ארכיון פוסטים מהקטגוריה "ספרים באנגלית"

Stolen life

יום חמישי, 28 בנובמבר, 2013

 "בקיץ 1991 הייתי סתם ילדה רגילה. עשיתי דברים רגילים. היו לי חברים ואמא שאהבה אותי. הייתי בדיוק כמוכם. עד שחיי נגזלו ממני.
במשך שמונה עשרה הייתי שבויה. הייתה שפחה של אדם שניצל אותי והתעלל בי.
במשך שמונה עשרה שנה נאסר עלי לומר את שמי. הפכתי להיום אם ואולצתי להיות אחות. במשך שמונה עשרה שנה שרדתי מצב בלתי אפשרי.
ב26 לאוגוסט 2009 קיבלתי את שמי בחזרה. שמי הוא ג'ייסי לי דוגארד. אני לא קורבן. אני שורדת.
'חיים גנובים' הוא הסיפור שלי- במילים שלי, בדרכי שלי, הזכרונות שלי."

" In the summer of 1991 I was a normal kid. I did normal things. I had friends and a mother who loved me. I was just like you. Until the day my life was stolen.
For eighteen years I was a prisoner. I was an object for someone to use and abuse.
For eighteen years I was not allowed to speak my own name. I became a mother and was forced to be a sister. For eighteen years I survived an impossible situation.
On August 26, 2009, I took my name back. My name is Jaycee Lee Dugard. I don’t think of myself as a victim. I survived.
A Stolen Life is my story—in my own words, in my own way, exactly as I remember it."

הרבה פעמים, כשאנו שומעים סיפורים של נשים/גברים/ילדות/ילדים ששרדו דברים איומים ונוראים, יש תחושה שהם מתנצלים. הם לא אמורים להתנצל. בחברה נורמלית זה אפילו לא היה עולה לדיון, אבל תמיד תהיה השאלה למה הם הגיעו למצב שהגיעו אליו. איך הם שרדו.

ג'ייסי לא כזו. היא לא מתנצלת.
"Let’s get one thing straight! My name is Jaycee Lee Dugard. I was kidnapped by a stranger at age eleven. For eighteen years I was kept in a backyard and not allowed to say my own name."

לפני כמה שנים טובות טסתי לארה"ב. וכמכורה לחדשות לא יכולתי שלא לזפזפ בין ערוצי החדשות השונים. בכולם הקרינו תמונה אחת, של ילדה קטנה ובלונדינית אחת. ג'ייסי דוגארט.

למי שלא מעודכן, ג'ייסי הייתה בת 11 כשנחטפה מול עיניו של אביה החורג.
היא חיכתה להסעה לבית הספר, הוא היה מעברו השני של הכביש על האופניים.
רכב עצר לידה בחריקה, אשה וגבר יצאו, דחפו אותה לרכב וברחו.
שנים חשדו באביה החורג, עד כדי כך שהמשפחה התפרקה. שנים עברו, ומן הסתם איש לא האמין שישמעו על ג'ייסי הקטנה שוב.

אבל ב2009 היא הופיעה, 18 שנה אחרי שנעלמה.
בני הזוג גארידו- פיליפ וננסי הואשמו בחטיפתה. עוד לא ברורים כל הפרטים, מה שכן ברור זה שבמהלך השנים נולדו לג'ייסי שתי בנות מגארידו- האחת כשהייתה בת 14, השניה כשהייתה בת 18. (עד ששוחררו, הבנות סברו כי JC היא אחותן הגדולה).

 כמו שכבר ציינתי, היא לא מתנצלת. היא כן מנסה להסביר, אני חושבת שהיא מנסה להסביר קודם לעצמה, ורק אחר כך לעולם החיצוני. באומץ רב היא כותבת. יש דברים שהיא מרחיבה עליהם יותר. יש דברים שפחות. התייחסתי בעבר לכל עניין ה"פרסום שאחרי" כשסקרתי את ספרה של נטשה קמפוש, נערה אוסטרית שנחטפה אף היא, ושנים מאוחר יותר נחלצה. JC התמודדה עם הפרסום בצורה שונה. אולי זה כי היא אמריקאית ובארצות הברית יותר מנוסים עם קורבנות חטיפה. אולי כי הגב המשפחתי היה איתן יותר. אולי כי היא כבר אמא, וחשוב לה לשמור על בנותיה (שנולדו במהלך שנותיה בשבי).

בכל מקרה, היא מתארת בכנות קורעת לב איך "אולפה", כי אין דרך אחרת לתאר את זה, להאמין שגארידו הוא היחיד שרוצה בטובתה. היא מתארת את רגעי הפחד, את רגעי האושר הקטנים (דמיינו לעצמכם להיות כלואה ימים על גבי ימים ואז לקבל המבורגר חם. דמיינו לעצמכם את האושר הזה, ואז אולי תוכלו להבין עד כמה הייתה סגורה ומבודדת), ואת הדרך הארוכה שעשתה כדי להחלים ולהשתקם.

JC השתדלה לא להיות באור הזרקורים, אבל בסופו של דבר היא הבינה שעדיף שהדברים יגיעו דרכה. היא כתבה ספר, התראיינה ראיון טלוויזיוני ארוך, ושקעה לחיים אנונימיים יותר, לצדו של בן זוג אוהב שהכירה.

ניסיתי לחשוב על מה שעברה. ניסיתי לחשוב איך זה להיות כלואה ככה כל כך הרבה שנים, איך זה להיות נתונה לרחמי אחרים כל כך הרבה שנים, להיות קורבן כל כך הרבה שנים.

וחשבתי לעצמי על הרוע הזה שיש בעולם, וכמה רוע יש. ואיך אפשר לחטוף ילדה ולכלוא אותה באוהל בחצר, ולהתעלל בה, ולאנוס אותה, ולשכנע אותה שאתה היחיד שיכול להציל אותה ולכן כדאי לה להיות טובה אליך.
כמה רוע יש.
בארה"ב, אמרו במהלך שידורי החדשות, כל שנה נחטפים 58,000 ילדים על ידי אנשים שאינם קרובי משפחה. 58,000.

פיליפ גארידו היה עבריין מין מורשע. ככזה, הוא היה עם אזיק אלקטרוני ובפיקוח של קצין מבחן. אסור היה לו להיות ליד ילדים. ב-2006 התלוננו שכנים שראו אצלו בחצר ילדים. המשטרה הגיעה למקום, אבל השוטר דיבר איתו בסלון ובכלל לא נכנס לחצר.

אישה אמיצה מאוד. חזקה מאוד. לא יודעת אם אפשר להשתקם לגמרי, אבל אין ספק שהיא בדרך הנכונה.

A Stolen life/ Jaycee Dugard
Simon & Schuster, 2011
306 p.

החיים בספר

יום רביעי, 17 באפריל, 2013

 

 

אחד הויכוחים הגדולים שהיו לי תמיד עם חברתי הג'ינג'ית נורית הספרנית הוא על מידת ההתערבות שלי, כספרנית, בשאלה אילו ספרים מותר לילדים, ולקוראים בכלל, לקחת מהספריה.
אני אוהבת את הקוראים הקבועים בספריה שלי. אני אוהבת את הילדים שבאים ועם עיניים נוצצות לוקחים שלושה ארבעה, ויש כאלו שאפילו עשרה ספרים.
אני אוהבת גם את הילד המוזר והבודד שיושב תמיד ליד החלון ומקריא לעצמו את הקומיקס, תוך שהוא משמיע קולות.
חלק מהקוראים הקבועים מדברים איתי. לפעמים אנחנו מדברים על ספרים, לפעמים על החיים. לפעמים הם מספרים על עצמם. לא הרבה, כי בתור ספרנית העובדת בספריה הומת אדם אני יודעת שלא תמיד אפשר לדבר, אבל בכל זאת…

הלן אוהבת את העבודה שלה. מדי יום היא מגיעה לספריה, לאגף הילדים. היא מחכה שהילדים יגיעו. היא אוהבת לראות אותם עם הספרים. היא אוהבת להמליץ להם על ספרים. לפעמים היא תוהה איך היא הגיעה לעבודה הזו בכלל, כי זו לא הייתה התוכנית שלה. הו, לא. היא תכננה דברים שונים לגמרי, ואיכשהו השנים עוברות והיא עדיין ספרנית, עדיין רווקה, עדיין בעיירה קטנה.

אבל יש ילד אחד, שבשבילו היא הכי הכי שבעולם. בשבילו הספריה היא מקום המפלט, היא העתיד, היא הכל, והלן, כשומרת הסף של הספריה, מהווה לגביו בת ברית.
איאן דרייק הוא ילד בודד למדי. הוא אוהב לקרוא, אבל לא כל מה שהוא אוהב מותר לו. אמו מקפידה מאוד שיקרא ספרים בנושאים מסוימים (בארה"ב נפוצה מאוד תופעת הצנזורה בספרים. יום אחד אכתוב על זה פוסט). כשלוסי מגלה שהוריו של איאן שולחים אליו למחנה נוצרי שמיועד "לתקן" נטיות הומוסקסואליות היא נחרדת, ומוצאת עצמה ספק שבויה ספק חטופה מרצון במסע ברחבי ארצות הברית.

זה לא ספר ריאליסטי במיוחד, יש להודות על האמת. הוא דן באריכות בשאלה עד כמה מבוגר (שאינו הורה) יכול להתערב בחייו של ילד, כמה אנו יודעים על האנשים הסובבים אותנו, והאם אנו באמת עוזרים כשאנו מנסים לסייע.
אבל זה ספר שמלא בתיאורים ובציטטות מספרים, שמדגים היטב כיצד ספרים מהווים מקור נחמה וכוח לאלו הזקוקים לכך, ובקיצור-

(לאוהבי ספריות וספרים בלבד)

The Borrower/ Rebecca Makkai
Cornerstone Digital, 2011
337 pages

Afterwards

יום ראשון, 10 בפברואר, 2013

 

יש סופרים שאני קוראת כי אני אוהבת אותם. יש סופרים שאני קוראת כי "כולם קוראים". ויש סופרים שאני קוראת כי הם מעצבנים אותי.
כזו היא רוזמנד לאפטון. ספרה הראשון, "אחות", הצליח לעצבן אותי, בעיקר כי אני עדיין לא בטוחה שהבנתי את הסוף שלו.
כבר כשגמרתי לקרוא אותו, היה לי ברור שאקרא גם את ספרה הבא. אני חייבת לתת צ'אנס למישהי שמצליחה לעצבן אותי כל כך.

גרייס קובי היא אישה, רעיה ואם לשניים ממוצעת למדי, בת 39. היא לא מסוג האנשים שתפנו את מבטכם להסתכל אחריה. בינה לבין בעלה יש קשר טוב ואוהב, היא מסורה לילדיה (גם לג'ניפר בת העשרה שבטוחה שלא מבינים אותה), היא עובדת במשרה חלקית, ובקיצור- היא לא שונה מאמהות רבות אחרות.
עד ליום הספורט בבית הספר.

שריפה פרצה בבית הספר. מרבית הילדים לא היו בתוך המבנה, מאחר והיו ביום הספורט. אדם, בנה בן השמונה, נמצא בחוץ, אבל ג'ניפר בת השבע-עשרה לא יצאה…. בלי להסס רצה גרייס לתוך הבניין כדי להציל את בתה.
כשיגיעו, דקות מאוחר יותר, כבאי האש, הם יחלצו את גרייס מחוסרת ההכרה כשהיא מחזיקה בידיה את ג'ניפר. שתיהן סובלות מפגיעות אנושות. שתיהן בקומה.
וכמו בלא מעט סרטים הוליוודיים, מוצאות עצמן גרייס וג'ניפר מחוץ לגופן, כשהן מלוות הן את בני משפחתן ההמומים, והן את חקירת השריפה.

אני חושבת שבמידה רבה הקהל הישראלי יוכל למצוא את עצמו בספר הזה. אנשים לא מעטים בינינו גילו ברגע אחד שעולמם קרס עליהם, שבני משפחה ואנשים אהובים נפגעו בצורה אנושה ברגע אחד. יש כאן התמודדות של משפחה עם שאלות מוסריות לא מעטות- האם להשאיר אדם אהוב בחיים גם כשברור שמת מוות מוחי? כמה להיות בבית החולים ליד הרעיה והבת הפצועות אנוש, וכמה דווקא עכשיו להיות עם הבן, שנשאר ללא פגע, אבל עם פגיעה נפשית קשה.

במקביל יש כאן חקירה של ממש- האם מדובר בהצתה מכוונת, או ש"סתם" בבניין ישן שעלה באש בקלות? האם מדובר במישהו שארב לג'ניפר? האם מישהו רוצה במותה? ולמה?

אם ב"אחות" הגימיק בכתיבה היה מעבר בין זמנים שונים, כעת הגימיק הוא חוויה חוץ- גופית, או יותר נכון- נשים העומדות למות חוקרות את מותן.
כמו ב"אחות", גם כאן מדובר במותחן פסיכולוגי המדבר על הקשר בין אם לבת, בין אב לבנו, בין אח לאחות.

באופן כללי, הספר הזה היה מוצלח יותר לטעמי, והפעם גם הבנתי את הסוף שלו 😆
רוזמנד לאפטון הייתה בעברה תסריטאית, לטעמי היא בהחלט יודעת לכתוב תסריטים מעולים, אני רק לא בטוחה שזה בהכרח מוצלח גם בתור ספרים… לטעמי יש טוויסטים ועלילות שמתאימות יותר לסרטים ותוכנית טלוויזיה, אבל ככלל- יופי של ספר!

למיטב ידיעתי, הספר אמור לצאת בחודשים הקרובים בתרגום לעברית.

Afterwards/ Rosamund Lupton
Hachette Digital, 2011
320 p.

The Meryl Streep Movie Club

יום שישי, 25 בינואר, 2013

יש ספרים שלעולם לא יתורגמו לעברית (מצטערת, אמא…). בישראל כל תרבות "מועדון הקריאה" או "מועדון הסרט" לא ממש קיימת, ולכן הנושא פחות ידבר לקהל הישראלי.
כזה הוא הספר הזה. קליל, משעשע לעיתים, מדמיע לעיתים, המלא בדמויות נשיות מלאות תקוות, פחדים וחרדות. בדיוק כמו כולנו.

אחרי זמן רב בו לא נפגשו או דיברו יותר מדי, מוצאות עצמן איזבל, ג'ון וקייט חולקות שוב חדר בפונדק קטן במיין.
בין טיפול בעצמן, בפונדק ובדודתן החולה, הן מתחילות לדבר, כשברקע מעודדת אותן דמותה של מריל סטריפ, גיבורת הסרטים המוקרנים מדי שבוע בפונדק.באמצעות סרטיה המפורסמים, דוגמת "קרמר נגד קרמר", "הגשרים של מחוז מדיסון" וכו' הן לומדו על עצמן ועל האחרות, ומגלות בהן כוחות שלא היו מודעות לקיומן.

בדומה לספרים קלילים רבים אחרים, גם בספר זה הדמויות הנשיות הן קלישאיות במקצת. איכשהו תמיד הסוף יהיה טוב ויכלול גבר מקסים ותומך, וזה קצת עצבן אותי (וכל כך לא תואם את דמותה העצמאית למדי של מריל סטריפ!)

לסיכום, ספר לא רע לימי הקיץ בהם אי אפשר ממש להתרכז, או סתם כדי לאוורר את הראש בשבת קלילה  (לחובבי ספרות נשית ומריל סטריפ בלבד)

The Meryl Streep Movie Club/ Mia March
Gallery Books, 2012

354 p.

לא אהבתם אותה

יום רביעי, 28 בנובמבר, 2012

 

ב"מתחת לאדמה"  היא הכניסה אותנו לראשו המעוות של פדופיל ורוצח סדרתי.
ב"צל אפל" היא לימדה אותנו על רצח במסווה של המתת חסד, על אהבה (מעוותת יותר או פחות) ועל פיצול אישיות.
הפעם היא מדברת על ילדים.

בעיירה קטנה ושלווה בבריטניה (בכלל, שמתם לב שזה תמיד קורה בעיירות שלוות??) נעלמת ילדה. במקום היעלמה נמצא פתק: אתם לא אוהבים אותה" ("You don't love her").
אחר כך נעלם עוד אחד. ועוד אחד. ועוד שתיים.

גם פה, כמו בשני ספריה הקודמים, אנו פוגשים את סטיבן למב, גיבור הספר הראשון, את השוטר הכפרי החביב (או לא) ג'ונאס הולי, ואת הבלשים ריינולדס ורייס.

בלינדה באואר היא סופרת איומה ונוראה. כלומר, טובה בתחומה, אבל היא בהחלט לא מתאימה לכל אחד. חברתי י', חובבת ספרי מתח ידועה, קראה את "צל אפל" והכריזה שהיא לעולם לא תקרא עוד ספר שלה. "מעוות מדי", היה פסק הדין שלה כמדומני.
אני חייבת להודות שגם אותי היא מטרידה, ולהפתעתי המאוד גדולה, אהבתי את זה!

האמת היא שעד אמצע הספר בעצם הייתי בטוחה שהבנתי מי האדם שחטף את הילדים.
כל כך הייתי בטוחה, עד שהתעצבנתי והבטחתי לעצמי שאם זה המצב, לא אקרא אותה שוב. "כמה אפשר לרמות את הקוראים", רטנתי לעצמי בעודי מעבירה עוד דף בקינדל. אז החלטתי לקרוא עוד פרק אחד ודי, וללכת לישון. ואז היה הטוויסט. מפתיע ומחריד ומצמרר. ממש בלינדה באואר במיטבה.
ואז הלכה לי השינה. 🙂

ולסיום, ציטוט אחד מהספר:

"They put their shopping in the boot, the satnavs under the seats. They hide their stereos in the glovebox. Then they leave their children on display like old umbrellas. I mean-  their fucking children!"


לסיכום, למיטיבי לכת ואוהבי באואר בלבד


Finders Keepers/ Belinda Bauer

Transworld Digital, 2012
400 p.

הכחול האפור הזה

יום שלישי, 4 בספטמבר, 2012

אני מודה ומתוודה, בלא מעט בושה וחוסר נוחות. אני מאוהבת. קשות.
בהתחלה, כשראיתי אותו בפעם הראשונה, לא ממש התייחסתי אליו. לא חשבתי שהוא בשבילי. הוא היה פופולרי מדי. דיברו עליו כל הזמן. אני אוהבת את השקטים יותר, שלא תמיד שמים לב אליו.

אבל אז הפכתי, ולו לזמן קצר, ל"אלמנת הייטק", תואר שאני נושאת בגאון, ולא תמיד בשמחה רבה. כפיצוי, החלטתי לנסות משהו שונה.
זה התחיל לאט לאט, בגישוש ראשוני. ו… נלכדתי. קשות אבל. היו רגעים שהייתי סמוקה כולי. היו רגעים שחיוך היה מרוח לי על הפרצוף, ודי מהר כבר לא ממש הפריע לי שהנסיך נשאר עוד כמה שעות בעבודה.
העיקר שהעולל ישן בשלווה, והעיקר שלי יש את כריסטיאן. מר גריי הפרטי והאישי שלי.

אז כן, אני מודה שגם אני מכורה. ולא, כל אלו שמצקצקים בלשונם, זה לא הסקס 👿 . נכון שמשווקים את הספר כ"רומן האירוטי המדובר ביותר בעולם", נכון שלעיתים לא מעטות הוא גרם לי להסמקות קשות, אבל גם בטרילוגיית "פרש הברונזה" יש לא מעט קטעים שכאלו.
אבל כאמור, זה לא הסקס.

מה יש בהם, בגברים הרחוקים והמיוסרים, שגורם לנו לרצות לחבק אותם, לאהוב אותם, להיות שלהם לעולמים?
כריסטיאן גריי, מר גריי בשבילכם (הוא הרי שלי!), הוא מולטי- מיליונר בן 27. הוא איש מסתורי למדי. לא יודעים עליו דבר מלבד שהוא אומץ בילדותו. איש לא יודע מיהם חבריו, אפילו מהי נטייתו המינית. אניגמה לגמרי.
אנסטסיה סטיל, שמעדיפה להיקרא אנה, היא סטודנטית לספרות. מליונרים הם ממש לא "her cup off tea", והיא בסך הכל עושה טובה לחברה חולה והולכת לראיין את כריסטיאן גריי במקומה.
כך זה מתחיל.

הוא רוצה ממנה דברים מסוימים. היא לא מוכנה. היא יותר חזקה ממה שחשבנו, הרבה יותר עצמאית. הוא מלא בטראומות ילדות וביסורים.  הסוף, ככל הנראה, יהיה טוב. למה יהיה טוב? כי ככה זה ברומנים רומנטים.
כי בואו נודה על האמת, "גוונים של אפור" זה לא יותר מרומן רומנטי (מוצלח למדי בתחומו) מתובל בסצינות מין לוהטות למדי.

היה לי חשוב לכתוב את הפוסט הזה לפני שהספר יוצא לחנויות. היה לי חשוב, כי אני מאוד אוהבת את הטרילוגיה הזו, והיו לי כמה הארות לגביו:
🙂 הספר מיועד לקהל הנשי. אל תתבלבלו ותחשבו שבגלל שיש בו סקס, הוא מיועד לגברים. (גם המין הגברי יכול ליהנות ממנו, אבל הם לא קהל היעד).
😳 אל תתבלבלו מכל מה שאומרים על "סאדו מאזו" (BDSM). זה לא כל הספר, ואני מודה שבאיזשהו שלב זה קצת נמאס. אבל מצד שני, היו לי כמה גלי חום במהלך הספר 😳 .
😎 באופן שאותי אישית הפתיע, דווקא הספר השני בטרילוגיה היה מוצלח יותר לטעמי. הספר הראשון הוא 85+, השני 90++, השלישי, שאני במחצית שלו, הוא נפילה מסוימת, ועדיין משעשע ברמות אלו ואחרות.
😯 תעשו לי טובה, מי שיכולה, שתקרא את הספר באנגלית. הגיע לידי חלק מהתרגום. התרגום עצמו נכון, אבל משהו בעברית 'מפספס' את משחקי המילים. זה לא סתם "חמישים גוונים של אפור". אפור זה שמו של גיבור הספר (גריי), ומדובר כאן ברבדים הנפשיים שלו.
😐 שלא לדבר שאין מה לעשות, סקס בעברית זה לא סקסי. זה מרגיש יותר נמוך.

וכמה טעימות, כדי שתבינו למה זה עשה לי את זה:

 "Fractured memories of the previous night come slowly back to hunt me. The drinking- oh no, the drinking- the phone call- oh no, the phone call– the vomiting- oh no, the vomiting."
(Fifty shades of grey, p.  65) 😆

""Come, let's go to bed, I owe you an orgasm".
Orgasm! Another one!"
(Fifty shades of grey, p.  136)


לסיכום,

(לא ספר מופת, אבל בהחלט העלה יותר מחיוך)
חמישים גוונים של אפור/ א.ל. ג'יימס
Fifty shades of grey/E L James
מאנגלית: ורד ארביב
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012

Chocolate chips cookie murder

יום רביעי, 22 בפברואר, 2012

החיים של האנה סוונסן די טובים, לדעתה. היא עובדת במקום העבודה המושלם- מאפיה/ בית קפה שפתחה, העונה לשם "צנצנת עוגיות" (The cookie jar).
היא אמנם לא נשואה, מגרעה שאמה, דולורס,  נוהגת להזכיר לה כל הזמן, אבל יש לה את מוישי, שגר איתה ואוהב לאכול יחד איתה ארוחת לילה לפני השינה.
מוישי הג'ינג'י, יש לציין, קרוי על שמו של משה דיין מאחר וגם הוא שתום עין. בינו לבין דולורס יש סוג של סטטוס קוו המבוסס בעיקר על תיעוב הדדי, מה שמששע מאוד את האנה, ובעיקר- שכחתי לציין, מוישי הוא חתול.

אז מה יש לנו פה?
רווקה מזדקנת שחוזרת לעיירת הולדתה אחרי שנים שעבדה ולמדה באקדמיה, והיום עובדת במאפיה רק כדי לחזור בערב הביתה ל… חתול שלה.
לא נשמע מעניין ו/או קומי במיוחד, אני מודה.
אבל תוסיפו לזה ארומה חזקה ביותר של עוגיות, מתכונים לעוגיות והמון הומור יהודי (או יותר נכון הומור שצוחק על אמהות יהודיות) ותקבלו ספר אחר לחלוטין.
תוסיפו לזה גם ספר מתח עם עלילה זורמת, וקיבלתם ספר מנצח.

בואו ננסה שוב:
האנה היא אופה בחסד עליון. היא נהנית מזה מאוד, וניחוח (וטעם) העוגיות עוזר לה בהתמודדותה היומיומית עם אמה ואחותה התובעניות.
האנה היא גם, בדומה לרבים מאיתנו, צופה מושבעת בתוכניות משטרה, ולכן כשתעלומה מתרחשת ממש על סף חנותה, היא עושה את הכל כדי לעזור למשטרה למצוא את הרוצח מהר ככל האפשר, בעיקר כי מבחינתה המשטרה היא גיסה האהוב, שאוטוטו אמור להתמנות לבלש.

כאמור, מדובר בספר מתח קליל, לא הטוב מסוגו אבל חביב בהחלט. בספר יש אחד עשר מתכונים, מהם אני מתכוונת לנסות שניים ניסיתי בינתיים אחד, שיצא תאווה לחיך.

עוגיות שחור- לבן
הכמות כאן היא גדולה: כ90-120 עוגיות, תלוי בגודל העוגיות

חומרים:

2 כוסות שוקולד צ'יפס
175 גרם חמאה
2 כוסות סוכר חום (או שתי כוסות סוכר לבן עם 2 כפות דבש)
4 ביצים
2 כפיות תמצית וניל
2 כפיות אבקת אפיה
1 כפית מלח
2 כוסות קמח
1/4 כוס אבקת סוכר

אופן ההכנה:
להמיס את השוקולד צ'יפס עם החמאה (לחמם במיקרו למשך 2 דקות על חום גבוה, ואז לערבב עד להמסה מלאה).
לערבב בפנים את הסוכר ולקרר. להוסיף ביצים, אחת אחרי השניה, לערבב היטב אחרי כל ביצה. להוסיף את הוניל, אבקת האפיה והמלח.
להוסיף את הקמח ולערבב היטב
יש לקרר את התערובת ארבע שעות לפחות (עדיף לילה).
יש לחמם מראש את התנור לחום של 175 מעלות.

צרו כדורים קטנים, ערבבו אותם בקערה עם אבקת הסוכר, עד שהם מכוסים לגמרי.
שימו העוגיות על נייר משומן, מקסימום 12 עוגיות בתבנית.
לאפות את העוגיות בחום של 175 בין 14-16 דקות. לקרר את העוגיות כ-2 דקות ואז להסיר אותן מהתבנית החמה.

לסיכום,
מדובר בספר ראשון בסדרה, והאמינו לי- אני מתכוונת לקרוא את כולה.

Chocolate Chip Cookie Murder/ Joanne Fluke
Kensington Books , 2008
433 p.

Everything changes

יום שישי, 9 בדצמבר, 2011

לזאק היה הכל. הייתה לו ארוסה יפהפיה, שהוא לא האמין שהיא רוצה להתחתן איתו ("Hope has the greatest body of anyone I've ever been allowed to touch"), הוא עבד בעבודה שלא הייתה לו סיבה לפחד שיפטרו אותו, הוא גר בבית שבחיים לא היה יכול להרשות לעצמו לגור בו, ולפני שנה הוא ניצל ממוות בתאונת דרכים.
ולפתע הכל השתנה.

יום אחד אדם קם בבוקר, וכדרך כל אדם הולך לשירותים.
מאותו רגע- הכל משתנה.

בדיקה אצל רופא מבהירה לזאק שיש דברים שהוא לא שולט בהם ("You never, under any circumstances, wont to hear your doctor say "hmm". "Hmm" being medical jargon for "Holy shit" " ), ומכאן כאמור- הכל משתנה.

במהלך שבוע מהרהר זאק בחייו ובהחלטות שקיבל.
הוא מגלה עד כמה הוא לא אוהב את עבודתו ("We produce nothing. We sell nothing. We buy nothing. if we didn't exist, Kafka would have to invent us"), ואת חייו בכלל. במקביל הוא צריך להתמודד גם עם משבר משפחתי שפורץ לו לפתע, ובקיצור- לפתע פתאום זאק שלנו מגלה שהחיים הם לא גן עדן.

אני אוהבת את ג'ונתן טרופר. הכשרון שלו לכתוב על נושאים עצובים וקשים עם המון ציניות והומור עצמי, הופכים אותו לסופר שלא אוותר על אף אחד מספריו.
גם בספר זה, כמו ב"איך לדבר עם אלמן" וב"מכאן אני ממשיך" עוסק טרופר במשפחות לא מתפקדות ובהכחשה כדרך חיים, וגורם לי לצחוק על זה, אבל גם להתרגש לא מעט.

התנצלות: בשל מגבלות הקינדל שלי אני לא רואה מספרי עמודים ולכן לא יכולה לתת מיקומי ציטוטים…

לסיכום,

Everything change/ Jonathan Tropper
Orion Ebook, 2011
352 p.

The gun seller

יום רביעי, 16 בנובמבר, 2011

 

 "Imagine that you have to break someone's arm. Right or left, doesn't matter".

תומאס לנג היה פעם חייל, וכמו חיילים (לא רק) בריטיים רבים אחרים, גם הוא עובד לפרנסתו כשומר ראש לעת מצוא. כשהוא מסרב להצעה להתנקש בחייו של אדם, הוא מוצא עצמו שקוע עד מעל לראשו במסכת של איומים, אלימות, הון ושלטון.
בעלילה שנעה בין אנגליה לארצות הברית, נע גם תומאס גיבורנו בין אהבה, שנאה, פחד וכעס.

מה אין בספר הזה? ערבים עשירים, סוכנים אמריקנים מושחתים, כוחה של תקשורת, בגידת חברים, נאמנות של חברים אחרים ועוד ועוד.
כדי שלא נשכח שמדובר בספר בריטי, שנכתב על ידי אנגלי, הספר מלא ב'ירידות' על אמריקה, ועל סמלים אמריקנים שונים:

"and then we were back to the CNN's main agenda: telling people who are watching CNN that what they really ought to be doing is watching CNN. Preferably in a different fine hotel to the one they're in."

תוסיפו לכל זה את העובדה שכותב הספר הוא לא אחר מאשר יו לאורי, ד"ר האוס בשבילכם, ותקבלו ספר מצחיק, שנון וציני בדיוק במידה הנכונה.

לאורי כתב את הספר בשנת 1996, הרבה לפני שד"ר האוס נוצר.
למרות שאחד הדברים הראשונים שלומדים בספרות הוא להפריד בין דמותו (האמיתית) של הסופר לבין הספר, דהיינו לא להתייחס לכותב אלא לעלילה בלבד, קשה היה לי שלא לשמוע את האוס, או לפחות את רוחו, בציטוטים הבאים:

 "Why were the crosswords half- finished? Had the patients got better, or died, before completing them? Had they come into hospital to have half their brain removed, and was this the proof of the surgeon's skill? Who had ripped the covers off these magazines and why? Can the answer to 'Not a woman (3)' really be man?"

"'If, on the other hand,' he held out his other hand, to show me what another hand looked like"

"She stared into her mug. But I'd used tea bags, so she wasn't going to find any answers there"

"Philip looked at Ronnie, than at me, than back at Ronnie again. The world turned a little more while we waited for him to chew it over"

לספר היה אמור להיות ספר המשך, The paper solier, שהיה אמור לצאת כבר ב-2007, ונדחה מאז מספר פעמים. אני מקווה שעכשיו, מאחר והאוס נמצאת בעונתה האחרונה בארה"ב, הספר יצא סוף סוף.

 

לקריאת הפרק הראשון.
הערה חשובה: אחת התכונות הלא מושכות בקינדל המסוקס שלי היא שאין לו מספרי עמודים, ולכן ספרים באנגלית יסוקרו ללא ציון מס. העמוד

לסיכום, כחובבת האוס וספרי מתח נהנתי מאוד. מומלץ בחום!

The gun seller/Hugh Laurie
Soho Press, 2009
339 p.

Between heaven and Earth

יום ראשון, 23 באוקטובר, 2011

 

רבקה סילבר הייתה צריכה שינוי.
היא הייתה בת 35, סיימה פרוייקט גדול בעבודה, התגרשה מבעלה וקרובת המשפחה האחרונה שנשארה לה, סבתה, נפטרה.
המפתח לשינוי נמצא בארגזי מסמכים ישנים שהותירה לה סבתה, מסמכים של קרובת משפחה מסתורית העונה לשם זארה רובנס.
כאן נפתחת דלת לעולם חדש- ישן מלא סודות, רמזים ו… ירושלים.

סו קרמן, מחברת הספר, היא ירושלמית מזה 43 שנה (רק אחרי שבע שנים אדם זכאי להקרא ירושלמי, שתדעו לכם 😛 ). כילידת קנדה מצאה עבודה כמורה לאנגלית.
וכאן מגיע הגילוי הנאות: אני מכירה אותה (לא בטוח שהיא מזהה אותי…). לא רק שהיא לימדה אותי, היא גם בחנה אותי בבגרות בע"פ (קיבלתי 100  😎  ). היא כתבה ספרי קריאה ללימוד אנגלית (זוכרים את הספרים ההם, שהיינו צריכים לעשות עליהם בוקריפורט?)

כבר מתחילת הספר ברור היה שאני לא קהל היעד.
אני ירושלמית, מכירה היטב את ההסטוריה הירושלמית וקוראת אנגלית בצורה שוטפת.
אבל, וכאן האבל הגדול- אם אתם רוצים להכיר ולו קמצוץ של ירושלים של פעם, אם אתם רוצים ללטש במעט את האנגלית שלהם, זה בהחלט ספר שמתאים לכם.

לאתר הבית של סו קרמן.

לסיכום,
 (ארבעה אם אתם קהל היעד)

Between heaben and earth- A story of ninteenth-century Jerusalem/ Sue Kerman
Gefen Publishing House, 2011
185 p.