ארכיון פוסטים מהקטגוריה "אישי"

שבוע ויום

יום שני, 19 בספטמבר, 2016

שבוע ויום

 

מעשה בזוג, ויקי ואייל ספיבק, שאיבדו את בנם רוני בגיל 25. הסרט עוסק ביום שאחרי השבעה, ובעיקר בהתמודדות של הבעל עם האובדן (לא ספויילר- הוא לא ממש יודע להתמודד).
גילוי נאות 1: אחת השחקניות (אלונה שאולוף) היא קרובת משפחה שלי.
גילוי נאות 2: אני לא אוהבת סרטים ישראלים.
גילוי נאות 3: אני אמא פולניה אמיתית. כזו שמתה על הילדים שלה ומתה מפחד שהם ימותו לה יום אחד (או שאני אמות להם).
לקח לי זמן להגיע לסרט הזה (ע"ע גילוי נאות 2+ גילוי נאות 3).
קשה לחשוב על לאבד ילד. היום, ממרומי אמהותי, נראה לי שזה הדבר הנורא ביותר בעולם, ולכן לקח לי זמן להגיע לסרט, אבל גם לא רציתי לפספס אותו.
אז בשבת אחת איפסנו את הילדים אצל הסבתא, והלכנו לראות את הסרט. הצטיידנו בטישו ונכנסנו.
אני חייבת להודות שזה לא היה הסרט שחשבתי שיהיה.
הטישו נותר מיותם. לא בכיתי בו (להוציא סצינה אחת, שבה האם בוכה ומנגבת מהר את הדמעה).

לפתתי את ידו של החצי רוב הסרט. ואחר כך חיבקתי אותו חזק בלילה, וגם את הילדים כמובן.

לא העצב היה הדבר הכבד, אלא הבדידות ובעיקר חוסר היכולת לבטא את הרגש, הן האב ושל האם, לפת את ליבי והשאיר אותי עם תחושה כבדה, עד שרק היום אני יכולה לכתוב על זה.

לא מעט פחדים יש בסרט הזה. ההוספיס בתל השומר, שבו סבי בילה את ימיו האחרונים, והילדה (אנחנו כבר נחזור אליה) שמלווה את אמה בימים האחרונים. והמרחק בין ההורים אחרי מות הבן. או אולי עוד לפני? מי יודע…
אז בואו נחזור לילדה ההיא, שתכל'ס היא הייתה הסיבה העיקרית שהגעתי לראות את הסרט הזה.
ובכן, אומר זאת ככה.
אלונה היא לא כוכבת הסרט במובן הזה שהיא לא נמצאת בסרט לאורכו. אבל! היא משקפת לא מעט את ההבדלים בעולם הרגשי, וסצנת הניתוח והוצאת הסרטן מאמא היא באמת סצנה חזקה שהחצי לקח חזק ללב (וגם אני, אבל אני השארתי את השבר להשברות של האם).
אני חושבת שהתפקיד של אלונה הוא מכמיר לב. לא רק כי להיות ילדה לאם גוססת זה עצוב, אלא כי היא כזו…. ילדה מקסימה בעולם עצוב.
טריילר לסרט.

אז לסיכום, לחובבי הסרטים האיטיים והטובים, אלו שחודרים ללב ונשארים בתוכו.

ידע זה כח

יום שלישי, 24 ביוני, 2014

מידענית

כל מי ששומע שאני ספרנית (ומידענית חובבת) מוצא את עצמו באיזשהו שלב מגחך ואומר "נו, כמה זמן לקח הקורס לעשות "שששש"… ".
ספק רב אם הוא היה מעז לומר את אותו הדבר לונסה "מיקל" מונרו. ספק גדול יותר אם הוא היה שורד זמן רב אחרי אמירה כזו.

"מיקל" מונרו היא בחורה צעירה שהספיקה לא מעט בחייה. היא נולדה באפריקה להורים מסיונרים ובסופו של דבר כישורי החיים שלה הפכו אותה ל… למי שהיא בעצם. מונרו יודעת למצוא דברים. אנשים. מידע. כל מה שתחפשו.  אני מניחה שכשטבעו את המשפט "ידע זה כח", התכוונו ל"מיקל".
כשריצ'רד ברברנק, איל נפט, פונה אליה על מנת שתעזור לו לעלות על עקבותיה של בתו האובדת אמילי, היא נוטה לסרב.
היא עייפה. מותשת, נכון יותר. היא חזרה ממשימה קשה. אבל משהו מושך אותה.
אולי זו העובדה שהיא אמורה לחזור לאפריקה, ארץ שהטביעה עליה ביותר מצורה אחת, חותם לכל חייה. ו"מיקל" נוסעת לאפריקה. בדרך היא תצטרך להתעמת לא רק עם אנשים רעים, אלא בעיקר עם השדים שלה עצמה ועם עברה.

מסובך היה לי לכתוב על הספר הזה.
זה ספר מתח מעולה. נכון שהסוף היה די ברור, אבל העלילה מהוקצעת, מדובר בספר ראשון בסדרה (שאני בהחלט מתכוונת לעקוב אחריה), והגיבורה, כמו שרבים וטובים ממני אמרו לפני, מזכירה מאוד מאוד את ליסבת סלנדר הבלתי נשכחת (של סטיג לרסן).  היא לא ממש ליסבת, כי ליסבת לא יודעת לפעול בחברה. היא פגועה לא פחות ממנה, מצולקת וחשדנית, אבל יודעת לשחק את המשחק טוב יותר לטעמי.
אבל הרגשתי, כנראה מהמקום המקצועי הפרטי שלי, מעט מרומה. זה לא ממש מידענית. זה יותר "סופר מידענית". היה פה פחות חיפושי מחשב והרבה יותר שכל ועורמת רחוב. זה לרגע לא פגם בעלילה, סתם עצבן אותי.

לסיכום מס. 1, ובנימה אישית, יש משהו מעט אירוני בעובדה שזהו אחד הספרים האחרונים שקראתי כשאני עדיין כשעבדתי כספרנית. זה אירוני כי כל הזמן אנחנו שומעים שמקצוע הספרנות הולך ועובר מהעולם, כי אנשים כבר לא באים לספריות (לא לפי מה שקורה בספריה שלי) , וכי היום ספרנית היא לא באמת "רק" ספרנית, אלא גם (ואולי בעיקר) מידענית.

לסיכום 2, אני אוהבת את "מיקל". הלוואי והיו עוד גיבורות נשיות שכאלו. הלוואי והיו עוד (א)נשים כאלו גם בחיים, אולי אז מצבנו היה טוב יותר. בעצם, לא בהכרח בטוח, כי הן באות ממקומות מאוד מאוד רעים. אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד.

הסופרת, טיילור סטיבנס, היא סיפור מדהים לכשעצמו. היא נולדה בכת "ילדי האלוהים", כת בה הילדים נשלחים למדינות שונות בהן הם אמורים לקבץ נדבות/לעבוד בפרך. רק כשהייתה בשנות העשרים לחייה הצליחה לברוח מהכת ולצור לעצמה חיים. אין ספק שרק מי שעבר חיים כאלו היה יכול לצור חיים דומים בתכלית לגיבורה בספר.

לסיכום הסיכומים (כי עצוב לראות מה קורה לילד/ה שעובר חיים של גיהנום, אבל איזה יופי של גיבורה ספרותית!)

המידענית/טיילור סטיבנס
The Informationist/Taylor Stevens
מאנגלית: גיא הרלינג
הוצאת כנרת, 2014
335 עמ'

סיוט באמבטיה

יום ראשון, 16 בפברואר, 2014

 חפיפת ראש כריכה

אחד הדברים המקסימים ביותר בעולם זה ילד באמבטיה. הוא כל כך מאושר, חמים ורך שאפשר ממש, המממ, לבלוע אותו.
אחד הדברים הנוראיים ביותר בעולם זה הצרחות של אותו ילד מקסים, תמים ואהוב שמבין שהנה, עוד שניה, חופפים לו את הראש.
אלו מכם שיש להם, או שהיו להם ילדים בגיל הרך, מהנהנים עכשיו כמבינים. אלו שלא- לא נורא, כשתגדלו תבינו 😆 .
חפיפת ראש טרגית

גם איתמר שונא לחפוף שיער. הוא כל כך שונא לחפוף, עד שאבא שלו ואחותו הגדולה כועסים על אמא שמתעקשת לחפוף לו פעם בשבוע.
הוא כל כך שונא לחפוף עד שהוא מוכן אפילו…  אפילו לעשות קרחת!

 איך מתמודד איתמר, וכל בני ביתו, עם חפיפת השיער? האם איתמר יצליח להתגבר על הפחד שלו? האם אי פעם יהיה שקט בבית כשאיתמר חופף את שיערו?

את הספר הבאתי לעולל הפרטי שלי, כשכבר נעשה לי לא נעים משאגות הזעם והכאב בזמן החפיפה.
זה לקח שבוע בערך, והעולל החליט שהוא כבר לא ילד קטן כמו איתמר. מאז הוא כבר לא בוכה בחפיפת ראש (טוב, בדרך כלל…).

אורי אורלב כתב את הספר "חפיפת ראש" בשנת 1986 (אני מניחה שאז זה היה הגיוני שיחפפו ראש לילד רק פעם בשבוע…), והספר מלא בציורים מדהימים של אלישבע געש.

חפיפת ראש

לסיכום, ספר מקסים שעושה חשק לקרוא אותו בגלל הציורים, ולא פחות מזה- עושה את העבודה!

חפיפת ראש/ אורי אורלב
ציירה: אלישבע געש
הוצאת כתר, 1986
20 עמ'

לאהוב עד מוות

יום שלישי, 14 בינואר, 2014

אהבה אקסלוסיבית

"אנחנו חיינו יחד. עזבנו יחד. אהבנו אתכם מאוד" (עמ' 182).

ת'כלס, כמה עוד מילים צריך לומר לפני שמתים?

לפעמים אני תוהה מה יקרה כשנזדקן. מן הסתם יהיו מחלות, וכאבים. ובסוף גם מוות.
ואיך אפשר יהיה להמשיך לחיות אחרי מות, אחרי שהאדם שאותו את/ה הכי אהבת, מת/ה פתאום ומשאיר אותך לבד בעולם?
[ובמאמר מוסגר אומר שמודל האהבה הזוגית בעיני הוא סבא וסבתא שלי. מן הסתם החיים שלהם לא היו רק סוגים בשושנים, אבל הוא העריץ ואהב אותה עד יומו האחרון. והיא עדיין אוהבת אותו ומתגעגעת אליו.]
לפעמים אני תוהה, אם אצליח לשרוד בעולם בלי הנסיך. אני די בספק, אגב (אבל אל תגידו לו את זה, שזה לא יעלה לו לראש 😉 ).

כשאישטיואן חלה, ורה ידעה בוודאות מה היא תעשה. היא מעולם לא הסתירה את העובדה שאם הוא לא יהיה בחייה, או בעולם בכלל, היא תמות. היא אמרה את זה כשהתחבאה, בעודה בהריון, מאימת הנאצים והוא היה במחנות. היא אמרה את זה גם שנים אחר כך, כשגוייס והלך למלחמה.
ולכן, אני מניחה, שזה לא היה מפתיע.
"בשלושה עשר באוקטובר 1991 סבי וסבתי התאבדו. זה היה יום ראשון"

בספר לא עבה במיוחד, עוקבת יוהנה אדוריאן אחרי סבה וסבתה, החל מימי נעוריהם בהונגריה, דרך מוראות השואה, ועד לחייהם בדנמרק.
בספר, שאין מילה אחרת לתאר אותו אלא מכמיר לב, היא מתארת את ימיהם האחרונים של סבה וסבתה. מן הסתם, לא הכל מבוסס עובדתית, אבל נכדה הרי מכירה את סבהּ וסבתהּ, הלא כן?

"מה עושים אנשים בבוקר האחרון לחייהם? אני מתארת לי שהם מסדרים את הבית ומסדירים אי אלו דברים. אני מתארת לי שהם מורידים את הזבל, מתייקים את חשבון הטלפון האחרון, מקפלים את הכביסה ומיישרים בה את הקמטים פעם נוספת לפני שהם מחזירים אותה לארון- היא הרי נועדה לעיני אחרים" (עמ' 26).

בניגוד לספר הקודם שסקרתי, כאן לא מדובר בהאשמה חברתית. אני חושבת שיש כאן יותר תיאור מכובד של האירועים, כולל סצינת שפיכת הכמוסות לכוסות.
אולי זה כי מדובר בהתאבדות זוגית, בגיל מבוגר, ולא מסיבות של דיכאון. אולי כי בכל זאת מדובר כאן באירופה, וההתייחסות שם היא הרבה יותר… איך נגדיר זאת, פחות רגשית?

לסיכום, ספר שמתאר בעדינות ובאהבה את הזיקנה, את ההתלבטויות ואת הסוף.

אהבה אקסלוסיבית/ יוהנה אדוריאן
Eine Exklusive liebel/ Johanna Adorjan
מגרמנית: יונתן ניראד
הוצאת הכורסא/ידיעות אחרונות, 2009
199 עמ'

פרנויה הכרחית

יום ראשון, 24 בנובמבר, 2013

אל הפינה האפלה ביותר

השבוע מציינים את היום הבינלאומי למלחמה באלימות כנגד נשים. לכבוד יום זה אעלה במהלך השבוע ספרים העוסקים באלימות במשפחה בכלל, ובאלימות נגד נשים בפרט.

"היום שוב חשבתי שראיתי אותו" (עמ' 333)…

קתרין הייתה צעירה ונלהבת. היא אהבה לצאת עם החברות. לשתות. לבלות. להתחיל עם גברים. כך היא גם הכירה את האהבה הגדולה של חייה, את טום. טום, שאוהב רק אותה, ורוצה אותה רק לעצמו.
"הרגשתי כאילו דלת נטרקה מול הפרצוף של קתרין הקודמת, התמימה ונטולת הדאגות. נשארתי רק אני: קתרין שפוחדת כל הזמן, קתרין שמסתכלת אחורה כדי לראות מי עוקב אחריה, קתרין שיודעת שהעתיד, ולא משנה מה הוא צופן, בהכרח לא יהיה טוב" (עמ' 227).
זה לא שהיא לא ניסתה לקבל עזרה. היא ניסתה. אבל החברות שלה לא האמינו לה, הרופאים לא האמינו לה. השוטרים לא האמינו לה. עד שהיה מאוחר מדי.

ארבע שנים מאוחר יותר, קתי היא אישה רצינית. היא יוצאת כל בוקר למקום עבודתה, משקיעה את כל לבה בעבודה, ואז הביתה. הלו"ז שלה די קבוע. היא בקושי יוצאת עם חברים, ועל ברים/פאבים/ מסעדות כמעט ואין מה לדבר.
"הבעיה היא לא לקום אלא לצאת מהבית. אחרי שאני מתקלחת ומתלבשת וחוטפת משהו לאכול, אני מתחילה לבדוק שהדירה מאובטחת לפני שאני יוצאת לעבודה. זה כמו היפוך של התהליך שאני עושה בערב, אבל איכשהו גרוע יותר, אולי מפני שאני יודעת שהזמן פועל נגדי. בבוקר אני יודעת שאני חייבת להגיע לעבודה בזמן, אז יש גבול לכמה פעמים אני יכולה לבדוק." (עמ' 19)

פעם, לפני הרבה שנים, הכרתי מישהי. היא גם הכירה מישהו. גבר חלומות. סיוטים, יותר נכון.
גם לה לא ממש האמינו. גם היא נשארה עם הגבר ההוא, פשוט כי הוא היה היחיד שנשאר. גם אצלה זה נגמר איכשהו. איכשהו היא שרדה.
אבל לשרוד זה לא ממש לחיות.
"כל הדברים האלה נועדו להשקיט את המוח שלי. כל הזמן, יומם ולילה, המוח שלי מייצר תמונות של דברים שקרו לי ושל דברים שעלולים לקרות. אני מרגישה כאילו אני צופה שוב שובו בסרט אימה, בלי לפתח עמידות כנגד הזוועות" (עמ' 34)

קתי לא מעזה לפגוש אנשים חדשים, על גברים אין על מה לדבר. היא שבויה בעברה, בצלקות שלה, בפחדים שלה. וכשסוף סוף היא פוגשת מישהו חדש, שנראה שאפשר לסמוך עליו, משהו קורה…

הספר מוגדר כספר מתח, אבל לא הייתי מגדירה אותו ככזה. בעיניי, האווירה החזקה הייתה תחושת הדחיסות, הפחד הזה, שגרם לקתי לבדוק שוב ושוב את דלת ביתה. להשאיר סימנים שרק היא תשים לב אליהם, לבדוק שוב אם מישהו לא עוקב אחריה.

אווירת הדחיסות הזו נשארה איתי ימים ארוכים אחרי שסיימתי את הספר. רק מי שהייתה שם יכולה להבין את זה, את התחושה שאת כלואה גם כשלא רואים את זה.  את הפחד המאיים והמשתק הזה, שמציף אותך כל פעם, כל הזמן. את כביכול חיה. כביכול הכל בסדר, אבל אז את שומעת משהו, מריחה משהו. נזכרת במשהו…

זהו סיפרה הראשון של אליזבת היינס, שהחלה לכתוב אותו במהלך קורס בכתיבה שלקחה בו חלק. באתר שלה היא מציינת שבאותה תקופה עסקה במסגרת עבודתה (כאנסליטית מידע במודיעין המשטרה) בכתיבת דו"ח על אלימות במשפחה.
מאז הספיקה לפרסם עוד שני ספרים (ספר נוסף עתיד לצאת בקרוב). אני בהחלט מתכוונת לקרוא גם אותם.

לסיכום,

אל הפינה האפלה ביותר/אליזבת היינס
Into the darkest corner/ Elizabeth Haynes
מאנגלית: יעל סלעשפירו
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
415
עמ'

אני לא מפסיקה להתרגש ממך

יום שני, 3 ביוני, 2013

השנה היא 2006. התאריך : 3 ביוני. זה היה מוצאי שבת.
המיקום: מסעדה ידועה במרכז ירושלים.

הוא ישב וחיכה לי על גדר אבן. אני ירדתי מהמונית.
הוא לקח לי ביס מהסטייק, הסיע אותי הביתה וקרא לי "נסיכה".
מאז אני שלו. והוא שלי.

הנסיך שלי, שקנה לי את הדומיין והקים לי את הבלוג.
נסיך שלי, היום אנחנו חוגגים את סוף שבע השנים הטובות.
ממחר- שבע השנים הטובות יותר, טפו טפו טפו.

ואת כל שאר הדברים, אני אגיד בארבע עיניים.

החיים בספר

יום רביעי, 17 באפריל, 2013

 

 

אחד הויכוחים הגדולים שהיו לי תמיד עם חברתי הג'ינג'ית נורית הספרנית הוא על מידת ההתערבות שלי, כספרנית, בשאלה אילו ספרים מותר לילדים, ולקוראים בכלל, לקחת מהספריה.
אני אוהבת את הקוראים הקבועים בספריה שלי. אני אוהבת את הילדים שבאים ועם עיניים נוצצות לוקחים שלושה ארבעה, ויש כאלו שאפילו עשרה ספרים.
אני אוהבת גם את הילד המוזר והבודד שיושב תמיד ליד החלון ומקריא לעצמו את הקומיקס, תוך שהוא משמיע קולות.
חלק מהקוראים הקבועים מדברים איתי. לפעמים אנחנו מדברים על ספרים, לפעמים על החיים. לפעמים הם מספרים על עצמם. לא הרבה, כי בתור ספרנית העובדת בספריה הומת אדם אני יודעת שלא תמיד אפשר לדבר, אבל בכל זאת…

הלן אוהבת את העבודה שלה. מדי יום היא מגיעה לספריה, לאגף הילדים. היא מחכה שהילדים יגיעו. היא אוהבת לראות אותם עם הספרים. היא אוהבת להמליץ להם על ספרים. לפעמים היא תוהה איך היא הגיעה לעבודה הזו בכלל, כי זו לא הייתה התוכנית שלה. הו, לא. היא תכננה דברים שונים לגמרי, ואיכשהו השנים עוברות והיא עדיין ספרנית, עדיין רווקה, עדיין בעיירה קטנה.

אבל יש ילד אחד, שבשבילו היא הכי הכי שבעולם. בשבילו הספריה היא מקום המפלט, היא העתיד, היא הכל, והלן, כשומרת הסף של הספריה, מהווה לגביו בת ברית.
איאן דרייק הוא ילד בודד למדי. הוא אוהב לקרוא, אבל לא כל מה שהוא אוהב מותר לו. אמו מקפידה מאוד שיקרא ספרים בנושאים מסוימים (בארה"ב נפוצה מאוד תופעת הצנזורה בספרים. יום אחד אכתוב על זה פוסט). כשלוסי מגלה שהוריו של איאן שולחים אליו למחנה נוצרי שמיועד "לתקן" נטיות הומוסקסואליות היא נחרדת, ומוצאת עצמה ספק שבויה ספק חטופה מרצון במסע ברחבי ארצות הברית.

זה לא ספר ריאליסטי במיוחד, יש להודות על האמת. הוא דן באריכות בשאלה עד כמה מבוגר (שאינו הורה) יכול להתערב בחייו של ילד, כמה אנו יודעים על האנשים הסובבים אותנו, והאם אנו באמת עוזרים כשאנו מנסים לסייע.
אבל זה ספר שמלא בתיאורים ובציטטות מספרים, שמדגים היטב כיצד ספרים מהווים מקור נחמה וכוח לאלו הזקוקים לכך, ובקיצור-

(לאוהבי ספריות וספרים בלבד)

The Borrower/ Rebecca Makkai
Cornerstone Digital, 2011
337 pages

הזכות לכבוד

יום שלישי, 19 בפברואר, 2013

העולל כבר הולך. ורץ. ומטפס. ועושה כל דבר שהוא יכול לעשות כדי להוציא אותי מדעתי, או לפחות כדי לבדוק בכמה התקפי לב אמו הפולניה יכולה לעמוד.
ואז, לפעמים, קורה האסון. העולל נופל. נפגע. נעלב. משהו קורה.
יש בכי. מכירים את המבט הנעלב של העוללים הקטנים, שאומר "איך העולם מתאכזר אלי כל כך ולמה אמא לא הצילה אותי"?
ואז רצים אליו. מחבקים. מנשקים. ו"לא קרה כלום", הנה העולל תיכף ירגע, נכון?
אז זהו, שלא.

עכשיו בואו נעצור רגע. דמיינו לעצמכם אתכם מתרגשים/נפגעים/נפצעים/נעלבים ממשהו. ואז מישהו בא ואומר לכם "פחחח, לא קרה כלום". איך תרגישו? 👿

נדמה לי שהיה זה יאנוש קורצ'אק שאמר שילדים הם אנשים קטנים, ואם הם אנשים, מן הראוי שנתייחס אליהם בהתאם, ונכבד את התחושות והרגשות שלהם. מי שמסכימה לדעתי היא אורי בר-און שכתבה את ספרה המקסים "כן קרה כלום".
הספר מדבר על התגובה האוטומטית שלנו למה שקורה לילדים. איך במקום להקשיב להם, אנחנו מנסים להרגיע אותם, עד כדי כך שאנחנו בעיקר משתיקים את הילד ומשאירים אותי להיות לבד עם הבושה או הכאב.
הספר בא להראות שאפשר להכיר בזה שקרה משהו ולכבד את תחושותיו של הילד בעת ועונה אחת עם הנסיון להרגיע אותו. אפשר לתת מקום גם לזה, במקום לתת תחושה של עגמת נפש, כמו כאן:

הספר מקסים, ומתאר חוויות של יום כיף בים, החל מטיול על החוף, דרך נפילה ומרדף אחרי בעלי חיים, ובקיצור- ספר שכל הורה וילד יכול למצוא את עצמו.

ותודה לנסיך, שבזכותו הגעתי לספר הזה (בצורה ההזויה ביותר- שני גיקים נפגשים בכנס של הייטק ומדברים על ספר ילדים 😆

ויש גם דף פייסבוק.

לסיכום, העולל האישי שלי עוד קצת קטן לספר הזה (לדעתי הספר מתאים לגילאי 3+, כשהילד כבר יכול לבטא לחלוטין את תחושותיו), אבל אנחנו בהחלט אימצנו את המוטו של הספר, ואתם יודעים מה? העולל נרגע הרבה יותר מהר….

כן קרה כלום/ אורי בר-און
איורים: אודי טאוב
הוצאת רנבו, 2011
24 עמ'

יש עתיד לספריה?

יום שני, 21 בינואר, 2013

     

"People can lose their lives in libraries. They ought to be warned." Saul Bellow

כשהייתי קטנה, הספרייה הציבורית הייתה מקום המפלט שלי מהבית. יותר נכון, משיעורי הבית.
לא היה דבר יותר פשוט ולגיטימי מלומר להורים שאני צריכה לעשות עבודה בנושא זה או אחר, ללכת לספריה ולשקוע שם בכל ספר שהוא, מלבד ספרי העיון שבאמת הייתי צריכה לקרוא.

אז עוד לא ידעתי שלספריה יש תפקיד "לספק משאבים ושירותים במגוון אמצעי תקשורת כדי למלא את הצורך [..] בהשכלה, במידע ובהתפתחות אישית וגם בבילוי ובפנאי". גם לא ידעתי שהספרניות יודעות לעשות עוד משהו חוץ מ"ששששש…." 😆
כל מה שידעתי אז היה שיש בספריה עשרות ספרים, חלקם עם ריח חדש, רובם עם ריח הרבה הרבה פחות חדש. ולא היה מקום שעשה אותי יותר מאושרת. הפנטזיה הכי גדולה שלי, תולעת ספרים שכמותי, הייתה להינעל "בטעות" לילה אחד בספריה. ילדה הייתי, ומאז החכמתי.

 בשנים האחרונות הולכת הספרייה הציבורית ומשנה את פניה. תפקידה כמספקת ספרי קריאה וספרי יעץ הלך והשתנה, וכיום מרבית הספריות מפעילות פרוייקטים קהילתיים נוספים דוגמת עידוד קריאה לגיל הרך (בעיקר באמצעות שעות סיפור מומחזות), מרכז תרבות (המפעיל מועדון קריאה, מפגשים עם סופרים וכו') ועוד פעולות שונות. והספרניות? הן כבר לא אומרות "שששש…" בחלק מהספריות לא יעירו לך גם אם תדבר בנייד בקולי קולות! (האמת היא, שאני ממש מתאמצת לא לזרוק מהספריה את האנשים האלו, שנכנסים ואומרים לבן שיחם "טוב, אני בספריה אז נדבר בשקט". זה לא באמת בשקט!! 👿 )

בשנים האחרונות הספריה כבר אינה מקום המפלט שלי. אולי נובע הדבר מהעובדה שהתבגרתי. אולי מהעובדה שמקום עבודה, אהוב ככל שיהיה, כבר אינו יכול לשמש מפלט. אולי מהעובדה שמבצעי "ארבע במאה" הרסו את חדוות ההגעה לספריה ראשונה בימי ראשון, כדי לתפוס ראשונה את הספרים החדשים.

 

יש הגורסים כי כדי שהספרייה תשרוד עליה "להמציא את עצמה מחדש". לא רק כמקום קריאה, לא רק כמקום המנגיש מידע וספרים לאוכלוסייה שידה אינה משגת, אלא עליה להפוך ל"מרכז מידע מתקדם", שיכלול בין השאר מרכז לתיעוד המורשת המקומית, שירותי יעץ בתחום הלימודים והתעסוקה, מרכז מידע בתחום התיירות ועוד.
מצד שני, יש כאלו הגורסים כי ימיה של הספרייה ספורים. ה"קינדל" וה”e-vrit" כבר יצאו, וקהל הקונים והמשתמשים בהם הולך וגדל. עלות הדפסת ספר הנה גבוהה עשרות מונים מעלות פרסומו באופן דיגיטלי. ספרי היעץ כבר אינם בשימוש (מתי הייתה הפעם האחרונה שמישהו פתח כרך של האנציקלופדיה העברית?), ובאופן כללי- אם להודות על האמת, מרבית בני הנוער כיום מבינים במחשבים וברשת האינטרנט הרבה יותר מהספרניות הקיימות.
יש כאלה שממש מאמינים בדברים שכתבתי בפסקה הקודמת. עובדה, בספריית שיקגו יביאו לך, בלחיצת מקש מחשב, ספרנים רובוטים את הספר שתבקש. הספר, אגב, כבר לא נמצא על המדף במרחק הושטת יד, אלא במחסנים תת קרקעיים. יש הטוענים כי הספריות בכלל תיעלמנה והספרניות, אם תשארנה כאלו, תהיינה יותר בגדר מידעניות, בשל הצורך למיין את כמויות המידע העצומות ההולכות וגדלות.

 אבל אני אופטימית, יש אומרים נאיבית.
אני מפנטזת על הספריה שלי שאנהל. אולם אחד, בינוני בגודלו, רצפה מכוסה בשטיח עבה. הספריות עדיין מלאות בספרים, אם כי סביר להניח שרובם בני מספר שנים. ליד עמדת הספרנית ישנו ארון בעל דלתות זכוכית. נעול. בתוך הארון מונחים ה"ספרים מהדור החדש", הלא הם הספרים הדיגיטליים. יש הקוראים בהם, אבל מרבית הבאים לספריה מעדיפים עדיין את הספרים הישנים.
והנה, ילד צעיר נכנס מבעד לדלת. באופן מקרי ביותר, שמו העולל (טוב, לא באמת קוראים לו העולל, אבל הוא בתוכנית להגנת עדים 8-)). באופן מקרי אפילו יותר, הוא מבין בספרים. אולי הוא אפילו אוהב לקרוא, למרות שהוא גם משתמש בצורה טובה ביותר גם במחשב. הוא צריך חומר לעבודה לבית הספר. הספרנית ניגשת עמו לפינת העבודה, ומציעה לו ערב רב של מקורות, רובם דיגיטליים. תמורת תשלום פעוט הוא יוכל לשלוח אותם למייל שלו.
אבל העולל, בדומה לאמו, מאבד את סבלנותו במהירה, וחיש עובר להתיישב על אחד הפופים הנוחים באגף הנוער, בעודו קורא ספר שמשך באקראי מהמדף. מה עוד הוא יכול לעשות כשהוא מחכה שאמא שלו, הספרנית, תסיים לעבוד?

אבל אני מתעקשת להמשיך להיות אופטימית. עובדה, גם את התקליטים הספידו פעם ועדיין יש לא מעט אנשים ששומעים אותם…
והכי חשוב:
"כשאני קורא שהתקציבים המיועדים לספריות הולכים וקטנים, כל מה שאני יכול לחשוב עליו הוא שהדלת הולכת ונסגרת, ואמריקה מצאה עוד דרך להרוס את עצמה" אייזיק אסימוב

לזכרה

יום חמישי, 13 בדצמבר, 2012

לפני לא מעט שנים פגשתי נערה צעירה.
היא הייתה דקיקה ועדינה. היה לה קוקו בהיר (שאחר כך נצבע לשחור). היא הייתה אחת הילדות הכי אמיצות שפגשתי בחיי.
אני חושבת שזו אחת הפעמים היחידות שכתבה עצבנה אותי כל כך, עד שממש עשיתי מעשה, וניסיתי מהמקום הקטן שלי לנסות קצת את העולם.

המפגש הראשון שלי איתה היה בבית המשפט. חיכיתי שם עם עוד לא מעט נשים, רובן מפורסמות למדי, שבאו לעודד. היו שם גם לא מעט בני נוער שבאו לעודד גם. לא אותה. אותם.

תקיפה מינית גורמת לבדידות גדולה. זה לא רק הבור הזה שנפער לך בלב, זה לא רק ההשפלה של התקיפה עצמה. זה לא הכאבים וזו לא ההאשמה העצמית.
אלו האנשים שמסביבנו, שעד עכשיו חשבנו שהם אוהבים אותנו, שהם חברים שלנו, שהם איתנו. האנשים הללו הם הם שיוצרים את הבדידות האיומה הזו (ואם אתם לא מסתדרים עם מחשבה מופשטת, דמיינו לכם נערה צעירה אחת מול כל בני כיתתה. לא, זו לא הגזמה).
והאמינו לי, לא משנה כמה טיפולים תעברו, כמה אנשים טובים כן תפגשו בדרך, משהו מהבדידות הזו ימשיך ללוות אתכם כל יום שתחיו. כי לב שבור מתאחה בסופו של דבר, אבל צלקת נשארת.

אלו היו שנים אחרות. מכשירים סלולריים לא היו משהו מאוד מקובל ו/או נפוץ כמו היום. היינו מדברות לא מעט בטלפון, נפגשות פעם בשבוע. כמו רבות אחרות שליוו אותה, יכולתי לנחם אותה. בדברים אחרים יכולתי להבין אותה. גם אני באה משם. כמעט ולא ליוויתי אותה לבית המשפט. זה היה מסובך בשבילה, וזה היה מסובך בשבילי.
כעסתי. מעולם לא היה לי אמון גדול במשטרה ובבתי המשפט. מעולם לא האמנתי שהם הכתובת לנפגעות (ונפגעי) תקיפה מינית. עם כל הכבוד לרשויות החוק (ואין לי יותר מדי כבוד אליהן), החוויה של משפט אונס/תקיפה מינית, ובמיוחד התוצאה הסופית של המשפט, לא ממש שווים את הכאב.

והיא ניסתה. היא ניסתה להתרומם מעל לכאב ולשנאה שהקיפה אותה. היא הבינה שהיא לא לבד, והיו לא מעט נשים טובות שהקיפו אותה (וגם גברים).
ביום שניתן פסק הדין דיברתי איתה בטלפון. שאלתי אותה אם היא שמחה, והיא ענתה לי בשקט "קצת". ואז היא ביקשה שלא אצור איתה קשר יותר. לעולם.
לקח לי זמן להבין שהיא התנתקה מרוב האנשים שליוו אותה במשפט. שהיא החליטה להתחיל מחדש.

עברו שנים מאז. בהתחלה שמעתי עליה. נסיונות שהיא עשתה להשתקם, לימודים שהתחילה, עבודה.
אחר כך אני עברתי הלאה. קיוויתי שגם היא.

מאז שפורסמה הידיעה על נאנסת שנפטרה בקנדה, אני לא מפסיקה לחשוב עליה. אני מקווה שזו לא היא, למרות שכל הפרטים מתאימים.
אני מקווה שהיא מצאה את השקט שהיא חיפשה. את האושר שהגיע לה.