ארכיון פוסטים מהחודש "אוקטובר, 2010"

רקמות

יום ראשון, 31 באוקטובר, 2010


אחת הדמויות המרתקות ביותר בהן נתקלתי בעולם הספרות היא דמותה של דבורה בארון, הכותבת והמיתוס.
לאלו המרימים גבה בשאלה, אומר רק שמדובר באישה, כוכבת עולה בשמי הספרות העברית, שבגיל 35 נכנסה למיטתה, ולא יצאה ממנה עד יום מותה, 34 שנה מאוחר יותר.

דבורה בארון נולדה בעיירה קטנה ליד מינסק.
בגיל שבע כבר כתבה מחזה ביידיש, ובגיל 15, כאשר התפרסמו ספוריה הראשונים בעברית, נעשתה מפורסמת.
באותו גיל עזבה את ביתה ונסעה עם אחיה למינסק. זו הייתה פעולה יוצאת דופן בזמנה, ואפשר לראות בזה עוד סימן לחריגותה בנוף האנושי דאז- הן לשונותה של בארון והן לפתיחות המשפחה (מי שמע אז על נערה יהודיה חסודה שעוזבת את בית הוריה?) כמו גם לקשר הקרוב בין דבורה לבנימין אחיה.
בארון ידועה למרבית הישראלים בשל ספורה הנלמד לבגרות, "בת הרב". אבל מעטים מכירים את תולדות חייה, את העובדה שלבה נשבר כאשר הגיעה אליה הבשורה הקשה על מות אחיה, על עלייתה ארצה לאחר שאירוסיה (חמש שנים!) בוטלו, על מסירותה הבלתי נלאית של בתה צפורה, שהתגוררה עמה עד יום מותה.

בנסיון לפרום, ולו במעט, את המסתורין סביב דמותה, טווה עמיה ליבליך סיפור דמיוני (המבוסס על עובדות ידועות) המתאר מפגשים שבועיים בינה לבין בארון.
במפגשים אלו, שהתקיימו (כביכול) ליד מיטתה של בארון חשפו השתיים טפח מחייהן האישיים, מההתמודדויות אותן חוות נשים כותבות ומהאמוציות העומדות מאחורי כתיבתן.

ליבליך אינה פותרת בהכרח את התעלומה סביב טענותיה של בארון על מחלה מסתורית שאינה מאפשרת לה לצאת ממיטתה. הנחת היסוד המשתמעת מהספר היא כי מדובר בדכאון.
בראיונות מאוחרים יותר טענה ליבליך כי יחסי הסימביוזה בין בארון לבתה  נובעים מתופעה פסיכולוגית הקרויה "שגעון בשניים"- שני אנשים המפתחים יחד עולם לא מציאותי של הזיה משותפת- דבורה לא יכלה להתקיים בלי צפורה, וצפורה לא רצתה לעשות דבר מלבד לטפל באמה. (מתוך שיחות אינטימיות/איילת נגב)

לדף הספר באתר ההוצאה.

לסיכום, אהבתי את הכתיבה ואת הרעיון.

רקמות- שיחותיי עם דבורה בארון/עמיה ליבליך
הוצאת שוקן, 1991
309 עמ'

מכאן אני ממשיך

יום ראשון, 24 באוקטובר, 2010

אבא של ג'ד מת. וכמו שזה קורה בדרך כלל בחיים, זה קורה בדיוק בזמן הלא נכון מבחינתו. מילא שאביו נפטר, אבל הוא גם ביקש שילדיו ישבו עליו שבעה, וזה ממש, אבל ממש לא מתאים עכשיו.

נישואיו של ג'ד בדיוק התפרקו אחרי שהוא מצא את אשתו במיטה עם המאהב שלה, שכיאה לקלישאות היה לא אחר מאשר הבוס שלו. ויש את האחות שלו, שבעלה כל היום עסוק בעבודה ויש לה שלושה ילדים רעשנים, ואת האח הגדול שמנסה יחד עם אשתו להיכנס להריון, ואת האח הקטן והמפונק, שאף אחד לא יודע אם הוא שוב בכלא, או לא. בקיצור- זה הדבר האחרון שג'ד צריך עכשיו.

אומרים שאחד היתרונות של השבעה הוא בכך שהזמן הזה מאפשר לאדם להתחיל לעכל את המוות, אבל מי שישב שבעה יודע שיותר משהזמן עושה את שלו, סיר הלחץ המשפחתי עושה את שלו, וכל האמוציות הרגשיות המטלטלות שאתה חווה קשורים הרבה יותר לאנשים שעדיין חיים (לפעמים לצערך) מסביבך.

אני אוהבת ספרים על משפחות לא מתפקדות. אני אוהבת ספרים ציניים ומשעשעים. ואני אוהבת גם את ג'ונתן טרופר, שאיכשהו כל הספרים שקראתי שלו ("איך לדבר עם אלמן" ו"ספר ג'ו") עוסקים באבל, שכול וציניות.
זה לא ספר מופת, אבל הוא לא מתיימר להיות כזה. זה ספר שמנסה לקלף במעט (אם כי לפעמים בקיצוניות) את מעטה הצביעות מעל פניהם האבלות של יושבי השבעה, שלעיתים אבלים על חלומותיהם שלהם, ולאוו דווקא על מות.

לדף הספר בהוצאה

לסיכום, לאוהבי ציניות וטרופר.

מכאן אני ממשיך/ ג'ונתן טרופר
מאנגלית: נדב דרור
הוצאת כנרת, זמורה ביתן 2010
349 ע"מ