ את כל חייך? מתחילים לבנות מההתחלה? מה עושים עם תחושות האשמה שלך, כי הוא הבן שלך? הבן, שבשקט בשקט אהבת קצת פחות מאשר את הבת. מה עושים אז? משאירים את הילד מאחור? מנתקים מגע, כי לא מגיע לו?

הספר בנוי כמכתבים שאווה שולחת לבנה, שכלוא בכלא מרוחק. בחשבון נפש אמיץ היא מתבוננת בעצמה ובמשפחתה, כותבת על המשפחה שהתנפצה לרסיסים, על החיים לבד, על ההתמודדות האינסופית עם החברה מסביב. על התחושה הזו, שאם בעבר איש לא ידע כיצד להגות את שמה הארמני, הפך שמה לשם המכאיב ומרתיע בני אדם. ובעיקר אנו עדים לצער העמוק על התנהגותו של קווין, על ההשלמה עם העובדה שעל אף הכל, הוא בנה. על השאיפה, והרצון המאוד אמביוולנטי, שהוא ישתחרר וישתקם.

מדובר בספר לא פשוט, שיגרום ללא מעט כאבי בטן לקורא אותו, ולקראת סופו יגרום לתהיה גדולה לא פחות. דווקא בגלל זה, הספר הזה מומלץ, כי הוא מעורר את השאלה הזו, מה היינו עושים. אני מנסה לחשוב איך אני הייתי נוהגת. אני לא אמא, אבל האם זה באמת קשור להורות, או שמא מדובר כאן בשאלה שהיא בעיקרה מצפונית?

לדעתי, זהו הטוב מבין הרומנים המנסים להתמודד עם השאלות שעלו בארה"ב בעקבות מסעות ההרג שביצעו בני נוער בשנים האחרונות, ובראשם הטבח בתיכון קולומביין.

ההמלצה שלי:

מי שיכול, עדיף שיקרא את הספר באנגלית. התרגום הוא לא רע, אבל נראה שהעורך, כמו גם המעצב הגרפי של הספר, ניסו להעביר את תחושת הדחיסות הרגשית לגרפיקה של הספר, מה שגורם לשורות להיות דחוסות ולא מזמינות. כמו כן, אי אפשר להתעלם מהעובדה, שכמו בתרגומים רבים – קשת רגשות שלמה שמועברת בשפה האנגלית לא מצליחה לקבל את הניואנסים המתאימים בעברית, ולדעתי זו אחת הסיבות המרכזיות שבגינן הספר לא קיבל בארץ את התהודה שהוא זכאי לו.

וזה מה שנוריתהה חשבה על הספר.

חייבים לדבר על קווין/ ליונל שריבר
הוצאת סאגה, 2005
מאנגלית: ענת וינשטיין 
494 עמ’

חאן השיירות

יום חמישי, 28 במאי, 2009

במהלך הטיול האחרון החלטנו לעשות קמפינג. אנחנו מאוד (מאוד!) חדשים בתחום, ולכן העדפנו לישון במקום מסודר. כך הגענו לחאן השיירות שנמצא אי שם בין שדה בוקר למצפה רמון.
במקום ניתן לישון באוהל בדואי, בחדרי אירוח, או כמו שאנחנו החלטנו- באוהל פרטי.
כך נראה החאן כשהגענו אליו:
בנינו את האוהל שלנו בין הדקלים, אחרי שנאבקנו ברוח המדברית הדי חזקה שהייתה שם, ורצנו להתקלח. המקלחות (של הנשים לפחות) היו מסודרות ונקיות:

בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהיינו שם באמצע שבוע, ומי עוד מגיע לשם…. אבל זמן קצר אחרי שהגענו הגיעה קבוצה של בני נוער מחו"ל, והמקלחות והשירותים נותרו נקיים.
הם ישנו באוהל בדואי, ואני לא יכולתי שלא להתאפק והצצתי:
השינה באוהל היא עם מזרונים ושק"שים שהמקום מספק. דיברתי עם משפחה שהתארחה שם והיה להם מאוד נוח. בפעם הבאה שנגיע לשם, אני בהחלט מתכוונת לנסות את האוהלים.
אבל החוויה המפנקת ביותר הייתה ארוחת הערב:

שנראתה מדהים, והייתה בעלת טעם מדהים. שיא הארוחה היה משהו שנקרא "מדפונה"- כך זה נראה לפני שחשפנו את המנה-

וכך זה נראה אחרי שפתחנו-

אחר כך כבר עשינו לעצמנו ערב רומנטי, שאת פרטיו נשאיר חסויים.

בקיצור, חאן השיירות היה מקום מקסים ומלא קסם באמצע מדבר חם ומהביל. אין כמו הרוח שטלטלה את האוהל שלנו, אין כמו האוכל והאירוח הבדואי.
מומלץ לחובבי הקמפינג ובכלל.

טוב במיטה- המלצה חמה

יום שלישי, 26 במאי, 2009

קני, עיתונאית שנונה, אך לא מוערכת מספיק (לדעתה), פותחת ביום בהיר את אחד מעיתוני הנשים הפופולאריים ומגלה שהאקס שלה כתב עליה. הוא קרא לזה "לאהוב אישה גדולה". היא שקלה להרוג אותו, אבל במקום זה העדיפה לאכול עוד "בן וג’רי’ס". 

"טוב במיטה" הוא סיפור על אישה רגילה, שחיה את חייה, ומתמודדת, כמו כולנו, עם תסביכים קטנים וגדולים. זהו סיפור על אישה שמנה, אבל הרי זה לא ממש משנה, נכון? כי כמעט לכל הנשים היום, לכל מי שאני מכירה לפחות, יש את תסביך "איך אני נראית ולמה לעזאזל לא המציאו את הפטנט שיקטין אותי בחצי".

זה סיפור על כל אחת (ואחד?) מאתנו, שחיה בתחושה שהיא יכולה יותר. להיות יותר יפה, יותר רזה, יותר מוכשרת. שחיה בתחושה לא נוחה עם עצמה וזהו גם הסיפור שלי, ושל כל אחת מאיתנו, שמעולם לא היינו שלמות אם איך שאנו נראות. בעיקר, זהו סיפורה של קני, שהתעוררה בוקר אחד וגילתה שכל הדברים שהדחיקה ולא התעסקה איתם כל החיים, לפתע פתאום מדפקים על דלתה; זה התחיל עם ברוס, האקס המיתולוגי, שהעדיף להעלות את כל הזיכרונות על דפי העיתון, המשיך באביה הנעלם, שמעולם לא התייחס אליה כמו שהגיע לה, ובעיקר – זו הייתה היא מול בבואתה המשתקפת במראה.

את "טוב במיטה" קראתי כי בעצם, גם אני אישה גדולה. למה להשתמש במכבסת מילים – אני אישה שמנה. לא פשוט לחיות במאה ה-21 כשמנה. בפעם הראשונה שקראתי את הספר, בכיתי. בכיתי, כי ראיתי שם את דמותי. על כל התסכולים והשטויות שלא יאמנו שאנחנו מכניסות לעצמנו לראש. 

גם צחקתי, כי בתוך כל העצב הזה, היו, ויש, לא מעט רגעים של הומור עצמי משובח למדי. צחקתי כי יש גבול כמה אפשר לבכות, אבל תמיד אפשר לצחוק. אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, התחלתי להעביר אותו לכל החברות שלי, מבלי להתחשב בהיקף המותניים שלהן. 

"טוב במיטה", מוגדר כ"ספר נשים". אין ספק שהוא אכן ספר נשים. לא כי הוא מתעסק ברומנים ובשאר הבלים, אלא כי ג’ניפר ויינר מצליחה להבין בדיוק מה מפעיל אותנו, וגורמת לנו להבין את זה.

טוב במיטה/ג’ניפר וינר
תרגום
: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2002
344 עמ’

טיול לדרום הארץ

יום ראשון, 24 במאי, 2009
כמות תמונות 12
כנסיה עתיקה בשבטה
חרדון משתזף
שדה בוקר ממבט הצפור
נחל חווארים
לטאה שליוותה אותנו
כביש מצפה רמון- אילת
טורנדו חול

שפל

יום שלישי, 19 במאי, 2009

 ג`סיקה מחליטה לקחת פסק זמן מהעולם, ועוברת לגור בכפר קטן ונידח באוסטרליה. היא מכירה את השכנים החדשים, את הנופים החדשים, ותוך כדי כך אנו לומדים להכיר מעט את חייהם של האבורג`ינים החיים בכפר.
 
ההמלצה שלי היא אמביוולנטית. אני לא אקרא את הספר הזה שוב. הספר הקסים אותי בגלל תיאורי הטבע שלו, שנתנו לי תחושה שאני ממש שם, אבל העלילה שלו לא ממש מעניינת, אפשר להגדיר אותה ככמעט הזויה. אנשים מתים, נעלמים, חוזרים. הייתי מגדירה אותו כספר שמתאים מאוד ליום חורף, אין כמו לקרוא אותו כשהגשם מתדפק על החלון.
 
ציטוטים נבחרים:
"בעקבות הגשם שירד היה כל עלה שזור ביהלומים של קורי עכביש" (עמ` 12)
"אחרי הניתוח הרגישה שלעולם לא תוכל עוד לעשות אהבה, לעולם לא תוכל לקבל איזשהו גבר בתוך החלל הכואב הזה" (עמ` 41)
"אלה הם חיים עצובים, לבנים או שחורים, חיים לבדם ביער כשרק העצים משמשים להם חברה" (עמ`45).
 
שפל/דורותי יואיט
מאנגלית: ורדה ירושלמי
מעריב, 2004
עמ` 216

פשפש הנשפים- אי המלצה

יום רביעי, 13 במאי, 2009

ברמת העקרון, אני לא אוהבת ספרים שיש עליהם "באזז", ועל הספר הזה לא הפסקתי לשמוע ימים ארוכים. אבל קיבלתי את הספר במתנה, ולכן גם קראתי אותו.
 
על פניו, הספור מעניין, ובהחלט אפשר להתחבר גם לישראל של 2009. מעשה בדן, אדם עני, שמגיע למלון יוקרתי על מנת להתראיין לעבודה ומוצא עצמו באמצע נשף מפואר. בתכל`ס, אני חושבת שכולנו היינו עושים את אותו הדבר. מציעים לך להיכנס, לא תיכנס?
 
דן הוא סיני. התפאורה, וכל דרך ההתנהלות היא סינית, אבל שנו את השם ודמיינו לכם את ישראל. והרי הפערים בין העשירים לעניים (ובכלל למרבית העם) הם ענקיים. בעוד שהאדם הממוצע עובד קשה ובקושי מתפרנס, יושבים העשירים במסיבות וזוללים מאכלים שונים ומשונים. גם בארץ, כמו בסין, זוכים עתונאים להטבות שונות כדי שיפרסמו דברים טובים על העשירים. בסין נותנים כסף. דן מנצל את ההזדמנות ולוקח את הכסף.
דן הופך למעשה ל"פשפש נשפים", כינוי לעניים שמתננים לנשפים באמתלה שהם עתונאים. בסין יש עונש מאסר על כך.
 
לא אהבתי את הספר. הרעיון מעולה, הביצוע לא ממש. הספר תזזיתי מדי. יש יותר מדי אנשים שסובבים סביב דן (דוגמת העתונאית אושר, שלא ממש ברור אם היא באמת עתונאית או מתחזה), אשתו (שזיף קטן) שלא מעמיקים את דמותה. באופן כללי, לא הצלחתי להתחבר לאף אחת מהדמויות. דן מתחיל בתור איש טוב בסך הכל, אבל נדבק ביהירות העשירים, ואחרי כמה דקות הספר פשוט שעמם אותי.
 
לקח לי המון זמן לגמור לקרוא אותו, כי סיקרן אותי הסוף, אבל הדרך אליו הייתה ארוכה ומייגעת.
 
פשפש הנשפים/ ין גה-לינג
מאנגלית: ברוריה בן ברוך
ידיעות אחרונות, 2009
303 ע"מ.

אני והספרים שלי

יום שלישי, 12 במאי, 2009

מאחר והספרים הם הם לב הבלוג, הגיע הזמן להציג אותם, לא?
אלו מדפי הספרים שאהבתי:
ואלו הספרים שפחות אהבתי:

זו ספריית ספרי הנוער-ילדים-DVD:

זו ספריית ספרי העיון (+ 4 ספרי מחשבים שתרם הנסיך):

זה מדף ספרי האנגלית (שיורחב ברגע שאגיע לארה"ב….):

ואחרון אחרון חביב…. הספרים שמחכים שאקרא אותם:

העצמות המקסימות- המלצה חמה

יום שני, 11 במאי, 2009

"שם המשפחה שלי היה סלמון, כמו הדג; ושמי הפרטי סוזי. כשנרצחתי, ב-6 לדצמבר 1973, הייתי בת ארבע עשרה." (עמ` 7).
זהו ספורה של סוזי, שנרצחה בגיל 14 על ידי שכנהּ, מר הארווי, שלא נתפס מעולם.
את הספור היא מספרת בעודה מתגוררת, באופן פסטורלי לחלוטין, בגן עדן קטן שיצרה לעצמה בשמים.

אל תבינו לא נכון. זה ספר לא פשוט לקריאה. החל מספור התקיפה של סוזי: "התחלתי לעזוב את הגוף שלי; התחלתי לגור באוויר ובשקט" (עמ` 15), דרך התמודדות משפחתה הקרובה עם היעלמה ועם מותה.

זה ספור התפוררותה של משפחה בצל הטרגדיה: "ביתנו נראה כמו כל בית אחר ברחוב, אך היה שונה מכולם. לרצח דלת אדומה מדם, שבצידה האחד הכל לא מובן ולא סביר בעיני הזולת" (עמ` 182) .
אביה, היחיד שחושד במר הארווי, נתקל בחומות בצורות של זלזול בתחושותיו מאחר והוא האב המתאבל: "למה אנשים כל כך סומכים על המשטרה? תהה אבי בלבו. למה לא לסמוך על האינסטינקטים?" (עמ` 115).
אמה הולכת ומתרחקת מאביה עד שיום אחד היא פשוט עוזבת אותו ואת ילדיה הנותרים ויוצרת לעצמה חיים חדשים.
אחותה לינדזי, שלנצח תצטרך להתמודד עם העובדה ש"אנשים הסתכלו על לינדזי ודמיינו לעצמם ילדה מדממת" (עמ` 105), "בגיל ארבע עשרה התרחקה ממני אחותי לתוך מקום שמעולם לא הייתי בו. בחומות המין שאני פגשתי היו אימה ודם, בחומות המין שלה היו חלונות" (עמ` 113). ואחיה הקטן שגדל בצל הטרגדיה, ומצליח לחוש בה לפעמים.

זה ספר עצוב. עצוב לחשוב על חיים שבוזבזו, על רוצח שממשיך להסתובב חופשי. סיבולד, כפי שטענתי בפוסט קודם, נוטה לעשות את זה לאנשים, לתת להם אגרוף בבטן.
בסוף השנה אמור לצאת לאקרנים סרט המבוסס על הספר, ואין מצב שלא אראה אותו.
מומלץ מאוד.
העצמות המקסימות/ אליס סיבולד
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2003
288 ע"מ.

גראן טורינו- המלצה חמה

יום שישי, 8 במאי, 2009

וולט קוואלסקי (קלינט איסטווד) הוא מסוג הזקנים האלה, שאף אחד לא באמת אוהב.
הוא חייל לשעבר, שנלחם במלחמת קוריאה (ואלו הימים היחידים כנראה שבהם היה מאושר). הוא גראמפי, הוא שונא את כולם, יש לו כל הזמן רק הערות, והוא נוהם במקום לדבר.
הוא גר לו באיזו שכונה אמריקאית, שפעם הייתה שקטה והיום מלאה לחרדתו ב"מלוכסנים" כהגדרתו. אשתו נפטרה, הבנים שלו לא מתים עליו במיוחד, הנכדים כבר בונים על הירושה, והשכנים היו רוצים שייעלם, וכמה שיותר מהר.
לילה אחד מנסה אחד מילדי השכנים לגנוב את מכוניתו של וולט, גראן טורינו, ומביא לשינוי בחייו.
הליהוק בסרט לא ממש מעניין, השחקנים הם ברובם אלמונים לחלוטין, ויש כאן לטעמי מעין הומאז` לסרטיו של איסטווד: הוא הגיבור, יש את הטובים ואת הרעים, ואיסטווד, כדרכו של איסטווד, חייב להלחם בהם ולנצח אותם. מצד שני הוא מדבר לא פחות על תחושת הבדידות של המבוגרים יותר בחברה, שרואים את עולמם המוכר הולך ונעלם להם, ולא מצליחים להסתגל לשינוי. על הגזענות בשכונות המעורבות בארה"ב, על תופעת הפחד שמשליטות כנופיות ברחובות הערים, ועל היכולת של האהבה והאכפתיות להתעלות מעל הכל.
חשוב לי לומר שזה לא סרט מדכא. זה לא סרט נחמד. זה סרט שנשאר איתי, אבל יש בו לא מעט קטעים משעשעים.
אני חושבת שהסרט הזה הוא הבבואה המוצלחת ביותר לשינוי שעבר על איסטווד בשנים האחרונות. מ"הארי המזוהם" ושאר האקדוחנים להשכיר, הוא הפך להיות אחד הבמאים היותר מוכשרים ורגישים שיש. מספיק שאזכיר את "מיסטיק ריבר" המדהים, או לחלופין את "מליון דולר בייבי" שעליו אני לא יכולה לומר כלום, כי לא ראיתי אותו. העניין הוא, שבעיניי זקנתו של איסטווד הרבה יותר מכבדת את נעוריו.
אני לא אומרת "לכו לראות", אני אומרת "רוצו".
פרטים נוספים על הסרט ניתן למצוא כאן.

ירח חסר

יום חמישי, 7 במאי, 2009

"בסיכומו של דבר, לא היה קשה להרוג את אמא שלי". כך מתחילה הלן את חשבון הנפש שלה עם אמה, משפחתה ועם עצמה.
הלן היא בתה של  קלייר. זו למעשה תמצית חייה של הלן. היא גרושה, אמא לשתי בנות שאינן בקשר רצוף איתה, ואת עולמה ממלא הטיפול באמה.
תמיד היא הייתה כזו, הלן. חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות מלבד לדבוק באמא שלה. היא מגנה עליה מכעסם של השכנים, מגוננת עליה בזמן התקפות הבכי שלה, תומכת בה בזמן שאביה נעלם. והיא כועסת. כל כך כועסת: "כשהייתי בגיל העשרה חשבתי שכל הנערים והנערות מבלים בחדריהם בשעות אחר הצהריים המיוזעות של הקיץ,  כשהם חולמים בהקיץ כיצד הם קוצצים את אמא שלהם לפיסות קטנות ושולחים אותן בדואר לכתובות לא מוכרות" (עמ` 63).
בשלב כלשהו מתיידדת הלן עם שכן, הראשון שמגדיר את אמה כחולת נפש: ""חולת נפש". נדמה היה לי שמישהו הניח בעדינות רבה פצצה בחיקי. לא ידעתי איך לפרק אותה, אבל ידעתי שאף שהיא מפחידה מאוד, יש בתוכה מפתח- מפתח לכל הימים הקשים והדלתות הנעולות והתקפי הבכי" (עמ` 124). עכשיו כבר ברור שיש מחלה ושצריך להתמודד איתה, אבל גם אביה מאכזב אותה, והלן נשארת לטפל באמה לבדה.
סיבולד, סופרת שלא מהססת לכתוב על נושאים קשים ולא מרחמת על הקוראים, עושה זאת שוב. הפעם היא מתארת איך משפיעה מחלת נפש של בן משפחה (אמא) על חיי המשפחה, כולל רגשות החמלה, האהבה והשנאה: "מתברר שהשיטיון מצליח לחשוף את הליבה של האדם הנגוע בו, והליבה של אמי היתה רקובה כמו המים העכורים שבקרקעיתו של אגרטל עם פרחים בני שבועות רבים" (עמ` 7).
ספר קשה, שמעורר רצון לנער את הלן שתקום ותעשה משהו עם עצמה, ומנגד- לתת לה חיבוק חם ואוהב.
ירח חסר/אליס סיבולד
מאנגלית: דורית בריל-פולק
הוצאת מודן, 2007
304 ע"מ