ארכיון פוסטים מהחודש "יולי, 2014"

שעמום נצחי

יום חמישי, 3 ביולי, 2014

עם הנצח לא מפחד
יעל, אבישג וליה גרות ביישוב קטן על גבול הצפון. כצפוי, מדובר במשפחות לא פשוטות וקשות יום.
כצפוי, אף אחת מהן לא באמת רוצה לחזור לגור שם אחרי הצבא. כולן מקוות לא לגדל ילדים במקום כזה.
הן מתגייסות לצבא. יעל מדריכת ירי, אבישג תצפיתנית וליה משרתת במחסום. שירות רגיל יחסית לנשים בישראל שנות ה-2000.

הספר מתאר את חוויותיהן של החיילות בצבא, החל מהחיפושים האינסופיים והמשמימים במחסומים וכלה בתצפיות אחרי סודנים שמנסים להסתנן לארץ.
יכולתי להזהות עם ההתחבטויות הנפשיות של הגיבורות אבל הספר השאיר אותי מאוד לא מסופקת.

רבות דובר על ספרה של שני בוינג'ו. הוא סיקרן אותי מאוד. לא רק בגלל שמדובר בסופרת ישראלית צעירה (!!) שהצליחה יפה בעולם, אלא כי באמת הספר היה רב מכר עולמי הרבה לפני שתורגם לעברית (על ידי הסופרת עצמה). לצערי הרב, לא הצלחתי להבין מה גרם לתקשורת ולעולם הספרות להתלהב מהספר.
נכון, נקודת המבט כאן היא רעננה ומקורית (מצד שני, הנה יצא עכשיו הסרט "אפס ביחסי אנוש" שגם הוא עוסק בנקודת המבט הנשית בצה"ל), אבל נראה כי הסופרת כתבה בדיוק את הדברים שבחו"ל רוצים לשמוע.
היא עוסקת לא מעט בספר על תוצאות הכיבוש. נכון שהיא לא מגדירה את זה ככה, אבל רואים את קהות הרגשות של החיילים את האכזריות שהולכת ומתעצמת ככל שהם נמצאים יותר ויותר במחסומים. את הנזקים לטווח הארוך, זמן רב אחרי שעוזבים את הצבא. סופו של הספר הוא…
אני אפילו לא יכולה להתחיל להסביר את סופו של הספר. לא הצלחתי להבין למה הוא נגמר ככה, אלא אם כן באמת רצתה הסופרת להראות עד כמה הכיבוש משחית.

גילוי נאות: לא שירתתי בצבא, ולכן איני יכולה באמת לשפוט את החוויות המתוארות בספר. אולי בגלל זה לא הבנתי אותו, אבל אני בספק.

לסיכום, אכזבה גדולה.

עם הנצח לא מפחד/שני בוינג'ו
The People of forevevr are not afraid/ Shani Boianjiu
מאנגלית: שני בוינג'ו
הוצאת זמורה- ביתן, 2014
288 עמ'

שתיקת הכבשים

יום שלישי, 1 ביולי, 2014

טווס בחדר מדרגות

"חווי אומרת: יש ארבעה סוגים של אנשים שאסור לסמוך עליהם בשום נסיבות: אנשים שיש להם זקן בלי שפם, אנשים שיש להם שפם בלי זקן, אנשים שפעם גרו בפתח תקווה והיום חיים באשרם בהודו, ואנשים שמשנים את השם שלהם כך סתם באמצע החיים ללא שום סיבה מוצדקת". (כריכה פנימית)

אני מוסיפה: יש עוד סוג, אמהות ששותקות אנשים שיודעים מה קורה מעבר לדלתות סגורות וממשיכים לשתוק.

מעשה בשלושה אחים: איב (ששינתה את שמה לחווי), סאן (שמכונה סאני) ולורן שיושבים אחר צהריים אחד מול אביהם הזקן. כשהוא יורה בעצמו מול עיניהם, לא לפני שהוא אומר לבתו הבכורה "למה את מכוערת?" (עמ' 152), עולמם מתמוטט.

אתם מבינים, משפחת עמיזדה הייתה משפחה רגילה ברמת גן. הם גרו בבניין רגיל, בדירת ארבעה חדרים רגילה. היה חדר שינה להורים. חדר שינה לילדים. וחדר נוסף, לאבא ולורן. לאף אחד אסור היה להיכנס לחדר הזה.
יש משהו איום ונורא במשפחות. משפחות הן כמו דבק. לפעמים זה מאחה. לפעמים הדבק הזה יותר דומה למלכודת עכברים. רע והורג, אבל אי אפשר באמת להשתחרר ממנו.

משפחות שהתעללות מינית, פיזית או מילולית מתרחשת בהן הן משפחות מסובכות. יש שם המון אשמה, המון כעס ואפילו קנאה. ואף אחד מהרגשות הללו לא מופנה לאדם שאליו הם צריכים לפנות. בדרך כלל רגשות אלו מופנים בעיקר לקורבן. והקורבן ממשיך להיות קורבן.

אמא של לורן שנאה את לורן. לורן גנבה את בעלה. סאני שונא את לורן. הוא לא באמת שונא אותה, אבל הוא כועס עליה. איב מרגישה אשמה. לורן הייתה אחותה הקטנה… ולורן, לורן שקועה בעולמה שלה כל כך עד שהיא לא שמה לב למה שקורה לבתה, קשרל.

א' אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר הזה.
התלבטתי, כי אני פחות קוראת ישראלי. אבל טוב שקראתי.

היה לי עצוב לקרוא את הספר הזה. הכעיס אותי הספר הזה.
עצוב, כי אני מכירה יותר מדי סיפורים כאלה. עצוב, כי לאנשים רבים זה נראה בדיוני לגמרי, ולאנשים אחרים אלו החיים עצמם.
הכעיס אותי, כי אוזלת היד של האנשים היא נוראית. דמיינו לכם בניין שלם שיודע שמשהו רע קורה לילדה קטנה מאחורי דלת סגורה. דמיינו אמא שיודעת שלילדה קטנה קורה משהו נורא. וכולם שותקים. כולם. איך אפשר?
וגם זה לא בדיוני. גם זו מציאות חיינו.

זהו ספרה השני של גלית סידטל אטבריאן. את ספרה הראשון, "ואם היו אומרים לך", לא העזתי לקרוא (הייתי בהריון, ובטראומה גדולה מ"פלפלים צהובים"), אבל הוא בתכנון. מתישהו.

לסיכום, ספר שישבור את לבכם, וגם יכעיס אתכם אבל גם יזכיר שבחיים יש גם תקווה.

טווס בחדר מדרגות/ גלית דיסטל אטבריאן
הוצאת זמורה ביתן, 2014
479 עמ