ארכיון פוסטים עם התג "יואב כץ"

אידיופתיה

יום ראשון, 16 במרץ, 2014

אידיופתיה
"מקרה קלאסי של היפנוזה אידיופתית של בקר," אמר הוטרינר. "בהמה הזו בוהה היישר לפנים במשך למעלה מעשרים וארבע שעות. היא לא עושה שום תנועה. היא לא מגיבה לשום גירוי" (עמ' 126)

אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע כמו רוב האנשים שחוזרים הביתה ומתיישבים על הספה בערב, אחרי שהילדים סוף סוף נרדמו 😆 . ובאמת, היו לי כל כך הרבה ציפיות מהספר הזה, שביקורות שיבחו והיללו אותו וטענו שהוא הוא היורש של ג'ונתן פראנזן אהוב לבי.

הספר עוסק בשלושה גיבורים: נייתן, דניאל וקתרין. נייתן מאוהב בקתרין, שבתורה אוהבת את דניאל שזרק אותה לפני שנים לטובת מישהי אחרת. כל השלושה נפגשים יום אחד, אחרי שנייתן משתחרר מהמחלקה הפסיכיאטרית שבה הוא היה מאושפז. כל העלילה מתרחשת באנגליה, כשברקע הבקר חולה במחלה העונה לשם אידיופטיה. ו… זהו.

אתם מבינים, על פניו מדובר באישה עם שנינות צינית, באקס מיתולוגי ובפסיכי שאמא שלו החלה בקריירה חדשה, די על הגב שלו, ובכתיבת בלוג/טוויטר/רב מכר על "איך להיות אם שורדת", או שקר כלשהו. וכל זה קורה באנגליה!! זה היה אמור להיות ספר בדיוק, אבל בדיוק, בשביל פולניה נרגנת וציניקנית שכמותי.
אבל הספר הזה, אבוי, היה כל כך משעמם, עד שבסופו של דבר שמחתי שהוא נגמר סוף סוף.

גיבורי הספר הם כל כך… אני חושבת שהמילה הנכונה היא "רדודים". לא נתקלתי בגיבור אחד שיכולתי לחבב באמת, אולי קצת את נתן, הפסיכי התורן, אבל זה כי אני תמיד מזדהה עם המסכנים.

בקיצור, או שאני לגמרי לא הבנתי את הספר, או שהספר הם רק לאנשים מאוד מאוד מסויימים, שבמידה מסוימת נדים עכשיו בראשם ואומרים "רואים שהיא לא הבינה את הספר, טוב, מה אפשר לצפות…."
 

אידיופתיה/סאם בירס
Idiopathy/ Sam Byers
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2014
312 עמ'

הקוראת המלכותית

יום שני, 14 ביוני, 2010

לפעמים אני מקנאה בילדים שרק עכשיו לומדים לקרוא. יש משהו בגילוי דבר חדש, בכניסה לעולמות קסומים, שלא חוזר על עצמו לעולם, גם לא בקרב תולעי הספרים הותיקים.

מלכת אנגליה מעולם לא קראה ספר. זה היה מיותר. לא הייתה שום סיבה בעולם שתעשה דבר שכזה. כל מה שרצתה לדעת, היו מבררים לה. היה עליה למלא את מחוייבותיה, ותו לא.

ואז, יום אחד, היא יצאה לטייל עם הכלבים שלה.
אני יכולה לדמיין אותה צועדת במורד גבעה ירוקה (אני איכשהו תמיד מדמיינת את אירלנד כשאני חושבת על אנגליה), כשלפניה רצים ומשתובבים הכלבים. לפתע פתאום היא מבחינה במכונית, אולי טרנזיט? מוזרה. היא סקרנית, ומציצה פנימה.
ועולמה משתנה בבת אחת.

"היא גילתה איך ספר אחד הוביל אל משנהו, דלתות נפתחו על כל צעד ושעל והימים לא היו ארוכים דיים להכיל את כל הקריאה שרצתה להספיק" (עמ' 25)

אוהבי הספרים בינינו יכולים לומר לא אחת "הספר הזה שינה את חיי". גם כאן, שינתה הקריאה את המלכה, "זו הייתה הקריאה, וכל כמה שאהבה אותה, היו ימים שהצטערה על שפתחה אי פעם ספר ונכנסה דרכו אל חיים אחרים. הקריאה קלקלה אותה. או לפחות גרמה לה לרצות ממנה עוד ועוד" (עמ' 65).
יש לציין שלא כולם אהבו את זה. למעשה, לפתע פתאום המלכה כבר לא הייתה רק מלכה, אלא אשה בעלת רצונות, סקרנות ומחשבות משלה. לא כולם מקבלים את זה כמו שצריך.

המשרתים עושים הכל כדי להחזיר את המצב לקדמותו, הם מרחיקים ממנה את משרתה האישי, אותו אדם שלמעשה הכיר לה את עולם הספר, הם מנסים להרחיק ממנה את הספרים, הם חוששים שכל מעשיה נובעים מ'היחלשות מוחה' (פוליטקלי קורקט לסניליות, אני מניחה).

זה לא ספר עם עלילה גדולה, זה ספר עם אהבה גדולה.
ספר שמיועד לאוהבי הספרים, ולאוהבי אוהבי הספרים (שקלתי לתת לנסיך לקרוא אותו, אבל חששתי שבתגובה הוא ינסה להחביא את הספרים שלי:lol: ).
ספר שמיועד לאוהבי אנגליה, כי הסנוביות האנגלית נושבת מהדפים, וממלאה את החדר בניחוח בריטי- אריסטוקרטי: "בימים עברו היו שולחים אותו לגרדום; כיום האירוע הקנה לו כרטיס חזרה לניו זילנד ומינוי לתפקיד הנציב העליון. גם זה סוג של הוצאה להורג, אבל כזו שאורכת זמן רב יותר" (ע"מ 109).

לסיכום,
 (כי הספר מילא אותי בחדווה. כי הסוף היה מקסים וגרם לי לחייך. כי אני גם תולעת ספרים- ולצערי לא מלכת אנגליה…)

הקוראת המלכותית/אלן בנט
The Uncommon Reader/ Alan Bennet
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2008
149 ע"מ

המדריך לפולניה המתקדמת

יום רביעי, 24 בפברואר, 2010

אם מישהו היה צריך לתת לג'ואל, בעלה של אודרי, גיבורת הספר, הוראות איך לשגע את אשתו, סביר להניח שהיה אומר לו משהו כזה:
תגרום לה ללכת אחריך לקצה השני של העולם. ללדת לך ילדים. לטפל בך כל הזמן.
ואז תחטוף שבץ מוחי. תשכב בקומה.
כמובן שהיא תדאג לך, היא הרי תמיד דאגה לך. היא הרי לא אשה רעה, אודרי.
כל מה שהיא רצתה אי פעם היה שהכל יהיה בדיוק, אבל ב-ד-י-ו-ק, לפי התוכניות והרצונות שלה.
וכמו שתמיד דאגה לך, כך תמיד, אבל תמיד, דאגה לכל הילדים שלכם.
לרוזה, שאיכשהו, רק אלוהים יודע למה, התחילה להתקרב, גוועלד, לדת.
לקרלה, שנכון שהתחתנה, אבל בעלה בוגד בעקרונות הנכונים, ולמה לעזאזל היא לא הפכה עדיין לאמא?
ויש את לני, הילדון הטפשון שלא התבגר (ואוי לכם אם תאמרו לה שהוא כבר בן 34), הילד שאימצה בשם האידיאלים, שמשתמש לפעמים בסמים, אבל הוא תמיד יהיה הילד של אמא.

אבל לא, זה לא מספיק.
הפולניות הן עם חזק, ובמיוחד האנגליות שבהן. מילא שבגדת בה. מילא.
אחרי הכל, תגיד אודרי, אתה איש דגול. מתעסק בדברים הרי גורל. לאנשים דגולים יש צרכים שונים, ובכלל, העיקר שבסוף היום אתה חוזר אליה. תמיד אליה. אבל לא רק שבגדת, אלא שמתברר שיש לך גם ילד!!!!! ומה נעשה עם הבושה??? ועם זה שכולם ידעו? וירכלו?

כשפתחתי את הספר, אני חייבת לציין שהדבר הראשון שיצא הייתה אנחה קשה, לא פולנית.
דמותה של אודרי לא מצאה חן בעיניי כלל, ולא הבנתי למה אני צריכה להתעניין במישהי כל כך, כל כך אנגליה. מנומסת. קרירה. בעעעע.

אבל כנראה שאמי הפולניה, שתמיד טענה ש"כדי להיות יפה צריך לסבול", צדקה. מי שמצליח לעבור את הפרולוג הארוך-מדי (17 ע"מ) מגלה ספר מצחיק לפרקים, עצוב לפרקים, מעורר זכרונות מבית אמא.

מעשה במשפחה מהעשירונים העליונים. משפחה יהודית לבנה ועשירה שגרה לה בניו יורק. ההורים הם אידיאליסטים, פליטי שנות ה-60 אם תרצו. כמו כל משפחה יהודית טיפוסית, כל אחד במשפחה מחצין התחושה שהוא טוב יותר מכולם, ומפנים (עמוק עמוק בפנים) את רגשי האשמה/הנחיתות שלו.

ספר שיכול לגעת בכל אחד שאי פעם נתקל באמא פולניה (ותראו לי אחד כזה שלא נתקל), שנוגע בכל כך הרבה עניינים: במשפחה, בנסיונות להכנס להריון (שמעוררים חיוך לא פעם, לפעמים גם עם דמעה קטנה), בשאלות פוליטיות עכשוויות.

נשים תוכלנה להזדהות עם דמותה של קרלה, המנסה להכנס להריון: “בתור השותף הפגום לתהליך הרבייה חשה כי אין לה זכות להטיל ספק באף אחד מרעיונותיו של בעלה, שהלכו ונעשו נואשים יותר" (עמ' 92), וישראלים (בעיקר) ימצאו את ההומור במשפט "רוזה שאלה את עצמה מה מביך ומרגיז אותה יותר: שהיהודים צופים בה כשהיא מפטפטת בקול רם עם גוי עירום למחצה, או שכריס גילה כי היא מתרועעת עם דמויות מתוך סיפור של יצחק בשביס זינגר" (ע"מ 120).

יש לא מעטים שיסלדו מדמותה של אודרי. אני מצאתי באודרי את הסטריאוטיפ הקלאסי לאמא פולניה. ככזו, אין בה יותר מדי עומק. היא לא משתנה יותר מדי, אבל לטעמי- אם היא הייתה משתנה, זה היה הופך את כל הספר לבדיוני הרבה יותר…

תרגומו של יואב כ"ץ לספר מעולה. יש משפטים, דוגמת המשפט הזה: “מר הווארד היה כחוש וכמו שבאותה מידה שאשתו היתה רחבה ונפוחה. כאשר הוא וג'ואל לחצו ידיים התפצחו גידיו כמו עצמות עוף חתח הלחיצה העזה של הצעיר" (עמ' 23), שממש גרמו לי לראות את האדם מול העיניים, ולעתים לא מעטות התחושות הללו מתפספסות בתרגום.

לסיכום,

ברבורים (כי אודרי הייתה אומרת שחמישה כוכבים זה רק לאלוהים. ולג'ואל)

המאמינים/ זואי הלר
The Belivers/ Zoe Heller
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
348 ע"מ

כלוב הלטאה- המלצה חמה

יום שלישי, 16 ביוני, 2009

עלילת הספר כולו מתרחשת בצלן של ההפגנות למען הדמוקרטיה שהיו בבורמה (אחרי קריאת הספר החלטתי לקרוא למיאנמר בורמה) בשנת 1988. הפגנות אלו, שהונהגו על ידי סטודנטים ונזירים בודהיסטיים, דוכאו ביד חזקה בידי המשטר הצבאי ואנשים רבים נאסרו ונהרגו.

אחד מהאסירים הללו הוא טזא, בודהיסט שנחשב כ"זמיר", משורר המהפיכה. הוא ואחיו (אחד המנהיגים הצבאיים של המהפיכה), אונג מין, באו ממשפחה משכילה ואביהם נלחם אף הוא למען בורמה חופשית (עד שנאסר ומת בכלא).
טזא, כאסיר פוליטי חשוב, נכלא בבית סוהר המכונה "הכלוב". הוא כלוא בתא קטן וחשוך, עם חרך קטן בלבד, בבניין ריק לגמרי. האינטרקציה היחידה שלו היא עם האסיר שמביא לו את האוכל (אסיר פלילי בניגוד לאסירים הפוליטיים שאינם עובדים בכלא) ועם הסוהרים: הסוהר הטוב והסוהר רע.

טזא מנסה לשרוד את הבדידות, הרעב והסבל המתמשך (יש לא מעט תיאורים קשים של התעללות בו). אחת הדרכים לשרוד היא לאכול לטאות- יש דיון שלם על כך שחלבונים עוזרים לשרוד בתנאים באמת לא אנושיים. הקושי הגדול ביותר הוא לשמור על צלם אדם בתנאים שכאלו. "מה שקורה כבר קרה בעבר. אני לא הראשון. אחרים עשו את זה, ואחר כך חזרו להיות בני אדם". הוא מגביר את קולו, להבטיח שהחשכה שומעת אותו. "אני עדיין בן אדם. קוראים לי טזא" (עמ` 41), "אין מה לעשות עם זכרון האלימות, כפי שלא היה מה לעשות עם האלימות עצמה, מלבד לשאת אותה מבלי להיעשות כמוה, וזו העבודה הכי חשובה שלו בכלוב, איך הוא נכנס, איך הוא יוצא" (עמ` 143).

אחרי מסכת של התעללות נוספת מגיע טזא למרפאה בבית הכלא, ופוגש שם בילד בן 13, גיאי, שאביו ואמו נהרגו והוא גר בכלא (אביו היה סוהר). כמו שניתן להניח, חייו של הילד בבית הסוהר אינם פשוטים, ועל מנת לחיות עליו לפתח כישורים לא פשוטים: "הילד אינו יכול לשכוח ומשתדל שלא לזכור את סיפורו. לא-לשכוח-לא-לזכור זו הדרך הטובה יותר לחיות בכלוב" (עמ` 214).
הספר מספר על ההתמודדות עם הכליאה. אין כאן איזו עלילה שמתפתחת יותר מדי, יש המון הרגשה של מחנק, אבל זו הפואנטה של הספר, שנועד מן הסתם לעורר את העולם למה שקורה שם. במקרה שלי, זה בהחלט הצליח.

מה שאהבתי בספר הוא שהוא מבוסס על המציאות. אולי אין "זמיר" בבית הסוהר הקרוי "כלוב", אבל יש לא מעט אסירים פוליטיים שיושבים בכלא בבורמה וסובלים מתנאים קשים בלשון ההמעטה. בסיום הספר מודה המחברת ללא מעט אנשים שאפשרו לה גישה ברמה זו או אחרת למה שקורה היום בבורמה. יתרה מזאת, אחת הדמויות המעוררות השראה בספר, דו סו צ`י, מנהיגת המהפיכה הכלואה בביתה, מבוססת על דמותה האמיתית של אונג סן סו קי, זוכת פרס נובל לשלום ומנהיגת מפלגת הליגה הלאומית למען הדמוקרטיה, שנמצאת במעצר בית משנת 1989.

הספר עורר אצלי אסוציאציות מאוד קשות, ואני באמת לא התכוונתי למשהו פופוליסטי, אבל המחשבות שלי נדדו המון לגלעד שליט. המחשבה על הבדידות, על חוסר הישע ועל חוסר הידיעה היא נוראית. כמו שאומר טזא, "בכלוב כלי הנשק היחיד שיש לי הוא החיים שלי" (עמ` 401). הדרך היחידה לנצח היא לשרוד. ולשרוד בצלם האדם.
ספר חזק מאוד. אני הולכת לחלום עליו לא מעט בימים הקרובים.

כלוב הלטאה/ קארן קונלי
מאנגלית: יואב כץ
כנרת זמורה-ביתן, 2009
491 ע"מ

הטיגריס הלבן

יום ראשון, 22 במרץ, 2009

זן הטריגיסים נמצא על סף הכחדה. מבין סוגי הטריגיסים השונים בולט הטיגריס הלבן, סוג נדיר ביותר של טיגריסים, שגדל בעיקר בהודו.


גם בלראם הוא זן נדיר. "נדיר בדורו", קורא לו מפקח בית הספר שנותן לו את שמו. בהמשך נבין עד כמה הוא נדיר. הוא נדיר כי הוא מתכחש למסורת הקאסטות הנהוגה בהודו ונאבק כדי למצוא את דרכו. אין מדובר באדם אלטרואיסטי. בלראם, בסופו של דבר הוא רוצח (זה לא ספויילר, זה מסופר בפרק הראשון). אבל דרכו אנו נחשפים להודו האמיתית.


והודו האמיתית היא לא מקום נחמד. זו לא ההודו שאותה רואים התיירים (ברובם), אלא המקום שבו העשירים ו/או העניים החזקים הם השולטים. היא מקום בו גורלך נקבע לך ביום שנולדת, ואין מנוס.


בלראם נולד למשפחה עניה בכפר במרכז הודו. הוא היה ילד פיקח, אחד היחידים שידע קרוא וכתוב בכתתו, אבל זה לא באמת שינה משהו. כי בהודו, המשפחה מעל הכל. וכשהיה צורך בזוג ידיים עובדות כדי לתת מוהר לבת המשפחה, הוצא בלראם מבית הספר ונשלח לעבוד.
במקום להכנע לגורלו מנסה בלראם לשפר את מעמדו. הוא לומד נהיגה, ומקבל עבודה כנהג במשפחת עשירי הכפר. יחד עם מעסיקו הוא עובר לדלהי ונחשף שם ביתר שאת לשחיתות ולשוחד. למרות אהבתו והערכתו לפטרונו, הבוס שלו, לאט לאט שוקע בלראם עצמו בעולם השחיתות ובסופו של דבר רוצח את אדונו ונמלט עם כספו.

בהודו, כמו בהודו, הוא לא באמת צריך לברוח מהמשטרה, אלא להכיר את האנשים הנכונים. וכך ממשיך בלראם להיות איש חופשי, בעל עסק משגשג של הסעות לעובדים.

בלראם הוא גיבור הספר, והוא מספר הספור. ספור המסגרת הנו כשראש ממשלת סין מתעתד לבוא להודו ולהכיר אותה "באמת", ובלראם מתנדב לספר לו מהי הודו האמיתית.


אני חייבת להודות שאני לא אוהבת ספרים מארצות המזרח. קצב העלילה האיטי מקשה עלי את הקריאה.
את הספר קיבלתי במתנה, אחרת לא הייתי קוראת אותו, וטוב שקיבלתי אותו. היה משהו בספר הזה, ברצונו של הגיבור לשנות את הגורל שנכפה עליו, שמאוד קסם לי. ככלל, ספורים על ניצול ועל עמידת החלשים מול החזקים עושים לי את זה.


הספר זכה בפרס בוקר, השג לא מבוטל לאור העובדה שמדובר בספרו הראשון של הסופר, ארווינד אדיגה. הסופר עצמו נולד בהודו, אבל התחנך בארה"ב ובבריטניה. אני תוהה האם היה כותב את אותה עלילה באם היה חי כל חייו בהודו. בכל מקרה, הספר עצמו מומלץ ביותר.

גם נוריתהה חשבה כמוני

הטיגריס הלבן/ארווינד אדיגה
מאנגלית: יואב כץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
298 ע"מ
זוכה פרס בוקר לספרות