ארכיון פוסטים מהחודש "ינואר, 2013"

The Meryl Streep Movie Club

יום שישי, 25 בינואר, 2013

יש ספרים שלעולם לא יתורגמו לעברית (מצטערת, אמא…). בישראל כל תרבות "מועדון הקריאה" או "מועדון הסרט" לא ממש קיימת, ולכן הנושא פחות ידבר לקהל הישראלי.
כזה הוא הספר הזה. קליל, משעשע לעיתים, מדמיע לעיתים, המלא בדמויות נשיות מלאות תקוות, פחדים וחרדות. בדיוק כמו כולנו.

אחרי זמן רב בו לא נפגשו או דיברו יותר מדי, מוצאות עצמן איזבל, ג'ון וקייט חולקות שוב חדר בפונדק קטן במיין.
בין טיפול בעצמן, בפונדק ובדודתן החולה, הן מתחילות לדבר, כשברקע מעודדת אותן דמותה של מריל סטריפ, גיבורת הסרטים המוקרנים מדי שבוע בפונדק.באמצעות סרטיה המפורסמים, דוגמת "קרמר נגד קרמר", "הגשרים של מחוז מדיסון" וכו' הן לומדו על עצמן ועל האחרות, ומגלות בהן כוחות שלא היו מודעות לקיומן.

בדומה לספרים קלילים רבים אחרים, גם בספר זה הדמויות הנשיות הן קלישאיות במקצת. איכשהו תמיד הסוף יהיה טוב ויכלול גבר מקסים ותומך, וזה קצת עצבן אותי (וכל כך לא תואם את דמותה העצמאית למדי של מריל סטריפ!)

לסיכום, ספר לא רע לימי הקיץ בהם אי אפשר ממש להתרכז, או סתם כדי לאוורר את הראש בשבת קלילה  (לחובבי ספרות נשית ומריל סטריפ בלבד)

The Meryl Streep Movie Club/ Mia March
Gallery Books, 2012

354 p.

יש עתיד לספריה?

יום שני, 21 בינואר, 2013

     

"People can lose their lives in libraries. They ought to be warned." Saul Bellow

כשהייתי קטנה, הספרייה הציבורית הייתה מקום המפלט שלי מהבית. יותר נכון, משיעורי הבית.
לא היה דבר יותר פשוט ולגיטימי מלומר להורים שאני צריכה לעשות עבודה בנושא זה או אחר, ללכת לספריה ולשקוע שם בכל ספר שהוא, מלבד ספרי העיון שבאמת הייתי צריכה לקרוא.

אז עוד לא ידעתי שלספריה יש תפקיד "לספק משאבים ושירותים במגוון אמצעי תקשורת כדי למלא את הצורך [..] בהשכלה, במידע ובהתפתחות אישית וגם בבילוי ובפנאי". גם לא ידעתי שהספרניות יודעות לעשות עוד משהו חוץ מ"ששששש…." 😆
כל מה שידעתי אז היה שיש בספריה עשרות ספרים, חלקם עם ריח חדש, רובם עם ריח הרבה הרבה פחות חדש. ולא היה מקום שעשה אותי יותר מאושרת. הפנטזיה הכי גדולה שלי, תולעת ספרים שכמותי, הייתה להינעל "בטעות" לילה אחד בספריה. ילדה הייתי, ומאז החכמתי.

 בשנים האחרונות הולכת הספרייה הציבורית ומשנה את פניה. תפקידה כמספקת ספרי קריאה וספרי יעץ הלך והשתנה, וכיום מרבית הספריות מפעילות פרוייקטים קהילתיים נוספים דוגמת עידוד קריאה לגיל הרך (בעיקר באמצעות שעות סיפור מומחזות), מרכז תרבות (המפעיל מועדון קריאה, מפגשים עם סופרים וכו') ועוד פעולות שונות. והספרניות? הן כבר לא אומרות "שששש…" בחלק מהספריות לא יעירו לך גם אם תדבר בנייד בקולי קולות! (האמת היא, שאני ממש מתאמצת לא לזרוק מהספריה את האנשים האלו, שנכנסים ואומרים לבן שיחם "טוב, אני בספריה אז נדבר בשקט". זה לא באמת בשקט!! 👿 )

בשנים האחרונות הספריה כבר אינה מקום המפלט שלי. אולי נובע הדבר מהעובדה שהתבגרתי. אולי מהעובדה שמקום עבודה, אהוב ככל שיהיה, כבר אינו יכול לשמש מפלט. אולי מהעובדה שמבצעי "ארבע במאה" הרסו את חדוות ההגעה לספריה ראשונה בימי ראשון, כדי לתפוס ראשונה את הספרים החדשים.

 

יש הגורסים כי כדי שהספרייה תשרוד עליה "להמציא את עצמה מחדש". לא רק כמקום קריאה, לא רק כמקום המנגיש מידע וספרים לאוכלוסייה שידה אינה משגת, אלא עליה להפוך ל"מרכז מידע מתקדם", שיכלול בין השאר מרכז לתיעוד המורשת המקומית, שירותי יעץ בתחום הלימודים והתעסוקה, מרכז מידע בתחום התיירות ועוד.
מצד שני, יש כאלו הגורסים כי ימיה של הספרייה ספורים. ה"קינדל" וה”e-vrit" כבר יצאו, וקהל הקונים והמשתמשים בהם הולך וגדל. עלות הדפסת ספר הנה גבוהה עשרות מונים מעלות פרסומו באופן דיגיטלי. ספרי היעץ כבר אינם בשימוש (מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו פתח כרך של האנציקלופדיה העברית?), ובאופן כללי- אם להודות על האמת, מרבית בני הנוער כיום מבינים במחשבים וברשת האינטרנט הרבה יותר מהספרניות הקיימות.
יש כאלה שממש מאמינים בדברים שכתבתי בפסקה הקודמת. עובדה, בספריית שיקגו יביאו לך, בלחיצת מקש מחשב, ספרנים רובוטים את הספר שתבקש. הספר, אגב, כבר לא נמצא על המדף במרחק הושטת יד, אלא במחסנים תת קרקעיים. יש הטוענים כי הספריות בכלל תיעלמנה והספרניות, אם תשארנה כאלו, תהיינה יותר בגדר מידעניות, בשל הצורך למיין את כמויות המידע העצומות ההולכות וגדלות.

 אבל אני אופטימית, יש אומרים נאיבית.
אני מפנטזת על הספריה שלי שאנהל. אולם אחד, בינוני בגודלו, רצפה מכוסה בשטיח עבה. הספריות עדיין מלאות בספרים, אם כי סביר להניח שרובם בני מספר שנים. ליד עמדת הספרנית ישנו ארון בעל דלתות זכוכית. נעול. בתוך הארון מונחים ה"ספרים מהדור החדש", הלא הם הספרים הדיגיטליים. יש הקוראים בהם, אבל מרבית הבאים לספריה מעדיפים עדיין את הספרים הישנים.
והנה, ילד צעיר נכנס מבעד לדלת. באופן מקרי ביותר, שמו העולל (טוב, לא באמת קוראים לו העולל, אבל הוא בתוכנית להגנת עדים 8-)). באופן מקרי אפילו יותר, הוא מבין בספרים. אולי הוא אפילו אוהב לקרוא, למרות שהוא גם משתמש בצורה טובה ביותר גם במחשב. הוא צריך חומר לעבודה לבית הספר. הספרנית ניגשת עמו לפינת העבודה, ומציעה לו ערב רב של מקורות, רובם דיגיטליים. תמורת תשלום פעוט הוא יוכל לשלוח אותם למייל שלו.
אבל העולל, בדומה לאמו, מאבד את סבלנותו במהירה, וחיש עובר להתיישב על אחד הפופים הנוחים באגף הנוער, בעודו קורא ספר שמשך באקראי מהמדף. מה עוד הוא יכול לעשות כשהוא מחכה שאמא שלו, הספרנית, תסיים לעבוד?

אבל אני מתעקשת להמשיך להיות אופטימית. עובדה, גם את התקליטים הספידו פעם ועדיין יש לא מעט אנשים ששומעים אותם…
והכי חשוב:
"כשאני קורא שהתקציבים המיועדים לספריות הולכים וקטנים, כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא שהדלת הולכת ונסגרת, ואמריקה מצאה עוד דרך להרוס את עצמה" אייזיק אסימוב

המתנה שקיבלתי מאבא

יום שני, 14 בינואר, 2013

"דמיינו לכם שעומד פה אדם לידי. טוב, לא כל כך קרוב, אבל כאן על הבמה. אדם שכבר אפשר לקרוא לו מבוגר, 70 ומשהו. לא גבוה ולא נמוך, קצת מקריח, קצת כרס, משקפיים. סבא נחמד, חביב, אוהב שוקולד.
דמיינו לכם שהאדם הזה ניצל מינית לצרכיו בנות שונות. בנות משפחה ובנות מחוץ למשפחה. אני הייתי בתוך המשפחה.
דמיינו אותו עכשיו שוב, כשאתם יודעים מה הוא עשה, הוא בוודאי יראה לכם איש מגעיל, סוטה, מניאק.
האיש הזה הוא אבא שלי" (עמ' 9)

אם לא הייתי נחשפת לסופרת לפני שנים, סביר להניח שלא הייתי מסתכלת על הספר הזה.
אבל יצא לי לשמוע אותה כמה פעמים, וספורה, ובעיקר האומץ שהיא מפגינה, קרוב לליבי, ולכן כשראיתי שהיא כתבה ספר, היה ברור שאקרא אותו.

ליאור הייתה ילדה קיבוצניקית רגילה, עד שאבא שלה החליט שהוא רוצה יותר. זה לא היה כמו בסרטים. זה לא שהוא זרק אותה על הרצפה וביצע בה את זממו, הדברים היו הרבה יותר מתוחכמים. הרבה יותר מעורפלים. לקח לה שנים להבין שלתחושה שהיא מרגישה יש צידוק. ובסוף היא גם מצאה את האומץ לעצור את זה.

אם אתם מצפים לשמוע כאן סיפור נוגע ללב על נפגעת/שורדת גילוי עריות, על הסבל שעברה ועל חייה המתוסבכים, זה לא הספר הנכון בשבילכם. יש פה גם את זה, אבל יותר מזה- הספר מתאר את המורכבות בחיי נפגעת גילוי עריות. את הדרך ואת העשיה. מתארת את ההתמודדות הן כילדה, אבל לא פחות מזה כאישה, כאם וכבת זוג.
היא מתארת, לדוגמה, את החשש שעלה בה בזמן שהייתה בהריון:
"אם יצא בן- מה אעשה איתו? איך לגדל אותו עם כוח בלי שיצא כוחני, איך לגדל עצמאי בלי שידרוס אחרים. איך לגדל אותו בן בלי שיצא בן, בלי שיצא פוגע באחרים." (עמ'115)

ליאור החליטה לעשות משהו שונה למדי ממרבית הנפגעות. היא לא שותקת. היא מתנדבת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, היא מרצה בנושאי הטרדות מיניות. יש לה אתר בנושא, והיא לא שותקת ולא מסתירה.
מהיכרותי עם הנושא, ויש לי היכרות רבת שנים איתו, הפתיחות שלה היא לא מאוד מקובלת. מילא, יגידו אנשים, שהיא מתנדבת, מילא שהיא מרצה, אבל לספר לבנות הקטנות שלה?
אבל לליאור יש משהו שלמרבית הנפגעות אין. זו המתנה שקיבלה מאביה: הודאה במעשיו. כן, הוא מודה שהוא עשה את הדברים האלו, זה רק כי הוא "פשוט אוהב ללטף". לא, הוא לא באמת מבין למה היא עדיין כועסת ולמה היא לא רוצה להיות בקשר איתו.

לא עם כל דבר שנכתב בספר הסכמתי. היו לא מעט דברים שעוררו בי תחושה לא נוחה, אבל היו גם לא מעט תובנות נכונות ומעניינות, דוגמת ההגדרה הבאה:
"חזירות מינית שואבת את כוחה מתוך תפיסת העולם המאפשרת לאחד לממש את 'התלהבותו' ודורשת מהשני להיות מאוד ברורים ואסרטיביים כשמשהו לא מתאים.

חזירות מינית לא שמה לב לניואנסים, שינויים, חוסר ודאות, בלבול. התחלת, עלית לביתו, פלירטטת, התחבקת- אז נא להמשיך. אפילו שכמעט כל תלמיד תיכון יודע לדקלם ש"מותר להפסיק בכל רגע נתון".
חזירות מינית גורסת שהוא אולי לא הבין, אבל את שלחת 'מסרים כפולים' ולכן זו לא 'אשמתו'" (עמ' 226)

לסיכום, לא מדובר כאן בספר "ספרותי". היא לא סופרת, ולא מתיימרת. אבל שווה לקרוא. לכולם.
(בגלל האומץ, בגלל שבירת השתיקה)

המתנה שקיבלתי מאבא/ליאור גל- כהן
הוצאת סטימצקי (חממה ספרותית), 2012
255 עמ'

נוסחה (לא) מנצחת

יום שני, 7 בינואר, 2013

 

ריי חי חיים מחורבנים. אין דרך טובה יותר לומר את זה. הוא חי חיים כאלה כבר שבע עשרה שנה.
מייגן חיה את החלום האמריקאי, וחיה לה בפרברים יחד עם משפחתה האוהבת. היא מאושרת, אבל מתגעגעת לחיים הסוערים שהיו לה פעם, לפני שבע עשרה שנה.
הבלש בלום הוא בלש מוערך, שלא יכול לשכוח את סטוארט גרין, שנעדר כבר שבע עשרה שנה ללא סימן חיים.
או במילים אחרות: יש כאן קבוצה של אנשים שמושפעת מאירוע בעבר, כשכל אחד מהם מושפע בצורה שונה ורואה אותו בצורה שונה.

הרלן קובן חביב עלי מאוד. למען האמת, יש לי מדף שלם (וצבעוני) בבית של כל ספריו.
מאוחר יותר התאהבתי גם בדמותו של מיירון בוליטר, גיבור סדרת ספרים אחרת שלו. ובקיצור- אין ספר שקובן כתב ולא קראתי. באמת.
אני כותבת את זה בנימה מצטדקת משהו. כי קובן, כמו גרישם, סופר שבזמנו קראתי את כל ספריו עד שעייפתי, וכמו למעשה כל סופר סדרתי, כותב בנוסחאות. תמיד מדובר בחיי פרברים. תמיד יהיה אדם עם עבר מסתורי שחוזר לדפוק על דלתו. תמיד יהיה האדם האחר, שסוחב אשמה (מוצדקת או לא) על דבר שקרה (או לא).

אבל הפעם, נוסחה או לא, העלילה לא מאוד מקורית. התחושה שליוותה אותי לאורך כל הספר הייתה שאת הגיבורים הללו פגשתי כבר בספרים אחרים, וגם דמויות שנראות מעט יותר מקוריות היו קלישאיות.

מה שכן, הטריילר של הספר חביב ביותר.

לסיכום, אכזבה גדולה מאוד. (ובשפת הכדורגל, הנפתי כרטיס צהוב. אם יהיו עוד אכזבות, יש עוד מספיק סופרים בים)

(למכורי קובן בלבד, וגם זה- עם ציפיות נמוכות בלבד)
תישאר קרוב/ הרלן קובן
Stay close/ Harlan Coben
מאנגלית: ירון פריד
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
383 עמ'