ארכיון פוסטים עם התג "מין"

ניצוץ של תקווה

יום שני, 19 בנובמבר, 2012

יש בניין אחד ברחוב אחד בדבלין. בניין מספר 66 ברחוב סטאר.
לא גרים שם אנשים מאושרים במיוחד (בכלל, נתקלתם פעם בספר שמדבר על אירלנד ויש בו אנשים מאושרים?). הם לא מאושרים, אבל כמו שאומרים "יש להם פוטנציאל".

קחו לדוגמה את קייט, שגרה בקומה העליונה, ועובדת בעבודה נחשקת. היא כבר בת 40. יש לה גבר שהיא אוהבת, אבל היא חושבת שמגיע לה יותר (בתכל'ס, היא גם צודקת).
או אנדריי ויאן, שני פועלים מפולין שלא ממש סובלים את אירלנד, אבל נושאים את סבלם בדממה (יחסית) כי הם צריכים את הכסף.
או את הגיבורים האהובים שלי, מאט ומייב. הם אוהבים אחד את השני כל כך, אבל משהו שם מפריע להם.

קשה לכתוב על הספר הזה בלי לעשות ספוילרים.
אפשר לומר על הספר שהמספר הוא דמות ייחודית. הכוונה היא שבסופו של דבר אנו מגלים מי הדובר, ולמרות שזה כבר לא מפתיע, זה נחמד.
אפשר לומר שכמו ספרה הקודם של קיז, גם בספר הזה היא נוגעת בנושאים לא פשוטים, אבל הפעם היא עושה את זה בצורה מעודנת יותר, צינית פחות. אולי גם היא התרככה עם השנים.

יש ימים כאלו, שכל מה שבא לך לי לעשות הוא להתחבא מתחת לשמיכה עבה, לשקוע בחיים של מישהו אחר ולחשוב על אהבה, אירלנד, וכל מה שביניהם. בימים כאלו, שבהם יש טילים, ושמים קודרים, אני נוטה לחפש את הספרים הציניים ושוברי הלב, ומריאן קיז טובה בזה. 

בקיצור,
ספר שמדבר על בדידות ויאוש. על כך שגם בזוגיות מאושרת יש בדידות, ויש סודות, ויש כאבי לב. על הדבר הקטן הזה שכל אחד צריך, להרגיש שהוא/היא אהוב ורצוי. על העובדה, שאף אחד לא מספר לנו, שלפעמים אהבה זה לא מספיק. לפעמים צריך יותר מזה. ושהרבה פעמים אהבה זה כואב.

לקריאת הפרק הראשון.

לסיכום,
(כי בשבילי כל ספר של מריאן קיז הוא חגיגה, אבל לא ברור לאן נעלמה הציניות, שכל כך אהבתי…)

הכוכב הנוצץ בשמים/מריאן קיז
The Bright star in the sky/ Marian Keyes
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת מטר, 2012
621 עמ'

הכחול האפור הזה

יום שלישי, 4 בספטמבר, 2012

אני מודה ומתוודה, בלא מעט בושה וחוסר נוחות. אני מאוהבת. קשות.
בהתחלה, כשראיתי אותו בפעם הראשונה, לא ממש התייחסתי אליו. לא חשבתי שהוא בשבילי. הוא היה פופולרי מדי. דיברו עליו כל הזמן. אני אוהבת את השקטים יותר, שלא תמיד שמים לב אליו.

אבל אז הפכתי, ולו לזמן קצר, ל"אלמנת הייטק", תואר שאני נושאת בגאון, ולא תמיד בשמחה רבה. כפיצוי, החלטתי לנסות משהו שונה.
זה התחיל לאט לאט, בגישוש ראשוני. ו… נלכדתי. קשות אבל. היו רגעים שהייתי סמוקה כולי. היו רגעים שחיוך היה מרוח לי על הפרצוף, ודי מהר כבר לא ממש הפריע לי שהנסיך נשאר עוד כמה שעות בעבודה.
העיקר שהעולל ישן בשלווה, והעיקר שלי יש את כריסטיאן. מר גריי הפרטי והאישי שלי.

אז כן, אני מודה שגם אני מכורה. ולא, כל אלו שמצקצקים בלשונם, זה לא הסקס 👿 . נכון שמשווקים את הספר כ"רומן האירוטי המדובר ביותר בעולם", נכון שלעיתים לא מעטות הוא גרם לי להסמקות קשות, אבל גם בטרילוגיית "פרש הברונזה" יש לא מעט קטעים שכאלו.
אבל כאמור, זה לא הסקס.

מה יש בהם, בגברים הרחוקים והמיוסרים, שגורם לנו לרצות לחבק אותם, לאהוב אותם, להיות שלהם לעולמים?
כריסטיאן גריי, מר גריי בשבילכם (הוא הרי שלי!), הוא מולטי- מיליונר בן 27. הוא איש מסתורי למדי. לא יודעים עליו דבר מלבד שהוא אומץ בילדותו. איש לא יודע מיהם חבריו, אפילו מהי נטייתו המינית. אניגמה לגמרי.
אנסטסיה סטיל, שמעדיפה להיקרא אנה, היא סטודנטית לספרות. מליונרים הם ממש לא "her cup off tea", והיא בסך הכל עושה טובה לחברה חולה והולכת לראיין את כריסטיאן גריי במקומה.
כך זה מתחיל.

הוא רוצה ממנה דברים מסוימים. היא לא מוכנה. היא יותר חזקה ממה שחשבנו, הרבה יותר עצמאית. הוא מלא בטראומות ילדות וביסורים.  הסוף, ככל הנראה, יהיה טוב. למה יהיה טוב? כי ככה זה ברומנים רומנטים.
כי בואו נודה על האמת, "גוונים של אפור" זה לא יותר מרומן רומנטי (מוצלח למדי בתחומו) מתובל בסצינות מין לוהטות למדי.

היה לי חשוב לכתוב את הפוסט הזה לפני שהספר יוצא לחנויות. היה לי חשוב, כי אני מאוד אוהבת את הטרילוגיה הזו, והיו לי כמה הארות לגביו:
🙂 הספר מיועד לקהל הנשי. אל תתבלבלו ותחשבו שבגלל שיש בו סקס, הוא מיועד לגברים. (גם המין הגברי יכול ליהנות ממנו, אבל הם לא קהל היעד).
😳 אל תתבלבלו מכל מה שאומרים על "סאדו מאזו" (BDSM). זה לא כל הספר, ואני מודה שבאיזשהו שלב זה קצת נמאס. אבל מצד שני, היו לי כמה גלי חום במהלך הספר 😳 .
😎 באופן שאותי אישית הפתיע, דווקא הספר השני בטרילוגיה היה מוצלח יותר לטעמי. הספר הראשון הוא 85+, השני 90++, השלישי, שאני במחצית שלו, הוא נפילה מסוימת, ועדיין משעשע ברמות אלו ואחרות.
😯 תעשו לי טובה, מי שיכולה, שתקרא את הספר באנגלית. הגיע לידי חלק מהתרגום. התרגום עצמו נכון, אבל משהו בעברית 'מפספס' את משחקי המילים. זה לא סתם "חמישים גוונים של אפור". אפור זה שמו של גיבור הספר (גריי), ומדובר כאן ברבדים הנפשיים שלו.
😐 שלא לדבר שאין מה לעשות, סקס בעברית זה לא סקסי. זה מרגיש יותר נמוך.

וכמה טעימות, כדי שתבינו למה זה עשה לי את זה:

 "Fractured memories of the previous night come slowly back to hunt me. The drinking- oh no, the drinking- the phone call- oh no, the phone call– the vomiting- oh no, the vomiting."
(Fifty shades of grey, p.  65) 😆

""Come, let's go to bed, I owe you an orgasm".
Orgasm! Another one!"
(Fifty shades of grey, p.  136)


לסיכום,

(לא ספר מופת, אבל בהחלט העלה יותר מחיוך)
חמישים גוונים של אפור/ א.ל. ג'יימס
Fifty shades of grey/E L James
מאנגלית: ורד ארביב
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012

עוד אכזבה

יום ראשון, 4 במרץ, 2012

נתחיל בחדשות הטובות: שון קינג ומישל מקסוול חוזרים!
אני אוהבת את הזוג הזה, שון המסוקס ומישל שמסתירה סודות מכולם, ובעיקר מעצמה (חלקם יתגלה במהלך הספר).

הפעם הם עוסקים בחטיפה. ילדה בת שתים עשרה נחטפת ביום הולדתה. במהלך החטיפה נרצחת אמה ואביה נפצע. במקביל נחטפת אשה אלמונית ממקום אחר.
הסיבה היחידה שאנחנו יודעים על החטיפה הראשונה היא שמדובר ב-וילה דאטון, אחייניתו של נשיא ארצות הברית. הסיבה היחידה שאנחנו יודעים על החטיפה השניה היא…. טוב, בשביל זה צריך לקרוא את הספר.
האם המשפחה הראשונה קשורה לעניין, או שמא מדובר בעניין שונה לחלוטין? האם מותר להסתיר דברים בכל מחיר? האם האהבה תפצה על הכל? האם היוקרה מפצה על הכל? האם מתישהו אפסיק לשאול "האם" 😆 ?

שון ומישל רגילים לסודות. הם רגילים לרצון של אנשי שררה להסתיר דברים, וכאנשי השירות החשאי לשעבר הם מכירים היטב גם את הפוליטיקה שבין ארגוני הבילוש השונים, אבל דומה שדבר לא באמת הכין אותם למה שיגלו הפעם….

ועכשיו החדשות הרעות- אם הספר הזה נשמע לכם מעט מוכר, זו לא טעות. באלדאצ'י כבר עסק בעניין השררה שמעל החוק בספרו "נשיא מעל החוק" (שעובד לסרט בכיכוב קלינט איסטווד). העלילה שונה, אבל פרטיה, או לפחות קווי המתאר שלה, דומים.
זה לא הופך את הספר לקריאה פחות מהנה, אבל כשמדובר בשני סרטים ברצף (ספר זה יצא לפני "נאמנות כחולה") אני רואה כאן דפוס של עייפות החומר, וחבל.
מצד שני, יש מי שהתלהבו.

לסיכום,
(כי העלילה חביבה, אבל קראתי אותה פעם 🙁 )
המשפחה הראשונה/ דייויד באלדאצ'י
First family/ David Baldacci
מאנגלית: נעה שביט
הוצאת מודן, 2011
460 עמ'

נשים מפתות בתנ"ך

יום שלישי, 17 בינואר, 2012

כשחשבתי מה לכתוב על הספר, כתבתי לעצמי סקירה שונה לגמרי, אבל ברגע האחרון עלה במוחי המשפט האלמותי  "If you can't beat them join them".
כי מה בעצם מנסה המחבר לומר כאן? הוא יוצא מתוך נקודת הנחה, נכונה למדי, שעמדת המוצא של נשים לאורך ההסטוריה העתיקה בכלל, ובתקופת התנ"ך בפרט, הייתה תמיד נחותה יותר, וכדי 'לסגור את הפער' הן השתמשו במיניותן.
לזכותו יאמר שהוא לא קורא להן מופקרות, או פרוצות. הוא אפילו בעדן, ומביע אמפתיה למחיר הכבד שהן שילמו.

אבל בואו שניה נעשה צעד אחד אחורה.
היו תקופות שקראתי בספר התנ"ך בעיון רב, ונהנתי מכל רגע. אלו היו תקופות אחרות. אני הייתי צעירה הרבה, הרבה, הרבה יותר. רומנטית יותר. סקרנית יותר. או בלשון אחרת: הייתי בכיתה ו' ורציתי להתחרות בחידון התנ"ך שהתקיים בבית הספר שלי.
הכי אהבתי את ספר שופטים.
יש שיגידו שתאוות ההרג שלי נולדה אז, אבל אני אהבתי את הרעיון של אנשים פשוטים שמגוייסים לפתע פתאום למען מטרה נעלה (טוב, וגם בשביל להרוג אנשים שכל מה שחטאו היה שלא היו יהודים, אבל למה להיות קטנוניים).
בכל מקרה, עברו הרבה שנים מאז. אני כבר לא אותה ילדה סקרנית ורומנטית. התנ"ך כבר לא נקרא בעיניי כספר מלא הרפתקאות ודרמות, אלא נצבע בצבעים שונים ומשונים שזה לא הפוסט לדבר עליהם. ועדיין, כשמישהו מציע אינטרפטציה כלשהי לתנ"ך, ובעיקר לדמויות הנשיות שבו, אני קופצת על המציאה.

ונחזור אל הספר.
קחו לדוגמא את הדיון על יעל אשת חבר הקיני.
למי שהבריז מהשיעור, או סתם לא זוכר, יעל קיבלה באוהלה בברכה את סיסרא, ולמרות שביקש רק מים השקתה אותו בחלב. כשנרדם היא נעצה יתד בראשו והרגה אותו. לטענת עיני, פעולתה של יעל נובעת מהעובדה שהגברים לא מילאו את תפקידם כראוי. כאן גם באה לידי ביטוי נקודת החולשה הגדולה של הספר- הפטרונות שלו.

מילא שנשים משתמשות במיניותן, אבל הטיעון לפיו הן משתמשות במיניותן לא כי הן חפצות בכל, או כי הן רוצות לקחת חלק במאבק, אלא כי במקרה הרע הגברים לא עושים את תפקידם כראוי, ובמקרה הטוב כי הן משרתות את המטרה שהציבו בפניהן הגברים (ע"ע אסתר, ששכבה עם אחשוורוש כדי שמרדכי יקבל תפקיד בכיר יותר).
גם האיורים שמעטרים את הספר מעוררים אי נחת. ראו לדוגמה את האיור המלווה את יעל:


בעיניי אין מדובר כאן ב"סתם" אישה אלא ב'פצצת זמן', אישה החושפת יותר מטפחיים ויוצרת מניפוציה על הקורא (הגברי כמובן).

לסיכום, על אף הרצון הטוב והרעיון המעניין הספר הוא החמצה בעיניי. עדיף היה לטעמי להתמקד במספר מועט יותר של דמויות, ולחקור אותן לעומק מאשר לתת לקורא לטעום בלבד, או במילים אחרות- הספר לא בשל לגמרי.

נשים מפתות בתנ"ך/ יומי עיני
איורים: נעמי פוקס
הוצאת סער, 2011
160 עמ'

החברות הכי טובות

יום שישי, 23 בדצמבר, 2011

יש את החברויות הללו, שאנחנו לא באמת מבינים.
אנחנו לא מבינים איך אישה יפה כמו ג'רי הול מתחתנת עם מיק ג'אגר. איך חנון כמו אלכס מסוגל בכלל לדבר עם יפה כמו ליטל.
אני מניחה שלחיים יש איזון משל עצמם, ואנשים מחפשים בחברויות לא רק את הדמיון אלא גם את קרבת האנשים, עד כמה שזה יישמע נורא וציני, שאיתם הם יראו טוב יותר.

גם החברות בין אדי לואלרי הייתה כזו. ואלרי הייתה היפה. אדי החכמה. אמה של ואלרי הייתה מוזרה, בדרכה שלה, אבל מוזרה מגניבה שכזו, בניגוד למשפחתה של אדי שהסתגרה בתוך עצמה לאחר תאונת דרכים טרגית בה נפגע אחיה הגדול של אדי. אדי רצתה להיות כמו ואלרי. היא אהבה אותה כמו אחות, ולכן כשואלרי נפגעה, אדי לא היססה לרגע ועשתה מה שחשבה שהוא הדבר הנכון.
יש את הרגע הזה, שבו כל מתבגר/ת צריכים להחליט האם הם מפתחים משהו שנקרא עמוד שדרה, או שהם מעדיפים את המקום הקוסם-הבטוח-הזמני שנקרא 'להיות אחד מהחבר'ה'. ואלרי בחרה את האפשרות הקלה יותר, ונטשה את אדי במקום הכואב ביותר.

חמש עשרה שנה מאוחר יותר, אדי היא כבר לא אותה שמנה של פעם, אבל היא עדיין סוחבת את משקעי העבר וחיה לה בבדידות שהסתגלה לה. ואלרי עדיין יפה ועובדת כחזאית בתחנת טלוויזיה מקומית.
חמש עשרה שנה מאוחר יותר, ועדיין אדי היא האדם אליו פונה ואלרי כשהיא נמצאת בצרה.

מה תעשו אם פתאום תופיע לכם בדלת תזכורת מהעבר? האם תטרקו את הדלת בפניה, או שתתנו לה שוב מקום, מתוך תקווה שהפעם זה יגמר אחרת?

אני אוהבת את ספריה של ג'ניפר ויינר. זו בהחלט סופרת שאני קוראת כל ספר שהוציאה. כמו רבים מהסופרים, גם אצלה יש תבנית קלאסית שחוזרת על עצמה.
הגיבורה אצלה תמיד תהיה אישה חסרת בטחון, בעלת דימוי עצמי נמוך, במהלך העלילה לומדת משהו על כוחותיה הנפשיים. העלילה תמיד תיגמר בטוב.
הפעם אני מודה שהיא קצת הפתיעה אותי, ואולי בגלל זה גם התחברתי פחות לספר. משהו בפיתולי העלילה קצת טרד את מנוחתי, אבל כספר 'מנקה ראש' הוא עדיין מומלץ.

את הספר קראתי באנגלית, אבל הוא יצא גם בעברית.

לסיכום, לא הספר הכי טוב של ויינר, אבל בהחלט חביב.

 

החברות הכי טובות/ ג'ניפר ויינר
Best friends forever/ Jenifer Weiner
מאנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
318 עמ'

דברי הלילות

יום שלישי, 7 ביוני, 2011

יהושפט בן ארי היה אחד מברי המזל. גבר בן שישים שעדיין הצליח לעורר עניין בנשים, גם צעירות ממנו בשנים רבות, מצליח בעבודתו (כפסיכיאטר). בר מזל, כבר אמרנו?
ואז יום אחד מחשיך עליו עולמו. תרתי משמע. הוא זוכר את הבום. ואז נהיה חושך.
וכשיהושפט חוזר לחיים, הוא לא ממש בר מזל, אלא יותר חצי אדם- כל צדו השמאלי, ובעיקר פניו, נשרף ועוות לחלוטין.

יש משהו בנפילה חופשית של ברי המזל שבינינו, שמושך אותנו מאוד. אולי זו המציצנות, אולי זו השמחה לאיד, אולי זו התחושה שככל שהאדם היה גבוה יותר בפסגה, כך הצניחה שלו תהא מהירה יותר.
ויהושפט עומד בכל הקריטריונים.

דמיינו לעצמכם אדם שאהב לעבוד עם בני אדם, וכעת לא יכול להיות בחברתם. לא כי הוא לא רוצה, אלא כי הם לא רוצים. דמיינו לעצמכם אדם שכזה, שמגלה שלא רק שדמותו עוותה כליל, אלא שקולו השתנה.
כמה זמן אתם חושבים תלחמו על מקומכם בחברה? על הרצון להמשיך לחיות?
כי לזכותו של יהושפט יש לומר, שהוא ניסה. הוא ניסה לחזור לטפל, בין אם באמצעות הטלפון ובין אם בפגישות פנים אל פנים. הוא אפילו ניסה להשתתף בכנסים מקצועיים.
אבל בינינו, גם אנחנו לא היינו רוצים לראות אדם פגוע כזה מולנו.

יהושפט פוגש צעירה תמהונית, חובבת סרטים החולמת שהיא עצמה כוכבת קולנוע בעברה.
הוא מתאהב בה, היא מתאהבת בעיקר בקולו המהפנט. הסוף הוא לא טוב במיוחד, אבל את זה אפשר להבין מהכריכה החיצונית.

לכאורה, יש לספר הזה את כל הסיכויים להצליח. נפגע פעולת טרור, שמספיק מודע לתהליכים הנפשיים שהוא עובר, אהבה נואשת בין שני חריגים הנמצאים בשולי החברה. מה עוד אפשר לבקש?

אפשר לבקש, לדוגמה, עלילה.
הבעיה כאן היא שיש כל כך הרבה דברים להתלות בהם, עד שאף אחד מכיווני העלילה לא מוצה עד תום. להוציא את הכעס הגדול של יהושפט (בינינו, אפשר להבין אותו…), אין כלל דיון בפגיעה ובטראומה שלו.
דמותה של ליה, הצעירה בה יהושפט מתאהב, אינה מקבלת את העומק המגיע לה, ונראה כי היא שם רק כדי להוות "כולא ברקים" לזעמו של יהושפט, שלא לדבר על דמותה הלא פחות משונה של אידי, חוקרת המשטרה המהווה את הצלע השלישי במשולש.
ושימו לב, לא כתבתי שום ספויילר, כי הכל מופיע בכריכה האחורית, וגם זה אומר משהו.

אבל אתם צריכים להחליט לבד, אז גלשו לדף הספר, וקראו את הפרק הראשון.

ותודה למועדון קריאה.
לסיכום,
ברבור (כי הרעיון היה מוצלח, אבל הביצוע…)

דברי הלילות/ אלה מושקוביץ-וייס
הוצאת ידיעות אחרונות, 2011
219 עמודים

אם תיגע בי אני אצרח

יום חמישי, 24 ביוני, 2010

לפני שש עשרה שנה לערך פורסם ברעש גדול ספר חושפני על טליה, בעברה ילדה מוכה ונאנסת, היום אישה "בלתי מתוקנת, אישה עם כאב לב גדול, שחי בקרבה בתוך בור בלי תחתית ומשך אותה פנימה" (עמ' 155).

זה היה אחד הספרים הראשונים בארץ שנכתבו (ועוד בעברית) ותיארו לא רק את תחושותיה של הקורבן, תחושות של אשמה ושנאה גם יחד- "בגללה קרה אחר כך כל מה שקרה- היא הייתה תינוקת יפה מדי, ילדה חכמה מדי ומעצבנת, והיא הביאה את אביה להתנהגותו הרעה. ועכשיו, בגלל האשמה והאחריות, כשהיא מביטה לאחור, היא לא יכולה לראות כלום" (עמ' 32), אלא גם את תחושותיו של הרע בספור- של האבא וולף (שם מעניין לכשעצמו, הלא כן?).

מעניין לקרוא את הצד של וולף, לחשוב על העובדה שהספר נכתב בשנת 1994, ולהזכר בכל הדברים שאנחנו שומעים יום יום ברדיו ובטלוויזיה- "מכות לא היו דבר חדש אצלנו. לא הייתה דרך להשתלט עליה. היא הייתה ילדה פראית ולא צייתנית. אני הייתי אומר לה לעשות משהו, והיא הייתה שואלת למה" (עמ' 12). באופן כללי, הוא לא חושב שהוא פושע, אחרי הכל "היא הייתה בתו, פרי זרעו. רשאי היה לעשות בה כבשלו" (עמ' 78).

טליה, שגדלה לה בין הזאבים, מצאה עצמה מוקפת בגברים כל ימי חייה. אלו היו הגברים שניסו לטפל בה, שראו את הפצע עוד לפני שטליה עצמה הייתה מודעת לו, אלו אותם גברים שטליה שיחקה בהם והרחיקה אותם כל אימת שהתקרבו מדי.

אותם גברים סופדים לה במהלך השבעה, לאחר התאבדותה (הצפויה למדי) וכך אנו נחשפים לרבדים נוספים בדמותה.

שלא יהיה ספק, זה ממש לא ספר מופת. חוץ מהעובדה שהוא באמת היה אחד הראשונים בארץ שנכתבו על ידי סופרת שהסכימה להודות שהוא מבוסס על דברים אוטוביוגרפיים, אין כאן יותר מדי.

כמו שכבר ציינתי, הרעש הגדול סביב הספר נבע בעיקר בשל זהותה של המחברת שלו. מיכל מירון- שקד, דמות ידועה יחסית בברנז'ה העתונאית, טענה כי הספר כולל גם פרטים אוטוביוגרפיים. כתוצאה מטענה זו, ניתקה משפחתה (בחלק מהאתרים כתוב שרק אביה) את הקשר עמה.
בסופו של דבר הספר צלל למעמקים ונשכח. אפילו בקטלוג המקוון של הוצאת כתר אין זכר לספר הזה.

מיכל מירון שקד נולדה ב1958 בירושלים. היא החלה לכתוב כילדה בעיתון "דבר לילדים", והמשיכה בבגרותה לכתוב בעתונים שונים.בשנת 1998 שמשה כשנה כדוברת רשות השידור, ובשנת 2000 הייתה ממקימות אתר האינטרנט Iwomen.
נפטרה בשנת 2007 ממחלת הסרטן.

לסיכום,
ספר שהוא אבן דרך בספרות הישראלית בכל הנוגע לגילוי עריות. לא מעבר. כספר- לא מומלץ במיוחד.
(בגלל שהוא איפשר לדבר על דברים. ואך ורק בגלל זה)

אם תיגע בי אני אצרח/ מיכל מירון שקד
הוצאת כתר, 1994
155 ע"מ

אבא שלי אנס אותי ולכן הפכתי לנערת ליווי

יום שלישי, 23 בפברואר, 2010

תודו שרצתם לקרוא את הבלוג, ציפיתם למשהו שיהיה מדהים, מזעזע, ובעיקר, בואו נודה על האמת, צהוב.

ובאמת, יש כל מיני דרכים לצור באזזז לספר. אפשר לתת לו שם צהוב ומזעזע, שיגרום לקוראים הפוטנציאלים לעצור.
אפשר לכתוב ספור חיים נוגע ללב, קשה וכואב, על התעללות, הזנחה ופגיעה.
אפשר לכתוב ספר אירוטי.

אבל לעולם, לעולם, לעולם, אסור לעשות את הכל ביחד.

טלי, מחברת הספר, כתבה את ספור חייה.
כשהייתה בת 3 אמה נטשה אותה. היא לא יודעת למה, לא יודעת האם אמה נטשה אותה לטובת גבר אחר, או סתם כי פשוט לא התעניינה בה, אבל יום אחד היא נעלמה, ומאז טלי לא ראתה אותה.
היא נשארה עם אביה. היה להם נחמד ביחד. האב דאג לכל מחסורה, הם היו מאוד מאוד קרובים, עד שיום אחד הגבול נפרץ, והיחס החם הפך להתעללות.

וכאן אני חייבת לומר כמאמר מוסגר: מי שמכיר אותי, ומכיר את הבלוג שלי, יודע שיש לי את מלוא הסמפטיה, ויותר מזה, לקורבנות. אני האחרונה שאשפוט אותם. אני הראשונה שאמחא כפיים לכל ספור התמודדות.
אבל, וכאן בא האבל הגדול, גם לי יש גבולות אדומים.
כשבפרק הראשון מספרת טלי כיצד אביה אנס אותה, ומשתמשת בתיאורים אירוטיים, ותסלחו לי על הבוטות, אבל אני חייבת לכתוב את זה כדי שתבינו- "הוא הניח אותי בזהירות על המיטה וכיסה את גופי בנשיקות, כשהוא מלמל דברי אהבה. הוא נישק בשפתיים לחות את השדיים הקטנים שלי, שרק החלו לצמוח" (עמ' 14), וכאן אני אפסיק- אתם יכולים להבין את ההמשך:-x .

אונס של ילדה בת 11.5 אינו מעשה אירוטי. הוא מעשה אלים שמותיר את גופה ובעיקר את נפשה של הילדה מצולק לעולם. יש לציין כי במקביל לתיאור האירוטי למדי, מתואר בכייה של הילדה. ברור שזה לא מעשה אהבה.
תאמרו לי, "סובלימציה", קורבנות של התעללות לעיתים קרובות מעדנים את החוויה הקשה, למשהו שיוכלו להתמודד איתו. בסדר. בשביל זה יש עורך לספר. גם ברור לי שילדה חווה וזוכרת דברים בצורה שונה ממבוגרים.

אחרי הפרק הראשון, בו אנו מבינים את בסיס ילדותה, אנו עוברים לשלב הבוגר בחייה, בו היא מחליטה "לעשות לביתה", ולעבוד בזנות, או בלשון מכובסת יותר "נערת ליווי".
לקשר בין עבודה בזנות להתעללות בילדות נחשפתי כבר בספר (המצויין) "מופקרות". פעמים רבות נשים שעברו התעללות מינית נוטות להרגיש שאין להן אופציה אחרת, אם בגלל שימוש בסמים ואם בגלל התחושה הנוראה כל כך שגופן כבר אינו שייך להן.
במקרה הזה, תיאור מעלליה של טלי כנערת ליווי אינו תואם כלל. מפגשים רבים שלה מתוארים כסרט כחול במקרה הרע, ובמקרה הטוב כלקוחות שכל משאת נפשם היא לענג את טלי.

אין כאן שום תיאור של המצב האמיתי בעולם הזנות- טלי מחליטה מה לעשות, ועם מי. כמובן שיש כאן יפוי של המציאות, אבל השאלה היא האם לא צריך להקנות קצת אמינות לספר. טלי היא זו שבוחרת בסופו של דבר לעזוב את הזנות, אחרי שהוזמנה כנערת ליווי לכתובת מוכרת למדי, ופגשה שם את אביה, שהיה הלקוח.

בחיפוש ברחבי הרשת לקראת כתיבת הסקירה הופתעתי לגלות שהספר יצא במהדורה מחודשת בשנת 2009 בהוצאת מעיין. (תחת השם "יומנה של נערת ליווי")).
אמנון בי-רב, עורך הספר דאז, כתב ב"חדשות בן עזר" בינואר 2009 כי אביה של טלי סיפר לו כי לפני כחצי שנה (דהיינו בשנת 2008) טלי התאבדה.

לסיכום, ושימו לב- הישג הסטורי ועצוב למדי-
(ספר הזה פשוט איום ונורא. ספר אירוטי בגרוש במסווה של ביוגרפיה, שעושה שירות רע מאוד לקורבנות התעללות באשר הם).

זכרונותיה של נערת ליווי/ טלי מ.
הוצאת אביב, 2001
156 ע"מ

שטן

יום חמישי, 11 ביוני, 2009

דמיינו לעצמכם שאתם פסיכיאטרים בארה"ב של שנות ה70`. ועכשיו דמיינו לעצמכם שיום אחד מגיע אליכם מטופל חדש, רהוט, בטוח בעצמו, מעניין. יש איתו רק בעיה אחת: הוא חושב, בעצם בטוח, שהוא השטן.
 
זהו ספורו של קאסלר, המתואר באופן כה מחמיא כבר בתחילת הספר: "קאסלר מעולם לא איבד את התקווה, שהיות תזדמן לו בדרכו האשה שנועדה להיות בת זוגו. וכיוון שתקוותו של קאסלר הייתה גם שלאשה זו יהיו שדיים גדולים מאוד, הוא פסע כשעיניו קבועות בגובה החזה"(עמ` 13). קאסלר הוא נער שעשועים שבאיזשהו שלב עובר התמוטטות עצבים, מתאשפז, ומגיע למסקנה שהדרך הטובה ביותר בה הוא יוכל לשכוח את כאביו היא לטפל בכאבים של אחרים, ולכן הוא הופך להיות פסיכיאטר.
 
הוא פוגש את ויטה, האהבה הגדולה של חייו, האהבה שתביא להרס עולמו. הוא אוהב אותה. מאוד. בלשונו של המספר (השטן): " הוא חשב שהתנהגותה המוזרה היתה הדבר החביב ביותר, שהוא ראה מעודו. ככל שהצלחתי להבין, זוהי תסמונת נוירולוגית שכיחה המתגלה אצל בני אדם מאוהבים. אי אפשר לטפל בזה"| (עמ` 105).
במקביל הוא מתחיל לטפל בפציינטים בבית חולים פסיכיאטרי, וכך הוא נתקל בליאו זליק, שמפגשו עם השטן מתואר בצורה הבאה: "זליק המתין כמה דקות בדממה המטרידה. לאחר מכן ניקה את גרונו ודיבר אל הטראנסדיוסר. "אני פרופסור ליאו זליק," הוא אמר בהיגוי ברור מאוד. "הלו, מה העניינים?" "אני השטן," עניתי לו. "הלו, מה העניינים איתך?" (עמ`  62).
 
לא אכנס לכל פרטי העלילה, אני יכולה לומר שהעלילה מבוססת על חמש דמויות עיקריות, שמתנקזות לקאסלר: ויטה, ליאו זיטוק, סם זאלזו- המנטור והמדריך של קאסלר, לופה אשתו של ליאו זיטוק שתהיה בשלב מסויים אשתו של קאסלר, וכמובן- השטן.
 
הספר הזה הצחיק אותי מאוד. המספר (כאמור השטן) הוא ציני מאוד, שלא מהסס לצחוק על דבר. לא על האהבה, לא על המין, ובעיקר- הוא צוחק על אנשי הטיפול השונים.
יש בספר גם כמה אמיתות שנכונות גם להיום, בין השאר על הדיאלוג התרפויטי:
"אתה קורע את הישבן כדי להגיע למערכת יחסים נפלאה כזאת עם המטופל, וברגע שהגעת אליה, אחרי שהוא שפך את נשמתו בפניך, אתה אומר לו שכל זה היה רק כאילו. אתה קשב שכיר ותו לא. אתה לא חושב שזה שטני?" (עמ` 210).
ואמירה אחת שנכונה כל כך לצערי גם היום:  "הפסיכיאטריה המודרנית מוציאה אותי מהתמונה: להתנהגות רעה, לאנשים אנוכיים, לבני אדם הרסניים ולא זהירים במתכוון, אין עוד משמעות. כולם הפכו לליקויים של אישיות גבולית ולתסמונות נרקסיסטיות אנטי- חברתיות אופייניות, שצמחו כתוצאה מטראומות ילדות וכימיית מח מעוותת" (עמ` 438).
 
אני אוהבת מאוד ספרים שעוסקים בשיח התרפויטי ובאופן כללי בדמות המטפל. אני גם אוהבת ספרים שהם ציניים במידה, ומצחיקים מספיק שאצחק עם עצמי כשאני קוראת. 
ואם באהבה עסקינן, אסיים בפתק שכותבת ויטה לקאסלר ביום שנחתם הגט ביניהם: "אם כבר מדברים עליך, עניין אותי לשמוע על מחשבותיך בעניין סיום חייך. זה לא בהכרח רעיון רע" (עמ` 421).
 
מתברר שהספר הוסרט לסרט (טוב, זה היה הכרחי אני מניחה) שהוקרן בצורה מצומצמת בלבד. לסרט קוראים "carzy as hell".
מחבר הספר, ג`רמי לווין, הוא פסיכולוג.
 
שטן/ ג`רמי לוון
מאנגלית: נירה צפריר
הוצאת כנרת, 1984
448 ע"מ.

מפגש גודבאר

יום שישי, 20 במרץ, 2009

בערב שבו פגשה טרזה את גארי, היא הייתה מבולבלת,מדוכאת, נואשת. זמן קצר לפני כן הודיע לה ג`יימס, הגבר עמו יצאה תקופה ארוכה, שהוא לא מוכן להמשיך במערכת היחסים ביניהם כמו שהיא. שהיא צריכה להחליט אם להמשיך בסטוצים המזדמנים שלה, או להיות נאמנה לו. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, אבל לא את מה שהיא מעוללת לעצמה.
כדרכה, ברגעי הבדידות והשנאה העצמית, ירדה טרזה לבאר המקומי כדי לשתותו למצוא מישהו שיאהב אותה. היא מצאה את גארי. היא רצתה אהבה, גארי רצה מקום לישון בו. בסופו של הערב היא נרצחה.
זה לא ספויילר, זה תחילתו של ספור.

זה ספור על נערה צעירה שחיה בניו יורק בשנות ה60-70, בעיצומה של המהפיכה המינית. בגלל דברים שחוותה בילדותה, היא בטוחה שאיש אינו אוהב אותה, ולכן היא מחפשת אהבה בדרך היחידה שהיא מכירה. היא מתלבטת בין שני גברים בחייה: האחד, ג`יימס, מצהיר על אהבתו אליה, רוצה להתחתן איתה. השני, טוני, הוא דמוי ה"מלבורו מן"- גברי, מסוקס, סקסי ולא שם עליה.

למעשה זה ספור שכל אחת יכולה להתחבר אליו. הצורך באהבה, בעיות בדימוי העצמי ותיאורי סקס שגם היום נראים לי בוטים למדי, בהחלט גורמים לכך שזה ספר שלא ניתן לעזוב אותו. אני התחברתי מאוד לנפשה של טרזה, יכולתי להרגיש את הבדידות ואת הכאב. ספר לא קל, קצת מביך (הסמקתי קשות), אבל מלווה אותך הלאה.
אני לא יודעת עד כמה הספר זמין בעברית (או בכלל). את שלי מצאתי בערימה של ספרים ממורטטים למכירה ב5 ש"ח בחנות יד שניה, אבל שווה לחפש.

הספר, שנכתב בשנת 1975, מבוסס על ספור אמיתי: רוזאן קווין, מורה בת 28, נרצחה בביתה צורה ברוטלית בשנת 1973 על ידי ג`ון וילסון. הספר עורר סערה גדולה, בעיקר בשל תיאורי המין המפורטים שבו, ובשנת 1977 אף הוסרט לסרט "מחפשת את מר גודבאר".

על רוזאן קווין ניתן לקרוא כאן.
הסרט, בכיכובם של דיאן קיטון וריצ`ארד גיר.

מפגש גודבאר/ג`ודית רוסנר
מאנגלית: חיים גליקשטיין
הוצאת זמורה-ביתן-מודן, 1977
239 ע"מ.