ארכיון פוסטים מהחודש "יולי, 2011"

פה גדול והמכוערת

יום שישי, 22 ביולי, 2011
 
ביום בהיר אחד נכנסים שני אנשים זרים לכיתה של מאט דונהיי ולוקחים אותו איתם.
לפתע פתאום מאט אינו עוד נער מתבגר שאוהב לכתוב ולהתבדח וידוע כ"פה גדול", אלא נער אלים שמאיים לפוצץ את בית הספר.
 
אבל בניגוד לאגדות, דברים לא תמיד נגמרים טוב. וגם אחרי שמתברר שמאט באמת חף מפשע, אנשים לא מפסיקים להתהות האם באמת אין עשן בלי אש….

באמריקה שלאחר עידן התמימות, לאחר הטבח בקולומביין, לך תוכיח שאין לך אחות. איש אינו מאמין למאט. כל חבריו נעלמים, הוא מושעה מבית הספר ואפילו הוריו מסתכלים עליו במבטים חשדניים. באופן כללי, הוא מרגיש שאין לו מקום בעולם.
היחידה שמאמינה בחפותו, ובאופן מאוד מפתיע (ביחוד לאור העובדה שלא היה ביניהם קשר קודם) נלחמת כדי להוכיח זאת היא אורסולה, "המכוערת". אורסולה, תלמיה מצטיינת וספורטאית טובה לא פחות, היא בעלת דימוי עצמי בגובה דשא, מכנה עצמה "מכוערת".
 
 

כבר כתבתי לא פעם ולא פעמיים על האובססיה האמריקאית והנסיון שלא נגמר להבין את הטבח.
הפעם הספר לא דן בנושא ישירות, אלא יותר בפן החברתי, אם תרצו, של העניין. בשאלת ה'מה קדם למה', האם השערות ולחץ חברתי בהכרח הופכים את השונה לרוצח (ממשי או בפוטנציה)?
אין כאן הכאה על חטא על בריונות ו/או אלימות נוער. יש כאן דיון על השונה, על לחץ חברתי, ועל הקושי והבדידות שנער/ה יכולים להרגיש.

ספר שהוא לא רק לבני הנעורים.
 (כי הספר עצמו כתוב היטב, אבל לא ממריא עד הסוף)

ג'ויס קרול אוטס היא סופרת אמריקאית ופרופסור לספרות וכתיבה יוצרת.
 

 

 פה גדול והמכוערת/ ג'ויס קרול אוטיס
Big mouth and ugly girl/Joyce Carol Oats
מאנגלית: יעל ענבר
הוצאת מעריב, 2004
235 עמ'.

אמא מאוהבת

יום חמישי, 21 ביולי, 2011

"איך רציתי שתחבקי ותלטפי ותאמיני בי…"
פעם, כשהיינו קטנים, אמא הייתה מושלמת. היא הייתה הכי יפה, הכי חזקה, הכי הכי בעולם.
התפקיד היחיד שהיה לאמא שלנו היה להיות אמא שלנו. לא ביקשנו יותר מזה, אולי אפילו לא רצינו יותר מזה. כל מה שהיא הייתה צריכה לעשות זה לאהוב אותנו, לחבק אותנו, להכין לנו שניצל כשנחזור מהגן.
שיהיו לה חיים משלה? לא, זה בלתי אפשרי. היא הרי אמא שלנו- הקיום שלה נסמך על היותה "שלנו".

כשקצת גדלנו, זה כבר נראה היה אחרת. כלומר, עדיין רצינו שהיא תאהב אותנו, אבל לא ממש סבלנו אותה.
היא לא באמת הבינה אותנו, היא התעסקה בכל הדברים הלא חשובים, והיא כל כך, אבל כל כך, טעתה. נו, ברור. היא הרי שייכת לדור אחר.
זה לא הפריע לנו לדרוש שוב ושוב (ושוב) את עזרתה, את הכסף שלה, אולי אפילו בסתר לרצות את החיבוק שלה. זה לא הפריע באותה המידה לטרוק את הדלת מאחורינו ולהשמיע בקולי קולות (בהנחה שאנחנו בני אותו הדור) את שורותיו של אביב גפן "ואוהב אותך תמיד/בוכה על הקבר של אמא שלי".

ואז גדלנו עוד קצת, ו(לפעמים)הבנו שאמא, עם כל הכבוד, היא רק אמא. היא אדם. יש לה רצונות משלה, תשוקות משלה, חיים! ובתכל'ס, זה לא ממש עובד עם דמות האם עליה גדלנו. אף אחד לא לומד בבית ספר על אמא שנוסעת לטייל בהודו, שמביאה את החבר החדש לישון בבית, שמבלה בפאבים.

מצד שני, גם אנחנו השתננו.
פעם בגיל 18 היינו הולכים לצבא, משם עוברים לתל אביב או לטיול בנקודה כלשהי בגלובוס, ומשם לא חוזרים הביתה.

היום מדברים על גיל התבגרות ארוך (יש האומרים עד גיל שלושים), על ילדים שנשארים בבית ההורים עד החתונה, ולפעמים גם אחריה. ומנגד, על כך שהחיים רק מתחילים בגיל 60, כשפתאום יש זמן לממש את כל החלומות, כסף לעשות את זה, ובלי יותר מדי מחוייבויות על הראש.

"אמא, קניתי הר…."
בדיוק על הנושא הזה, שבין הורים לילדים מדברת ההצגה של תיאטרון בית לסין "אמא מאוהבת".
מעשה בעומר (עידו ברטל), בחור בשנות העשרים לחייו, שחוזר מטיול ארוך בדרום ארגנטינה רק כדי לגלות שלאמא שלו יש חיים משל עצמה.
האם (אסי לוי), עו"ד מוצלחת, חיה עם בן זוג (דודו בן זאב) ומה שמעניין אותה כרגע בחיים זה פחות הצרות של הבן שלה, ויותר חלומות משותפים יותר או פחות עם בנזוגה.

ההצגה נחמדה ומעוררת מחשבה.
ענת שבו- מגן, בתפקיד חברתו הארגנטינאית של עומר, מספקת את האתנחתה הקומית אבל מעצבנת למדי במבטא דרום אמריקאי שנראה יותר כמו חיקוי גרוטסקי מאשר כמו מבטא אמיתי. היהלומים האמיתיים של ההצגה הם דמותם של הסב והסבתא- אילן דר, ששוב משחק בתפקיד האב/סב הציני והמתחכם (טייפ-קאסט שמתאים לו בול, עוד מימי "קרובים קרובים", ומרים זוהר, שכל הצגה שאני רואה איתה היא הצלחה.

השאלה המהדהדת לאורך כל העלילה היא מהו תפקידה של האם, או יותר נכון- עד מתי אמא היא קודם כל, ואולי אך ורק, אמא. האם יש מקום לשאיפות שלה? האם היא צריכה תמיד לשים בראש ובראשונה את טובת הילדים? גם כשהם כבר לא ילדים?

אני לא ארחיב בעלילת ההצגה, היא פחות קריטית, ואני לא רוצה לצור ספויילרים.
אני מאוד חכמה בעקרונות ואידיאלים. לפני שהעולל נולד הצהרתי שאני לא אהיה "רק אמא", אלא "גם אמא". שלא אשכח לעולם שאני גם ברבורה (נו, אתם מבינים מה הכוונה). ולא שכחתי, רק שמה לעשות, כרגע העולל נזקק לי.
ומה אם יבוא יום אחד העולל ויגיד לי "אמא, קניתי הר"? האם אני צריכה לעזור לו לממן את ההר? גם אם זה במחיר כל חלומותיי? גם אם אני אהיה כבר בגיל הפנסיה?
אין לי את כל התשובות, לא חושבת שלמישהו יש, אבל אין ספק שההצגה מעוררת את השאלות הללו.

לדף ההצגה באתר התיאטרון.
לסיכום,
לא להורים בלבד.

"אמא מאוהבת", תיאטרון בית ליסין.
מחזה מאת גורן אגמון. בימוי: גלעד קמחי; תפאורה: ערן עצמון; תלבושות: יוסי בן-ארי; תאורה: רוני כהן; מוזיקה: אמיר לקנר.
משתתפים: אסי לוי, דודו בן-זאב, מרים זוהר, אילן דר, עידו ברטל, ענת מגן-שבו.
משך ההצגה: כשעה ו-20 דקות, ללא הפסקה

עזבו את הציצים שלי בשקט!

יום שני, 11 ביולי, 2011

טוב, מזמן לא כעסתי עד כדי כך. אבל היום אני כן. והסיבה לכעס היום היא ההצעה הזו.

מעולם לא הגדרתי את עצמי לפי איברי הגוף שלי. ההחצנה של הגוף, תגיד כל פמיניסטית מתחילה, מתחילה בציצים ונגמרת קצת יותר דרומה. או בקיצור- "אשה היא בת אדם, ורק אחר כך ציצים מהלכים". כל זה טוב ויפה עד שמגיעים לנושא אחד, קטן, קטנטן- סוגיית הציצי והחלב, או בעברית צחה: האם את אמא טובה או אמא רעה.

מעולם, מעולם, מעולם לא קיבלו הציצים שלי נפח שיחה כל כך לא מבוטל כמו שהן קיבלו מאז שנכנסתי להריון. אחרי הברכה המסורתית תמיד תגיע השאלה "ואת מתכוונת להניק, נכון?".
יש אווירה כזו באוויר. גברים לא מבחינים בה, וגם אם כן, הם לא באמת מבינים אותה.
יש אווירה כזו באוויר, לפיה "הטבע יודע מה טוב", ולא משנה שאנחנו לא ממש חיים לפי חוקי הטבע ביומיום.
יש אווירה כזו באוויר, שכדי שהילד שלך יהיה בריא, מוצלח, אולי אפילו יחיה, הוא חייב לינוק. אין שום אופציה אחרת. לא טוב לך עם זה? בעיה שלך. רצית להיות אמא, תתמודדי.

קשה להסביר את הלחץ למישהו מבחוץ. אפילו לנסיך אני מתקשה להסביר את הלחץ.
בבוקר שלמחרת הלידה הצמידו לי את העולל לציצי. הוא ינק. היה חיבור. הייתי מאושרת. הידד, אני אמא טובה! אז הנקתי, ולפעמים (רק לפעמים) גם נהנתי מזה. הילד גדל, וצמח, ולא שבע ממה שנתתי לו, אז נתתי גם תחליף.
וכל הזמן, בכל מקום, "את מניקה?"/"את צריכה להניק יותר!"/ "זה בריא לילד שתניקי"/ "להניק להניק להניק!" 👿 . 

אמהות טריות הן קהל שבוי לכל דבר. הן שבריריות הרבה יותר מאיך שהן נראות.
אף אחד לא אומר לאשה, לא מסביר לה באמת, שאחרי הריון יגיע תינוק. עד שכבר למדנו איך לחיות עם ההריון, פתאום יש עוד אדם קטן שצריך טיפול.
שלא תבינו לא נכון, תינוק= אושר. העולל הקטן הכניס יותר אושר לחיי מכל דבר אחר, כולל הנסיך, אבל על כל מילימטר של אושר, נכנס סנטימטר של פחד.
כי הכל מפחיד פתאום. ולכי תדעי אם את עושה את הדברים הנכונים, אם את גורמת לו אושר, אם את עושה משהו טוב, או שאת צריכה כבר לשריין לו מקום אצל פסיכולוג הילדים המוצלח שגר לא רחוק ממך.
ולכל אחד, מכל מקום, יש מה להגיד. תמיד יהיו הערות (וגם הארות) על הצורה שאת מלבישה את הילד, על הצורה שבה את מכסה אותו, על הצורה שבה את מחתלת אותו, אבל הכי הכי נוגע, הכי הכי מטלטל, זו ההנקה. כי נשים תמיד תהיינה חסרות בטחון בהקשר הזה.
את לא באמת יודעת מה קורה שם, בתוך הציצים האלה. את לא באמת יודעת אם יש שם מספיק חלב בשביל הילד. ועזבו אותי מהאמירה "בסוף הכמות מסתדרת". כי זה לא נכון. לא תמיד. לפעמים הכמות נשארת רבע ממה שהילד צורך, ואת לא יכולה לדעת את זה אם לא תנסי דברים אחרים.
ולפעמים את ממשיכה לתחליפי חלב, ולפעמים את עוברת לשאיבה (ובמאמר מוסגר- אם כשהנקת הרגשת קצת כמו פרה חולבת, תחשבו איך מרגישה אישה שלשני שדיה מחוברות משאבות יניקה ששואבות את החלב. בואו נאמר שזו לא הייתה שעתי היפה כאדם), ולפעמים את סופרת את הימים עד לסוף שלושת החודשים המקודשים (ההמלצה הגורפת היא להניק מינימום שלושה חודשים- כי שלושת החודשים הראשונים הם המשמעותיים ביותר), ואז מפסיקה, כמוני.

העולל עדיין גדל, וצומח, והוא כבר יותר דומה לעוג מאשר לעולל, וההנקה כבר מזמן מאחורינו, אבל עדיין אני מקבלת מבטים מאשימים, ועדיין יש בי את המקום הקטן הזה שמתכווץ כשאני אומרת "לא, אני כבר לא מניקה".

אין לי ציצים גדולים. האמת, אם תשאלו את אחותי, סביר להניח שהיא תאמר שיש לי ציצים קטנים. אני אישית מעולם לא הבנתי את ההתלהבות הגברית הזו משתי בלוטות שומן בגוף.
אבל דבר אחד אני יודעת. אלו הציצים שלי, ומה שבהם זה שלי. אז עזבו אותי בבקשה, ועזבו את הציצים שלי!

הרמן השמן

יום ראשון, 10 ביולי, 2011

גרינג היה, ועודנו, אחד הסמלים הגדולים של הנאצים. הטייס המפורסם, הכריזמטי, הנהנתן, היה שותפו של היטלר במשך שנים רבות, פושע נאצי שנגזר עליו עונש מוות אבל הצליח להתאבד באמצעות בליעת ציאניד שעות מספר לפני עלייתו לגרדום.

אבל מי היה גרינג באמת?
יש המאמינים כי בסופו של דבר, כל פעולותיו של אדם נובעות בראש ובראשונה מהדימוי העצמי שלו. מהשאלה הבסיסית והגורלית הזו, "האם אני אוהב את עצמי", או  אולי יותר נכון "האם אחרים אוהבים אותי".
גרינג היה עסוק באופן אובססיבי בשאלות הללו. יש האומרים כי מותה של אשתו הראשונה, אהבת חייו, היה "קו פרשת המים", שלפניו ואחריו זה לא היה אותו אדם.
יש האומרים שמי שהכריע את גורלו של גרינג היה המאהב (ככל הנראה) של אמו, דמות שהשפיעה רבות על חייו של גרינג, דמות שענתה לשם המפתיע הרמן אפשטיין.
יש האומרים שהנהנתנות, הנרקסיסטיות והפינוק שגרינג כל כך אהב, נבעו מדמותו של אפשטיין.

ספרו של גידו קנופ מצליח לטעמי לעשות את הבלתי יאומן, ולהציג את גרינג בצורה אנושית. זה לא אומר שמזדהים איתו. זה לא אומר שמבינים אותו. זה אומר שרואים שהוא אדם.
דמיינו לעצמכם את גרינג- הטייס המוערץ, חלק מטייסת שהצליחה להפיל 644 מטוסי אוייב. האיש הכריזמטי הזה מאמין בגרמניה חזקה, אוהב את עבודתו כטייס, זועם על הפסד גרמניה במלחמת העולם הראשונה, ובעיקר- רואה בקרקוע חיל האוויר השפלה גדולה. עכשיו הוא צריך לבנות את עולמו מחדש. והוא עושה זאת על ידי כך שהוא חובר להיטלר. לא שנאת היהודים היא שחיברה ביניהם, אלא הרצון בכח ובשררה.
ואז שוב מתרסק עולמו, או לפחות רועד מעט. נסיון הפוטש נכשל. היטלר מושלך לכלא. גרינג נפצע (באופן אירוני- מי שמצילים אותו הם זוג יהודים) ולעולמו נכנס המורפיום. מאותו יום ועד למאסרו הוא יהיה מכור.

וככל שהזמן עובר, ככל שהוא צובר יותר ויותר כוח, ככל שהוא נעשה יותר ויותר בכיר בפירמידת הכח הנאצית, כך הוא צובר יותר ויותר קילוגרמים. אני כותבת את זה כי זה משמעותי. השומן הופך להיות אחד מסממניו של גרינג. הוא כבר לא גיבור מלחמה. הוא כבר לא יפה. הוא פשוט הרמן השמן, או כמו שכותב עליו גבלס ביומנו בשנת 1931: "גרינג מסית ללא הפסק כנגדי, מתוך קנאות חולנית. הוא זוחל כדי ללקק את ישבנו של היטלר. לו לא היה שמן כל כך היה בוודאי נכנס לשם" (עמ' 38).

אני יודעת שאני נוטה ל'פסיכולוגיה בגרוש'. אני מודעת לנטיה הזו שלי, ומשתדלת לשמור אותה על אש נמוכה. אבל לכל אורך הספר נראה כי ככל שגרינג מאבד שליטה בחייו האישיים (החל במותה של אשתו הראשונה, דרך מראהו וכלה בעובדה שהרעיונות והאמונות שלו עומדים למבחן, ונכשלים) כך הוא הולך ונעשה אכזר יותר בחייו המקצועיים.
אומרים שאנשים שמנים (או "מלאים" אליבא דPC) הם טובי לב יותר. עיתון ה"כרוניקל" הלונדוני שלל מכל וכל דיעה זו בתיאורו של גרינג בשנת 1945, לפיו "העובדה שהוא שמן, אין משמעותה שהוא גם טוב לב; גם כשהוא צוחק הוא אינו יודע כל רחמים; ומחמת עברו הוא פושע" (עמ' 160).

אפשר להסתכל על ההסטוריה בדרכים שונות, ולשאול שאלות שונות. אחת השאלות הפופולריות ביותר היא השאלה "מה אם".
מה אם, נאמר, גרינג לא היה כל כך שמן. מה אם הוא לא היה רדוף בבעיות הנובעות מדימוי עצמי בגובה דשא, האם אז הייתה ההסטוריה שונה?

לסיכום,
 ברבורים (לאוהבי הז'אנר בלבד)

גרינג- סגנו של השטן. ביוגרפיה/ גידו קנופ
מגרמנית: עידו הרטוגזון
ספריית מעריב, 2010
173 עמ'

פרסום גלוי דוחה קריאה!

יום חמישי, 7 ביולי, 2011


אומרים שהורים טריים הם קהל שבוי. הם בדרך כלל ילכו לפי העדר, יקנו את מה שכולם קונים.

לצערי הרב, הפעם אני צריכה להסכים עם האמירה הסטריאוטיפית הזו.

מעשה ביהלי, ילד קטן וחמוד שמחפש משהו. הוא הולך ומחפש בכל מקום. מחפש, מחפש ולא מוצא.
בדרכו הוא נעזר בחיות שעוזרות לו לחפש, בין אם מדובר בחתול, בכלב או בכבשה.
הספר עשוי מקרטון, והוא בנוי מתמונות ומכיתוב. הוא מאוד קורץ לעין והעולל בהחלט נהנה להסתכל על התמונות.
אבל אחרי שסיימתי את הספר כל כך כעסתי, נשארתי עם טעם כל כך מר בפה, שכמעט וזרקתי את הספר לפח (ובתור תולעת גאה האמינו לי שאני היא זו שבדרך כלל מוציאה ספרים מהפח).

פרסום סמוי הוא בעיה נפוצה בימינו. לכל מקום שלא נלך, כל תוכנית שלא נראה, ואתם יודעים מה- גם בלא מעט ספרים- נתקל בפרסום סמוי. אבל פרסום גלוי זה כבר משהו אחר לגמרי.
מתברר שהילד החמוד יהלי, שכל כולו נתון לחיפוש אחר משהו, מחפש באובססיביות רבה… במבה! 👿 וכדי שלא, חס וחלילה, נחמיץ את המסר- יש תמונה גדולה של החטיף, הגם שהוא אינו מוזכר בשמו.

לזכותי יאמר שזו הייתה קניה של שניה בשבוע הספר. היה לי קופון, היה מבצע, הייתי צריכה עוד ספר אחד ושולה מודן היא סופרת ילדים מוכרת, שחלק לא מבוטל מספריה קראתי.
לגנותי יאמר שאת הספר הזה לא קראתי עד הסוף טרם הקניה, אלא דפדפתי בו מעט.

אבל לעשות מעשה שכזה, ועוד לגבות מחיר מלא על הספר הוא גניבת דעת. אני מרגישה מרומה. ומאוכזבת.
אני גם (קצת) ריאלית, ומניחה שהעולל אכן יאכל במבה כשיגיע זמנו, אבל לספרים של שולה מודן יהיה קשה הרבה יותר להיכנס אלי הביתה.

לסיכום,

ורק כדי שתדעו מה לא לקנות:
איפה זה/ שולה מודן
הוצאת מודן, 2000

ספר יום הדין

יום שלישי, 5 ביולי, 2011

במשך חמש שנים השתוללה מגפה בכל רחבי העולם, כשהיא הורגת כשישים מליון איש.
למגיפה קראו "המוות השחור". ההנחה היא כי שמה ניתן לה בשל הכתמים השחורים שהופיע על עורם של החולים במחלה. כיום הסברה היא ש"המוות השחור" היה דבר, או וירוס לא ידוע.
המגפה הגיעה לאנגליה בשנת 1348 וההערכה היא כי בין רבע לחצי מתושבי אירופה נספו.

 

התקופה כעת היא אמצע המאה ה-21.
קיוורין אנג'ל, סטודנטית באוניברסיטת אוקספורד, מתמחה בימי הביניים ומחליטה לחזור בזמן אל המאה ה-14.
בתקופה ההיא (או שמא יש לומר בתקופה העתידית?) סטודנטים להסטוריה הגיעו לתקופות שונות בתולדות האנושות כדי לחקור אותן במטרה להגיע למסקנות חותכות ולגילויים חדשים. אבל משהו השתבש ובמקום להגיע לאוקספורד של שנת 1320, מגיעה קיווריון לאוקספורד של שנת 1348, הזמן בו פרצה המגפה השחורה.

התפרצות שפעת בזמן ההווה קוטעת את השידורים מקיוורין, ואיש אינו בדיוק לאן הגיעה, וחמור מכך- איש לא יודע באיזו שנה היא.

ומה אני אומרת?
נתחיל בגילוי נאות. אני לא חובבת מדע בדיוני ו/או ז'אנר העתידנות.
לא התלהבתי מהספר. היו בו יותר מדי דיונים סמי- טכנולוגיים שלא אהבתי, יותר מדי עסקו בזמן ההווה של העלילה.
אבל, ויש כאן אבל גדול, אהבתי מאוד את הפרקים שעסקו בקורותיה של קיוורין באנגליה בתקופת המגפה השחורה. לא רק מתיאור החיים דאז, אלא בעיקר מהעובדה שאז, כמו היום, החברות נמדדה בשאלה האם יעזרו לך כשהמוות משתולל, או יברחו ממך.

קוני ויליס היא סופרת מדע בדיוני אמריקאית.
היא כתבה סדרה של ספרים העוסקים במעבדת המסע בזמן באוניברסיטת אוקספורד העתידית.
הספר "ספר יום הדין" זכה בפרס הוגו.

לסיכום, אומר כך: חובבי עתידנות יהנו סביר להניח, חובבי הסטוריה שיש להם סבלנות יהנו גם הם (אם כי לא בהכרח מכל הספר).

(כי ממחצית מהספר נהניתי מאוד)

ספר יום הדין/ קוני ויליס
Dooms Day/ Connie Willis
מאנגלית: עידית שורר
הוצאת אופוס, 1999
589 עמ'.

הספר הקטן על טבע המלאכים

יום ראשון, 3 ביולי, 2011

"בטרם יצר אלוהים ארץ ושמים, ברא את האור, וממנו את המלאכים. ריבוא ריבואות של מלאכים פיסל אלוהים לאורו של היום הראשון. אלוהים לא שת לבו להתגנבות צללי הערב אשר דחקו את האור מפני החושך. את אחרון המלאכים, מלאך החושך, ברא אלוהים מן העלטה, ועמו בא המוות לעולם" (עמ' 17).

המפגש הראשון שלי עם פרופסור זקוביץ היה כשנרשמתי לסמינר שלו, אי שם בתחילת שנות האלפיים. הימים היו ימים של תקווה, הלימודים היו ספרות עברית והסטוריה של עם ישראל. בסופו של דבר נשרתי מהלימודים, ולא הגעתי לסמינריון.
לפני מספר חודשים הלכתי לטקס סיום תואר (משעמם ביותר) באוניברסיטה העברית. המרצה האורח באותו ערב היה, להפתעתי הרבה, הפרופסור למקרא יאיר זקוביץ. ישבתי שם בין עשרות אנשים שמקרא, ספרות או כל דבר שהוא לא קוונטים ופיזיקה לא ממש מעניינים אותם, וראיתי שאפילו הם נהנו. אז ידעתי שאני צריכה לקרוא את הספר הזה.

על פניו, מדובר במחקר על מלאכים- החל מהשאלה מתי הופיעו לראשונה ומהי הגדרת התפקיד שלהם, ובכלה בשאלה הלא פחות קריטית- האם הם אוכלים?
תאמרו, ובצדק, שזה לא מעניין במיוחד. טרחני אולי אפילו. כמה אפשר לקרוא על דברים כאלה? זה מקרא, זה לא מעניין.
צודקים, רק שכאן יש לומר שהספר מחולק בצורה טכנית לשניים: צד ימין וצד שמאל. בצד ימין ישנו את המחקר העיוני, המשעמם לעיתים. בצד שמאל ישנם ספורים, הגיגים ובדותות משעשעות אודות המלאכים, מתובלים באיורים (יותר נכון קשקושים קטנים) של דמויות מלאכים שצייר זקוביץ עצמו.

בבסיס הרעיון התאורטי, טוען זקוביץ שהמלאכים במקרא העברי דומים במידה מסויימת בתפקידם לתפקידם של האלים במיתולוגיה היוונית. אחת הדוגמאות המרכזיות שהוא נותן הוא פגישתה של אמו של שמשון עם מלאך. המלאך ניבא את הולדת שמשון, שנולד גדל מימדים (ועל פי מסורות קדמוניות הוא בנם של אל ובת אנוש), ובכך מקביל זקוביץ את ספורו של שמשון לספור הולדתו של הרקולס (בנו של זאוס).

בבסיס הדמיון החופשי, רואה זקוביץ במלאכים הדים לאנושות, ונוסך בהם תחושות אנושיות לחלוטין דוגמת קנאה, חנופה, גנדרנות ואפילו, איך נאמר בעדינות, חוסר מחשבה עצמאית:

"המלאכים מצייתים לאלוהים ציות עיוור. הם לא ניחנו, מן הסתם, בכושר שיפוט מוסרי עצמאי. בעבר, מדווחים מקורות מוסמכים, ביצעו פקודות בלתי חוקיות בעליל, כגון הריסת סדום ועמורה והשמדת כל תושביהן, אנשים נשים וטף" (עמ' 41).

פרופסור יאיר זקוביץ הוא חוקר מקרא ישראלי, המלמד בחוג למקרא באוניברסיטה העברית בירושלים.
לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,

בתור אחת שרחוקה שנות אור מחקר המקרא, נהנתי עד מאוד לקרוא על המלאכים. האם הספר טרחני במקצת, כדברי הביקורת? יתכן בהחלט שכן, אבל זה כל היופי שבספר- אפשר לדלג על חלקים:-) .

 ברבורים

הספר הקטן על טבע המלאכים/יאיר זקוביץ
הוצאת דביר, 2010
142 עמודים