ארכיון פוסטים מהחודש "ינואר, 2011"

האיש שלא פסק לישון

יום ראשון, 9 בינואר, 2011


ארווין היה רק בן 16 כשנגמרה המלחמה, כשגילה בעצם שהוא לבד בעולם. הדרך היחידה שמצא כדי להמשיך ולחיות הייתה, ברמה זו או אחרת, להפסיק לחיות. ארווין בחר שלא להתנתק ממה שהכיר.
"בשינה הייתי מחובר, בלא שום מחיצה, אל הוריי ואל הבית שבו גדלתי והמשכתי לחיות את חיי ואת חייהם. עכשיו אני חש שנפלטתי ממקום מוגן אל הסנוורים שפוצעים אותי" (עמ' 14).

אבל בין תנומה לתנומה החיים נמשכים וארווין, כח האינרציה, ממשיך בחייו.
במחנה העקורים הוא מצטרף לחברת הנוער ועולה לארץ.
גורלו של ארווין, יש לומר שלא מדובר בספויילר גדול מדי, הוא כגורלם של רבים מבני הנוער ששרדו השואה והגיעו לארץ בתקופת טרום המדינה.

אני מודה ומתווה שאיני מחובבות אפלפלד. כל ספריו נקראים אצלי בהנאה עד חצי הדרך, ואז אני בדרך כלל מאבדת את הסבלנות ומוותרת על המשך הקריאה.
אבל כשאחת המרצות שלי דיברה באופן כל כך נלהב על הספר הזה, הייתי חייבת לנסות לקרוא אותו. לכו תדעו, אולי הרומן שלי עם אפלפלד יתחיל ממבט שני (או שלישי, או רביעי….).
לצערי זה לא קרה.

אין ספק שאפלפלד יודע לספר סיפור.
הוא מתאר באופן כל כך רגיש ומדוייק את הדכאון שממלא את חייו של ארווין, את הקריעה בין העולם החדש (החיים) שמצפה לו לבין העולם הישן והמוכר שנזנח ועלה בלהבות, את הסלידה שחשו בני הישוב כלפי הניצולים, סלידה ותיעוב שגברו בקרב בני חברת הנוער (בדומה לחוזרים בתשובה שתמיד קיצונים יותר), "אחדים מאיתנו כבר מתבוננים באחינו הפליטים במבט של התנשאות וקוראים להם עקורים, כאילו היו יצורים נחותים עיקשים, שמסרבים להשתנות, מתחפרים בתוך עליבותם הנמשכת ומדברים בשפה שכל המילים שלה: צער, דכדוך, כאבים שאין להם מרפא, או צחוק בלתי נעים של מי ששרד ושמח ששרד" (עמ' 22), ואת ההקרבה הגדולה (המתוארת גם בספרי ההיסטוריה) של אותם נערים ניצולי שואה שחירפו את נפשם במלחמה מול הערבים (וכן, אני יודעת שזה יצא משפט פלצני, לא התכוונתי).

אבל הבעיה שלי עם אפלפלד לא השתנתה.
בסופו של דבר, גם את הספר הזה (כמעט ו)נטשתי באמצע, אבל הסקרנות שכנעה אותי להמשיך, ובזה נפרדנו (סופית, חוששתני) כידידים.

לסיכום,
(כי אני לא יכולה להמליץ יותר מדי, ובכל זאת- מדובר באפלפלד)

האיש שלא פסק לישון/אהרון אפלפלד
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010
236 עמ'

בין עין כרם לשערי צדק

יום שישי, 7 בינואר, 2011

תקציר הפרקים הקודמים: לפני שבעה חודשים גילינו שמברבורה ונסיך יוצא דגיג 😎 , כלומר: עתיד לצאת דגיג.
בינתיים עברו כבר כמה חודשים טובים, והגענו לשלב סיור חדרי הלידה.

בירושלים יש לא מעט  בתי חולים, אבל שניים מהם ירדו מיד מסדר היום: לא הדסה הר הצופים ולא ביקור חולים. מאחר וברשת האינטרנט מדברים יותר על בתי החולים במרכז הארץ, החלטתי להעלות לבלוג את הגיגיי משני בתי החולים שכן ביקרנו בהם: שערי צדק והדסה עין כרם.
מלכתחילה היה לי די ברור שאני יולדת בעין כרם. כחילונית בירושלים המתחרדת, קשה לי עם האוריינטציה הדתית של שערי צדק. אני לא נגד דתיים, אבל קשה עלי המחשבה ללדת בבית חולים שמלכתחילה מצהיר שהוא דתי. אבל אמרנו, "נלך לראות, מה יש להפסיד". והאמת? היה מעניין ביותר.

שערי צדק
אישה החל מהשבוע ה-24 יכולה לדלג בקלילות (עד כמה שאפשר בשבוע הזה :lol:…) על משרד הקבלה הרגיל ולעלות היישר לקומה 9, לחדר הקבלה של מחלקת יולדות. כעקרון, יש משרד ליולדות בלבד שפתוח עד השעה 15, ואחר כך נכנסים ישירות לחדר הקבלה, שם מקבלת את האישה מיילדת (יש תורנות בין כל המיילדות מי תהיה במשרד אותו שבוע..).
לחדר הקבלה מתנקזות למעשה כל הנשים מעל שבוע 24, בין אם מדובר ביולדות, בנשים עם צירים מוקדמים/תנועות עובר מופחתות וכו'.

לחדר הקבלה האישה נכנסת לבד, ללא מלווה (בעיקר אם מדובר בגבר, לאישה יש מצב שיתנו עוד קודם) לרבע השעה הראשונה. ברבע השעה הזו מקבלים את האישה, מודדים לה לחץ דם, חום ולוקחים דגימת שתן. היא מקבלת חלוק (למעשה חלוק כפול- חלוק גבי וחלוק קדמי) ונכנסת למיטה.
רק כשהיא במיטה, מחוברת למוניטור ואחרי לקיחת דם יתנו לבעל להיכנס (ואז יסגרו מסביבם את הוילון, לפרטיות). האישה תהיה מחוברת למוניטור 20 דקות לפחות, ואז יחליטו מה הלאה: חדר לידה, אשפוז או הביתה. במידה ומדובר בחדר לידה- יציעו לאשה לעשות חוקן. אין חובה לעשות. כן פותחים וריד.
לחדר הלידה עוברים בשלב האקטיבי של הלידה, דהיינו בערך בפתיחה של 4.

הלאה, חדרי לידה.
ליולדת יש כניסה אחת לחדרי הלידה, המלווה/ים נכנסים מכניסה אחרת. אין הגבלה על כמות המלווים, ואפשר להכניס דולה.
יש שנים עשר חדרי לידה, בכל חדר מקלחת ושירותים ויש כדור פיזיו (פעם היה גם כסא לידה, אבל הוא נשבר 😯 )
יש בכל משמרת 10 מיילדות, ובממוצע זה מיילדת על כל שני חדרים. יש גם רופא מרדים כונן במחלקה עצמה.
אין חובה להיות מחוברים למוניטור כל הזמן (כמובן שבמידה ויש איזושהי בעיה אז לא יתנו לך לעזוב את המוניטור), והמדיניות היא שפעם בחצי שעה מחברים למוניטור. בשאר הזמן את יכולה להסתובב (אלא אם כן את על אפידורל).
יש אפשרות להביא מוזיקה, ואפשר לשחק (קצת) באורות.
יש שלוש אפשרויות לשיכוך כאבים: גז צחוק, אפידורל ודולסטין.
המיילדת עושה גם עיסוי פירנאום (אין צורך להביא שמן שקדים)
מעדיפים לא לעשות חתך, "אלא אם אין ברירה", ובמקרה שאין ברירה יודיעו ליולדת שעושים לה. לא מתחייבים לשאול לפני זה 😥 .
את חבל הטבור לא מנתקים ישר, ואם הבעל ירצה יאפשרו לו להיות זה שחותך.
מותר להניק כבר בחדר הלידה.
התינוק נשאר עם האמא שעה (ירחצו אותו רק כשהוא מגיע לתינוקיה) ואז האמא תועבר לחדר במחלקה, והאבא יוכל ללוות את התינוק לתינוקיה.

המחלקה.
האשפוז הוא לשלושה ימים ( שני לילות).
יש שלוש מחלקות. בכל חדר 3 נשים. לכל חדר מקלחת ושירותים. לכל מחלקה תינוקיה משלה.
שעות הביקור הן: לאורחים- 16-19. לאבות: 7-21.
אוכל אוכלים בחדר האוכל (לבעלים אסור להיכנס לשם).
התינוק נמצא רוב שעות היום עם האמא. אם האישה מעוניינת בביות מלא, זה יתאפשר רק במידה ויש עוד נשים שרוצות את זה, ואז יכניסו אותן לחדר אחד. אפשר לבקש להניק גם בלילה.
כל יום יש יועצת הנקה וגם הדרכה כללית בנושא התינוק (כמו איך רוחצים וכו').

והדבר שהכי שבה את לבי (איזו אמא לעתיד קלישאית אני) היה שכשהיינו בביקור בתינוקיה- בדיוק הייתה שם אחות שלימדה אבא לחתל. החמוד הקטן (התינוק, לא האבא!) חירבן בדיוק באמצע החלפת החיתול 😆

הדסה עין כרם
כבר בהתחלה רואים את ההבדל בין שע"צ לעין כרם, וברור שבעין כרם יש הרבה הרבה יותר כסף- בהתחלה חילקו שתיה ועוגות, בהמשך בקבוקי מים מינרליים, בקיצר- פינוק יחסי. אבל זה רק הספתח…

את הסיור מתחילים במלונית "הדסה בייבי".
למלונית יכולה כל יולדת להגיע, בין אם ילדה בהדסה או לא. אם אישה ילדה בהדסה, היא תוכל להיכנס למלונית אחרי 24 שעות, אם ילדה במקום אחר- אחרי 48 שעות. על הבעל יש לשלם בנפרד. יש פנסיון מלא והאוכל הוא גלאט כושר. בכל יום יש הרצאות אחרות במלונית- בנושאי תזונה, עיסוי תינוקות, התפתחות וכו'. יש עידוד להנקה.

מכאן המשכנו לחדר הלידה.
נתחיל עם העצבים: בחדר הלידה היו 3 כסאות (!!). כך שרוב הנשים ההריוניות עמדו, עד שהתעייפנו ופשוט התיישבנו על הרצפה 👿 . כאילו, ראבאק, קשה לארגן כסאות פלסטיק או משהו????
בעין כרם יש שמונה חדרי לידה, בכולם יש מקלחת ושירותים, בחלקם יש גם אמבטיה. בכל אחד מהחדרים יש כדור פיזיו. יש אפשרות ללדת בכסא לידה, ואין הגבלה על התנוחה בה אפשר ללדת. אין הגבלה על כמות המלווים (אבל נאמר במקביל שיותר מאחד גורם לאישה ללדת יותר מאוחר), ואפשר להכניס דולה. יש מיילדת על כל שני ילדים. רופא מרדים כונן במחלקה יש בשעות הבוקר ובשעות הערב (עד 23), בשעות האחרות יש רופא מרדים של בית החולים עצמו.
יש גם מרכז ללידה טבעי, ששם הלידה היא פרטית (כ3500 ש"ח) והחדרים שם מקסימים לגמרי. למרכז הלידה מתקבלות אך ורק נשים בריאות, כשההריון אינו נחשב בסיכון.

אין חובה להיות מחוברים למוניטור כל הזמן (כמובן שבמידה ויש איזושהי בעיה אז לא יתנו לך לעזוב את המוניטור), והמדיניות היא שפעם בשעה מחברים למוניטור. בשאר הזמן את יכולה להסתובב (אלא אם כן את על אפידורל).
יש אפשרות להביא מוזיקה, ואפשר לשחק (קצת) באורות.
יש שלוש אפשרויות לשיכוך כאבים: גז צחוק, אפידורל ופטידין. במידה ורוצים אפידורל- קודם יחברו אותך לאינפוזיה של נוזלים (1000CC), ורק אחרי שהשקית תיגמר יקראו למרדים.
אין חובה לעשות חוקן, ולדברי האחות שדיברה איתנו (שכחתי את שמה), היולדת צריכה לבקש "כי לא נהוג להציע", למרות שהיא (האחות) ממליצה לעשות.
מעדיפים לא לעשות חתך, "אלא אם אין ברירה".
את חבל הטבור מנתקים על פי רצון היולדת, ואם הבעל ירצה יאפשרו לו להיות זה שחותך. מותר להניק כבר בחדר הלידה.
יכניסו קטטר כאשר רואים שהאישה מתקשה לעשות שתן. לא יכניסו קטטר קבוע אלא חד פעמי.
בית החולים מציע גם קורס הכנה ללידה- קבוצתי/פרטני/מזורז.
התינוק נשאר עם האמא כשעתיים ואז האמא תועבר לחדר במחלקה, והאבא יוכל ללוות את התינוק לתינוקיה.

המחלקה.
האשפוז הוא לשלושה ימים ( שני לילות)
יש שלוש מחלקות. בכל חדר 2 נשים. לכל חדר מקלחת ושירותים. לכל מחלקה תינוקיה משלה. מחלקה א'-ב' היא עם ביות גמיש (התינוק נמצא אצל האמא עד משהו כמו 22 בלילה). במחלקה ג' ביות מלא.
שעות הביקור הן: לאורחים: 12:30-13:30, 15:30-17, 19-20. לאבות: 8-22.
אוכל אוכלים בחדר האוכל (לבעלים אסור להיכנס לשם).
התינוק נמצא רוב שעות היום עם האמא.
כל יום יש יועצת הנקה וגם הדרכה כללית בנושא התינוק (כמו איך רוחצים וכו').
במחלקות א' וב' יש הדרכה "על יבש" למקלחת לתינוק- מתרגלים על בובה 😯 .
כששאלו מה קורה אם יש עומס, והאם עלול להווצר מצב שבו נשים תהיינה מאושפזות במחלקת יולדות במסדרון התשובה הרשמית הייתה שבית החולים מממן להן לילה ב"הדסה בייבי" (כדי שלא יהיה מצב שהן תהיינה מאושפזות במסדרון). התשובה הפחות רשמית הייתה שזה תלוי אם הרופא מאשר, וברוב המקרים הוא לא מאשר….
לגבי מחלקה ג':
את הסיור במחלקה עשתה לנו מנהלת המחלקה, שהייתה מאוד מאוד (מאוד!) פרו המחלקה בכלל ופרו הנקה בפרט. היא נאמה רבות על היתרונות בהנקה "יש קשיים קטנים, אבל בקטנה…[..]כל אישה יכולה להניק, מספיק לחבר את התינוק לשד והכל יסתדר". לא אהבתי את זה. לא כי אני נגד הנקה, אלא כי התחושה הייתה שאם את לא מניקה, אז את עצלנית. ואולי זה אלו רק ההורמונים שלי….

בכל מקרה, לגבי מחלקת הביות המלא:
רק נשים שילדו מעל שבוע 37, ותינוקות מעל משקל 2400 יכולים להיות במחלקה.
אין הפרדה בכלל בין האמא לתינוק, והכל (כולל הכל) נעשה ליד ההורים. מותר שישאר איתך מישהו בלילה, אבל רק אישה. אסור לבעלים להשאר במחלקה בלילה.

לסיכום,
כמו שכתבתי קודם, כל פעם ששמעתי "שערי צדק" עיקמתי את האף… מדובר בבי"ח עם אוריינטציה חרדית מובהקת, וכחילונית- זה הדבר שהכי רחוק ממני. אבל יצא לי להיות בו מלבד בסיור המודרך גם במהלך השבוע, בלילה לחוץ למדי שנגמר בטוב), והצוות היה מקסים, והשרה הרבה אווירה של נינוחות. גם חדרי הלידה שם מרווחים וחייכנים (ו-ורוד!) הרבה יותר מהחדר המוצע בעין כרם. האווירה בעין כרם הייתה הרבה יותר מתנשאת, סטייל "אנחנו יודעים כבר הכל", התחושה הייתה של בית חרושת, ובקיצור- אנחנו הולכים ללדת בשערי צדק 😎 .

אמריקה שלא הכרתם

יום שני, 3 בינואר, 2011

"היא רכבה על הגאות כשמפרשיה מקופלים ודגלה מורכן על ירכתיה המעוגלות. זו היתה ספינה מוזרה לכל הדעות, ספינה מפחידה, ספינת מסתורין. איש לא ידע אם זו ספינת מסחר, ספינת שודדים או ספינת מלחמה. מתוך חרכי הירי פיהקו תותחים שחורי- לוע. דגלה היה הולנדי, אך צוותיה ערב- רב. נמל הבית שלה היה יישוב אנגלי בשם ג'יימסטאון במושבה של וירג'יניה. היא באה, סחרה, ונעלמה. מטענה בישר רעות, אולי יותר מכל מטען אחר בהיסטוריה המודרנית. מה כלל המטען? עשרים עבדים." (עמ' 39)

יש משהו מאוד מפתה בלחפש במה ארצות הברית אשמה. אם תרצו, בצורה פופוליסטית למדי, אמריקה היא הילד ההוא, הבריון המפונק שאף אחד לא ממש מעיז להתעסק איתה.
כולנו יודעים שהיא לא בסדר, כולנו יודעים שהיא מרשה לעצמה להטיף מוסר רק כי היא יכולה. כולנו יודעים שדברים שהיא עשתה (ע"ע הירושימה) איש לא יוכל לעשות.
וכולנו שותקים. ככה זה כשיש בריון בסביבה.

"השיטה האמריקאית היא מערכת השליטה המתוחכמת בתולדות העולם. בארץ כה עשירה במשאבי טבע, בכשרונות ובכוח עבודה, המערכת יכולה להרשות לעצמה לחלק מספיק עושר למספיק אנשים כדי לצמצם את אי הנחת ולהגבילו למיעוט של עושי- צרות. הארץ כה גדולה, כה חזקה וכה מספקת בשביל כה רבים מאזרחיה, שהיא יכולה להרשות לעצמה להעניק את החופש להתנגד לאותם מעטים שאינם מסופקים" (עמ' 844).

יש משהו רומנטי והזוי עד כאב באידיאליסטים חדורי אמונה צולבת. הם מאמינים באמת. הם באמת מאמינים שהעולם הוא שחור או לבן. הם באמת מאמינים שיש טובים או רעים. והם באמת מאמינים שיש להם את כל התשובות.

הווארד זין, מרצה להיסטוריה חדור אידיאלים, הוא אחד האנשים הללו.
בשנת 1980 הוא פרסם לראשונה את אחת מאבני הדרך בספרות בנוגע לזכויות האדם (לפחות בכל הקשור לספרות הנגישה יותר לציבור)- "ההיסטוריה העממית של ארצות הברית".
בספרו הוא בוחן את ההסטוריה של ארצות הברית מנקודת מבטו של האדם הפשוט, ולא דרך מבטם של מנהיגים ו/או בני המעמדות העליונים.
הנימוק למיצוב ההסטוריה דרך עיני ההמון הוא פשוט:

"כך אנו מתייחסים לגיבורים (קולומבוס למשל) ולקורבנותיהם (בני הארוואק)- אנו מקבלים את הכיבוש והרצח בשם הקידמה. זהו רק היבט אחד של גישה מסוימת להיסטוריה, גישה שמספרת את העבר מנקודת מבטם של מושלים, כובשים, דיפלומטים ומנהיגים" (עמ' 21)

הבעיה היא שכשספר, הגם שאינו מתיימר להיות אובייקטיבי, נוטה להציג (כמעט) כל דבר באור שלילי, האפקטיביות שלו הולכת ומתעמעמת.
ספרו של זין הוא כתב אישום חמור נגד אמריקה. לא בהכרח המדינה, לא רק הממשל ו/או בעלי השררה, אלא לא פחות מכך נגד האנשים הקטנים המרכיבים את הרוב הדומם בחברה. אותם אנשים שאינם מהססים להשתלט על אדמות שכניהם, להעביד עד מוות את השחורים, או "סתם" לתמוך בפעולותיו של נשיא זה או אחר.
"בית הנבחרים היה מוכן להדיח את הנשיא בשל התנהגותו המינית, אך לא בגלל שסיכן חיי ילדים עקב הרפורמה שלו ברוחחה, או בגלל שהפר את החוק הבין-לאומי כשהפציץ ארצות אחרות (איראן, אפגניסטן, סודאן), או בגלל שהניח למאות אלפי ילדים למות כתוצאה מסנקציות כלכליות (עיראק)" (עמ' 879)

יש הרואים בספר ספר מופת, ספר חשוב שלא ניתן בלתו. אני, איך לומר, ראיתי בו ספר קצת יותר… המממ… פופוליסטי משהו. אין ספק שמדובר בספר מרתק לכל אדם המתעניין בהסטוריה של ארצות הברית ו/או במאבק למען זכויות האזרח.
בשל עוביו (980 עמ'),  אפשר להסתפק בפרקים שונים וממש אין חובה לקרוא לפי הסדר.

הווארד זין (1922-2010) היה הסטוריון , פעיל חברתי ומחזאי. פעל למען זכויות האזרח ונגד המלחמה מאז שנות השישים. באחד מהראיונות האחרונים שנעשו עמו אמר כי מטרתו העיקרית היא לגרום לאנשים להבין כי "הכח לא קיים רק בידי האנשים החמושים ברובים, אלא בכל בני האדם באשר הם. בכח הזה השתמשו אותם אנשים שחורים בדרום, בתנועה לשחרור מעמד האישה, ובתנועה נגד המלחמה". יש לציין כי עמדותיו לא התקבלו בעין יפה בקרב הממשל האמריקאי, ולפני מספר חודשים נחשף כי הFBI ניהל אחריו מעקב שנים ארוכות (החל מתקופת מקארתי), ואף הגדיר אותו כסיכון בטחוני (בעיקר לנוכח התנגדותו למלחמת ויטנאם ולהשפעתו על מרטין לותר קינג).
זין כתב כ-20 ספרים. זהו ספרו הראשון המתורגם לעברית.

לדף הספר באתר ההוצאה.
לאתר של הווארד זין.

לסיכום,
(כי על אף היותו טרחני במקצת, הוא מרתק ומלא בעדויות הצובעות את התקופות השונות בצבעים אנושיים בהרבה מהספרות ההסטורית השגרתית)

היסטוריה עממית של ארצות הברית: מ1492 ועד ימינו/הווארד זין
A peoples history of the United State/Howard Zin
מאנגלית: מתן קמינר
הוצאת בבל, 2007
980 עמ'