ארכיון פוסטים מהחודש "יולי, 2009"

הבגידה

יום שלישי, 28 ביולי, 2009

אוון הוא הילד הטוב של השכנים, שבאבחת גורל אחת מוצא עצמו במקום שהוא לא מוכן לו, מול חיים שלא התכונן אליהם. הוא היה שוטר שנרשם, כמו רבים מתלמידי הקולג`, למשמר הלאומי. אלו היו הימים טרום 11/09, ואף אחד לא חשב שמשהו באמת יקרה אי פעם.
ואז, ביום אחד, איוון מוצא עצמו מגוייס למלחמה בעיראק. בבת אחת הוא מאבד את חברתו, שמתנגדת למלחמה בעיראק, את תמימותו וכמעט את חייו.
(הערה קטנה ויתכן קטנונית: בכריכת הספר שמו כתוב "איבן", בספר עצמו הוא כתוב אוון. אותי זה קצת עיצבן).

רון הוא "מלח הארץ". לוחם לשעבר בקומנדו הימי שהתמחה בלוחמה בטרור, היום עובד כזכיין פרטי (קבלן חיצוני) של צבא ארה"ב בעיראק. הוא ציני. מחושב. יודע הכל וקשה מאוד להפתיע אותו.
המפגש ביניהם גורם לשרשרת של אירועים שעתידים לשנות את חייהם לחלוטין.

אפשר להשליך מהספר הזה כל כך הרבה על מה שקורה היום בעיראק, שאלות של מוסר וכסף שקשורות גם לישראל של היום. האם הכיבוש באמת משחית? האם הון ושלטון תמיד קשורים זה לזה? האם תמיד יהיה מי שינצל מצב רגיש ויגרוף לכיסו רווחים? האם האמת היא ברורה בהכרח? האם יש רק אמת אחת? טוב ורע בלבד?
במאמר מוסגר אני חייבת לציין שהמצב אינו דומה בישראל ובארה"ב. הנוכחות של ארה"ב בעיראק משופעת בחברות אזרחיות, קבלני משנה של הצבא, שעושות שם לא מעט דברים מפוקפקים. בישראל אין כמעט חברות אזרחיות שפועלות באיזורי לחימה. ובאופן כללי, הויכוח על המניעים הכלכליים בשהותה של ארה"ב בעיראק הוא ויכוח ער מאוד בארה"ב.

אני אוהבת את דיזמס הרדי, גיבור ספריו של ג`ון לסקואה. דיזמס הוא הפרקליט שהייתי רוצה לצידי. הוא איש ציני, אבל עדיין אידיאליסט. הוא יעשה הכל בשביל הלקוח, אבל לא יפספס את הדייט הרומנטי השבועי שקבע עם אשתו. יחד עם חברו הטוב אייב גליצקי, בלש יהודי שחור בעל החזות המאיימת והלב הרך, הם מהווים צמד מקסים שאני נהנית לקרוא כל פעם מחדש.

החדשה הטובה היא שהספר החדש הוא ספר בסדרת דיזמס הרדי. החדשה הרעה היא שזה לא באמת נכון. הספר משווק ככזה, אבל בניגוד לספרים הקודמים בסדרה מקומו של דיזמס הוא שולי למדי, ונראה שלמחבר היה חשוב יותר להעביר מסר.
אבל החדשה הטובה ביותר היא שזה ספר מעניין שבהחלט מאיר על כמה פינות אפלות.

קטע קריאה מהספר "הבגידה" ניתן לקרוא באתר ספרים של מועדון קריאה.

הבגידה/ג`ון לסקואה
מאנגלית: מרינה גרוסלרנר
הוצאת זמורה-ביתן, 2009
477 ע"מ

הדרך

יום שני, 27 ביולי, 2009

גבר הולך לו בדרכים, מלווה בבנו יחידו. האוויר בחוץ מחניק, אפור וקר. פיו ואפו מכוסים במסיכה כדי להשמר מזיהום האוויר.
גבר וילד הולכים להם בדרך. אנחנו לא יודעים איך קוראים להם. כל מה שאנחנו יודעים זה שהם באמריקה, ושהם רוצים להגיע לדרום. אל הים.

הימים הם הימים שאחרי. אחרי שכל הפחדים מתאמתים. אחרי השואה הגרעינית. העולם קר ואפור, את כל הצבעים סחף הגרעין. השמש מכוסה בעננים, הכל מלא אפר ואבק. אפילו השלג אפור. גם הים כבר לא כחול. מעט מאוד שרדו, ואלו ששרדו נלחמים כדי להשאר בחיים, אוכלים בשר אדם, שודדים, רוצחים. אין אוכל. אין שתיה. אין תקווה.

גבר וילד הולכים בדרך. הילד לא מכיר עולם אחר. הוא נולד אחרי שהעולם התרסק. הגבר מנסה לשחזר זכרונות, אבל לא רוצה לשקוע בעבר. זכרונות רק מאטים אותך, גורמים לך להפסיק להיות דרוך. הם הולכים בדרך, עם עגלת סופר ישנה שאותה הם ממלאים במה שמוצאים. עם אקדח ושני כדורים. הוא לא יתן לאף אחד לגעת בבן שלו, לא יתן לאף אחד להפוך את הילד לעבד לצורכי מין או כבשר לארוחת ערב.

אין כאן עלילה גדולה. הם הולכים בדרך, שלעולם לא נגמרת באמת. יש כאן אהבה גדולה של הגבר לבנו, של בנו לגבר. בין השורות, בין בריחה להשרדות יש רגעים של רוך, רגעים שבו האב מנסה להנחיל בכל כוחו לבנו את המורשת, את מה שמותר ומה שאסור. להסביר למה אסור לזכור את הדברים הרעים, לנסות ולמלא מצברים.
מכל שורה, מכל דף בספר, האפור מתפזר, ממלא את החלל, ממלא את הקורא. האפור שוטף את העיניים, חונק בגרון. לקח לי ימים לסיים את הספר, שאינו ארוך במיוחד. לקח לי רק מספר דפים להכנס לדכאון.

אחד הספרים הטובים ביותר שקראתי. אחד הספרים המטרידים ביותר.
זה לא ספר שאפשר לסיים בקריאה אחת. לאט לאט, בלב מכווץ. בחשש. בצער.

באופן מאוד לא מפתיע, סרט המבוסס על הספר אמור לצאת בקרוב.
לפחות לפי הטריילר, הקטסטרופה שונתה כדי להתאים לאופנה הנוכחית של הרס העולם בבאופן טבעי, אבל להוציא את סיבת ההרס, הסרט די נאמן למקור. אני מחכה לראות אותו.

הדרך/ קורמאק מקארתי
מאנגלית: אמיר צוקרמן
הוצאת מודן, 2009
207 ע"מ

פרורי קנמון- לרוץ לקרוא

יום רביעי, 22 ביולי, 2009

 

"פעם הייתי ילדה שהלכה פעמיים בשבוע לספריה ובדרך הביתה הייתי נתקלת ברמזורים ובאנשים שהיו נדים לי בראשם ומצקצקים, היי, ילדה, למה את לא מסתכלת לאן שאת הולכת? ואת הספר הייתי מסיימת עד שהייתי מגיעה הביתה ומתלבטת אם לחזור לספרייה להחליף שוב" (מתוך הספור "פעם הייתי ילדה", עמ` 206).
גילוי נאות: קיבלתי את הספר במתנה, ודי עיקמתי את האף. אני לא מתה על ספרות ישראלית, ובטח ובטח לא על ספורים קצרים.
אבל מהרגע שפתחתי את הספר פגשתי את עצמי (ולא רק): אני נינה, שרואה אנשים וישר בונה סרטים בראש (בעיקר לא קשורים למציאות), אני היא זו שבעלי צוחק עלי על הסרטים שאני יוצרת- "הם אינם יודעים שיש להם חיים אחרים בכלל, שבאבחת קולמוס הם יכולים להיות נסיכי ערבות, חסרי בית או מלכים השולטים על אמפריות גדולות" (מתוך הספור "כיסים מלאי אגסים", עמ` 14).
אחד הדברים המקסימים בספר הוא שאין כאן התייפייפות הספורים כתובים בלשון ישירה למדי, דבר שאפשר לי להזדהות עם לא מעט דמויות.
איך אפשר לא להזדהות עם הדס, שמספרת בצורה ברורה, גם אם ילדית משהו ש"אבא שלי רופא. רופא בכיר, מנהל מחלקת כירורגיה- ילדים. כל היום הוא מלטף ראשים של ילדים קטנים, מרגיע אותם, מרגיע את ההורים שלהם, לפני ניתוחים ואחרי ניתוחים. ובערב הוא חוזר הביתה בשעה שבע מהמחלקה ומרביץ לאמא. מרביץ המון. מרביץ כואב. מרביץ בלי לרחם. מרביץ" (מתוך הספור "דוגית נוסעת", עמ` 50), או להזדעזע בשקט "כי תמיד לפני השינה, סילביה הרגישה את האצבעות הקרות של הגנן משיחי היסמין, זה שבדרך חזרה מבית הספר תמיד חיכה לה עם מרשמלו נוף והידיים שלו היו קרות מאוד תחת תחתוני הכותנה שלה" (מתוך הספור "סילביה", עמ` 101), או להרגיש צביטה בלב יחד עם אמה של איריסי בספור "איריסי שלי", ולהזיל דמעה בספור "עוגיות הפסח של אריק", המוקדש לזכר אהרון פרידמן, בן דודה של המחברת, שנפל בזמן שירותו הצבאי.
לא אהבתי את כל הספורים, חלק מהם פשוט לא דיברו אלי, אבל אחרים העלו לי חיוך רחב על הפנים, וזה שווה המון.
ודבר אחד אחרון, לגב` יעל שכנאי- עוד!!! אני רוצה עוד!!
פירורי קנמון/ יעל שכנאי
הוצאת רימונים, 2008
208 ע"מ

 

אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות

יום שלישי, 21 ביולי, 2009


בעיני אמיליה, עורכת דין ניו-יורקית, החיים הם משימה בלתי אפשריות. היא  אמנם  נשואה באושר לג`ק, הגבר עליו חלמה כל חייה, אבל היא אכולת רגשות אשמה על כך שג`ק נטש למענה את משפחתו. היא מנסה להיות אם חורגת נחמדה ואוהדת לוויליאם, בנו בן החמש של ג`ק, אבל נראה שהוא ואמו, קרולין,  החליטו לנקום בה ולשגע אותה.


ויליאם עצמו הוא הסיוט הגדול של כל הורה חורג. הוא חכמולוג, מעצבן,  אלרגי  ורגיש לכל דבר (לטענת אמו), וכמובן שהוא גם מצליח בצורה מניפולטיבית לחלוטין לקבל תמיד את מה שהוא רוצה.

היום שאמיליה מתעבת הוא יום רביעי. ביום זה אמיליה נאלצת לבלות את כל היום עם ויליאם, וזו באמת משימה בלתי אפשרית. הוא דורש דברים, הוא מעיר, הוא מציק, ושיא השיאים- הוא לא מפסיק לנדנד לה לגבי התנוקת שמתה יום לאחר שנולדה, ובכך פוצע אותה כל פעם מחדש.

זהו ספר שמספר על אהבה- אהבה שהיא מכמירת לב לפעמים, וענקית תמיד- אמיליה מתמודדת עם מותה הפתאומי של התינוקת שלה, עם האהבה הענקית לבעלה, ובעיקר עם האהבה המאוד מהוססת, שבעיקר קיימת בין השורות לוויליאם, הבן החורג שלה.


ציטוט שריגש אותי במיוחד:
"אני אוהבת אותו עד כדי כך שאני במצב של אימה תמידית שמשהו יקרה לו- אני רוצה לעטוף אותו בצמר גפן ולשים אותו בכיסי, שם אדע שהוא מוגן. אני מרגישה בטוחה לחלוטין איתו רק כשהוא מולי, כשלא נשקפת לו סכנת מוות בהתרסקות מטוס או שמונית תפגע בו או שכדור כדורת יפול מגג בניין ויימחץ את גולגולתו."

וציטוט שאמהות יכולות להתענג עליו:
"אני מזכירה לוויליאם ללכת לשירותים. הוא מודיע לי שלא זו בלבד שהוא לא צריך ללכת לשירותים, אלא שמפני שהוא בן, אין לו בעיה פשוט להשתין על עץ אם יעלה הצורך. "כי יש לי פין", הוא אומר. "אבל לך כדאי ללכת לשירותים. לך אין פין"".


ותודה לנורית, שהזכירה לי את הספר.

אהבה ועוד משימות בלתי אפשריות/איילת ולדמן

מאנגלית: אסנת הדר

הוצאת אריה ניר, 2007
271 עמ`

אש בבית

יום שני, 20 ביולי, 2009

גבר חי עם אישה במשך חודשים ושנים
יש ביניהם אהבה וחדווה ואיבה וסכינים
והם ישנים בשעות הקטנות על שמיכות בלי סדינים
אין להם ילדים והם ישנים כמו ילדים קטנים
הקירות סוככים עליהם והתקרה רוחשת עננים
יש אלוהים בשמיים ומחר יום חדש אנשים משתנים
יהיה טוב יהיה רע, עניינים עדינים…

מכירים את הנשים האלו, שבא לכם לנער כדי שתראנה עד כמה החיים שלהן יפים, ואיך הן הורסות אותם?
ליזה היא כזו. היא בת 43, מוכשרת בטירוף, לא יודעת מה לעשות עם עצמה ועם החיים.
אנחנו פוגשים אותה ביום שישי אחד, כשהיא מחכה לזוג אורחים של בעלה. היא לא באמת רוצה שיבואו. היא לא בטוחה שהיא בכלל רוצה את בעלה, אבל מה היא כבר יודעת. הרי מעולם היא לא ידעה כלום. עובדה, גם אמא שלה אמרה לה את זה. למעשה, ליזה היא הדוגמה הקלאסית למה קורה לילד שנותנים לו להרגיש שהוא אפס.
ליסה חיה עם אדי, בחור יוצא דופן, מוכשר, מסעיר. המשיכה ביניהם בהתחלה הייתה ענקית. הם לא יכלו לשבוע אחד מהשניה, הוא הסעיר אותה, גרם לה לעזוב את בעלה, גבר חלומות של ממש- מכיל, רגיש ותומך.
באותו ערב צפויים להגיע ארקדי ואניה, הוא קולגה של בעלה, היא נטורופתית. היומיים האלה ישנו את הכל, יסעירו את החיים, יבנו תובנות חדשות.

גבר חי עם אישה שנתיים בתוך דירה
עם ריהוט מאולתר ואימה עתיקה וללא בשורה
גבר חי עם אישה בדירה שכורה
ואוהב אותה והיא אותו הוא אמר היא אמרה
כל העניין התחיל איכשהו בשנה שעברה
כשהיה נפלא ואיכשהו התחיל להיות רע
אין עננים בשמיים ואין אלוהים בתקרה…

אין הרבה מה לספר על העלילה. העלילה נעה בין העבר להווה, הרגשות מתפרצים ומשתנים ללא הרף ובהחלט משרים את התחושה שהקורא נמצא בעין הסערה.
אין הרבה מה לומר על העלילה, אבל יש לי המון מה להגיד על הספר. זה ספר דחוס ומעיק. לא בצורה השלילית. את הספר סיימתי לפני שלושה ימים, ועד לרגע זה המועקה לא עזבה אותי. יש בו נגיעות של "מי מפחד מווירג`יניה וולף", ובעיקר- לאורך כל הקריאה התנגן לי בראש שירו של דוד אבידן, "הרי את מותרת".

גבר ואישה חיים לבדם אין להם ילדים
הוא בודד היא בודדה שניהם בודדים
יש להם הרבה מכרים ומעט אוהדים
הוא מיוחד והיא מיוחדת שניהם מיוחדים
הוא צובר אפשרויות ומסמכים והיא צוברת בגדים
אין ביניהם אלא מין ובדידות וייאוש ופחדים
וברגע מסויים די צפוי מראש הם נפרדים…

אוהבי זרם התודעה יאהבו את הספר הזה. אני לא חובבת זרם התודעה, וליזה תלך עמי עוד זמן רב.

אש בבית/איריס לעאל
הוצאת זמורה ביתן, 2008
316 ע"מ

עזרו ילדים לגלות לאן נעלמו הביצים…

יום ראשון, 19 ביולי, 2009

בהמשך לסאגה המתמשכת, עזרו ילדים לאזרחים המודאגים לגלות למי יש יותר ביצים….

האם למשטרה שטוענת שלא תשקוט ולא תנוח עד שהמהומות תפסקנה, אבל אם המהומות היו מתרחשות באיזו עיר בצפון או בכפר ערבי, בשניה היו מכניסים המון כוחות וגומרים את הספור

האם לחרדים  שטוענים לעלילת דם, שטוענים כי הם לא פועלים משעמום (גוועלד) אלא רק כי הם (כולםםםםםםם, אין אחד שלא) מכירים את האשה והיא אם מסורה ואוהבת

האם לכבוד השופטת שלומית דותן שהחליטה למען הסדר הטוב לשחרר את האשה למעצר בית, כשאחד התנאים היה שהיא תגיע לבדיקה פסיכיאטרית, וכל כך הייתי רוצה להאמין שתעשה משהו כעת, אחרי שהצו שנתנה לא קויים (ונראה כמה זמן עוד ימשכו את זה)

האם לראש העיר, ניר ברקת שהורה לעירייה להפסיק לספק שירותים לאיזור מחשש לפגיעה בעובדים (ורק אלוהים יודע איך העירייה תספוג נזק של מאות אלפי שקלים….), וספג בגלל זה לא מעט קיתונות של רותחין (בעיקר מיושבי גוש דן שלא היו צריכים להתמודד עם מה שהיה כאן בשבוע האחרון)

או האם לאשה ההיא, שהרעיבה או שלא, שהיום (כמובן) לא הגיעה לבדיקה הפסיכיאטרית, כי היא לא הרגישה טוב. שיושבת לה בבית

אז אמרו, אזרחים מודאגים, לאן נעלמו הביצים?

17:00- עדכון: השופטת זימנה דיון דחוף. אני עדיין סקפטית.
18:30- עדכון אחרון: המשטרה מוכנה לתת עוד צ`אנס, ושהאם תבדק מחר. נציגי האם ביקשו לדחות את זה בעוד יום, בקיצר: אלימות זה דבר שמצליח. וכנראה לאף אחד אין ביצים.

רסיסים

יום ראשון, 19 ביולי, 2009

פולין. יעקב, ילד בן שבע משחק בביתו. יחד עמו נמצאים בבית אביו ואמו, ואחותו הגדולה והיפה בלה. ילד בן שבע מתחבא, מתוך משחק, ברווח שבין הטפט לקיר. ואז נפרצת הדלת. כשהכל משתתק, הילד יוצא החוצה. "רציתי לגשת אל הורי, לגעת בהם. אבל לא יכולתי לעשות זאת מבלי לדרוך על הדם שלהם" (עמ` 11).
שבועות לאחר מכן יוצא הילד יעקב מהיערות בהם הסתתר, ומתקרב לאדם שחופר ברחוב. האיש מסתכל עליו, ויעקב, מתוך בכי,
"צעקתי אל הדממה את המשפט היחיד שידעתי לומר ביותר משפה אחת, צעקתי אותו בפולנית ובגרמנית וביידיש, מכה באגרופי על חזי שלי: יהודי מלוכלך, יהודי מלוכלך, יהודי מלוכלך" (עמ` 15).
יעקב מוצא בית חדש, אצל אתוס, הארכיאולוג היווני. יחד איתו הוא מתמודד עם הכיבוש הגרמני ביוון, עם שיקום הערים החרבות, נודד עמו למונטריאול, ונשאר עמו עד למותו בטרם עת.

הספר מחולק למעשה לשני חלקים. החלק הראשון הוא ספורו של יעקב, הכתוב בגוף ראשון. כאמור, זהו ספורו של יעקב- הוא מתאר את הגעגוע, את החיפוש המתמיד אחר דמותה של בלה, אחותו הנעלמת, בכל ספורי ועדויות היהודים שנרצחו בשואה. החלק הזה מסתיים לו במפתיע.
חלקו השני של הספר נכתב על ידי דובר אחר: בן, פרופסור יהודי קנדי, בן להורים ניצולי שואה, מעריץ גדול של יעקב, שמגיע לביתו של יעקב לאחר מותו המפתיע,  ובעצם "סוגר קצוות פתוחים".

לא הייתי מגדירה את הספר כ"ספר שואה" קלאסי. השואה מאוד נוכחת בספר, אבל הספר הוא יותר ספר געגוע. געגוע לדברים לא מוחשיים, ולא בהכרח מודעים.
זהו ספורו של יעקב, שהגעגוע שולט בחייו ואינו מאפשר לדברים חדשים להכנס לחייו. את שנותיו הראשונות לאחר הרצחם של הוריו הוא מבלה עם אתוס, בבית מבודד, מסתתר מאימת הגרמנים. גם לאחר מכן, לאחר שהשניים מהגרים למונטריאול, הם נשארים שקועים בזכרונותיהם ובבדידותם.

הגעגוע לעבר הוא זה שגורם ליעקב לא לחיות בעצם. עד יום מותו הדמות הנשית הדומיננטית בחייו היא בלה, אחותו היפה, ממנה זכורות לו בעיקר פקוק אצבעותיה לפני שניגנה בפסנתר, ושפעת שערה השחור. ככל שחולפים הימים הולך יעקב ושוקע באימת השואה ובזוועות שעברו היהודים, ואת כולן הוא מתאר בצורה פיוטית למדי, כראוי לאיש שמאמין בכחה של מילה. דוגמא לכך היא הציטוט הבא: "חשבתי על הודיני שהדהים את הקהל כשדחק עצמו לקופסאות ולתיבות, ואחר כך נמלט, בלא לדעת ששנים ספורות אחר כך ישתחלו יהודים אחרים אל ארגזים וקופסאות וארונות כדי להמלט" (עמ` 115).

בתוך כל ספורי השואה, אני חושבת שספורו של יעקב צריך להשמע, כי הוא מדגיש ביתר שאת את סבלם, או יותר נכון, מותם לכאורה של אלו שנשארו בחיים.

אן מייקלס, שכתבה את הספר, היא משוררת קנדית, ואין ספק שמרגישים זאת בספר, שכתוב בצורה לירית ומליצית (שלעיתים מליצית מדי).

בשנת 2007 יצא לאקרנים סרט המבוסס על הספר.

רסיסים/אן מייקלס
מאנגלית:אורטל אריכה
הוצאת כנרת, 2009
255 ע"מ

היום יום הולדת

יום שישי, 17 ביולי, 2009


אנדרטת השואה במיאמי

יום שישי, 17 ביולי, 2009

מדור זה נוצר לשם שמיים, לשם זכרון, ובעיקר בשביל כמה אנשים שנורא רוצים לשמוע על החוויות שלנו מהטיול שהיה, שניה לפני הטיול שיהיה.

כשאמרנו שאנחנו נגיע למיאמי, חמותי דבר ראשון אמרה לי "אתם חייבים ללכת לראות את אנדרטת השואה". בדרך כלל אני נוטה לא לעשות מה שאומרים לי שחייבים, אבל הפעם היה לנו קצת זמן, אז הלכנו.

למען האמת לא מדובר כאן באנדרטה אלא יותר באתר הנצחה. האתר עצמו הוקם בשנת 1990 באמצע מיאמי ביץ`, ממש לא במקום שבו הייתם מצפים לראות משהו כזה. הדבר הראשון שרואים כשנכנסים לאתר היא יד מושטת למרומים:


בכניסה לאתר חקוק משפט של  אנה פרנק: "ולמרות הכל, עודני מאמינה שבני האדם טובים ביסודם".

כאשר נכנסים לתוך האתר עוברים דרך עמודים שנוצרו מאבן ירושלמית היוצרים שדירה חצי מעוגלת לאורך בריכה, כשמולם ניצבים לוחות גרניט שחורים המתעדים את השואה הן בתמונות והן בהסברים, ומכניסים את האדם העובר בשדירה ל"אווירה המתאימה".

מהשביל נכנסים למינהרה בעל תקרתה ישנו מגן דודו צהוב ובמרכזו המילה jude. זהו ויטראז` המשתקף לפי קרני השמש. מתחת לטלאי כתובים שמות מחנות ההשמדה.

יוצאים מהמנהרה דרך שער שעליו חרוט יזכור, היישר לפסלו של ילד מתייפח:

זוהי כבר הכיכר של אתר ההנצחה. הכיכר מלאה בפסלים של דמויות אנושיות בוכיות, כשבמרכז הכיכר ניצבת היד:

בזווית מסויימת ניתן לראות את המספר החרוט על היד, שגובהה 13 מטר.

אני חייבת לציין שכישראלית, דור שלישי ורבת ציניות, לא ציפיתי להתרגש מהאנדרטה. אבל השילוב של מיאמי ביץ`, האפלוליות, הדמויות המתייסרות, הכל ביחד עשה לי קווץ` בלב.

בהחלט שווה ביקור.

וכשיצאנו מהאתר, ורצינו לנשום קצת אוויר ולהמשיך הלאה, זה מי שחיכה לנו ליד האוטו:


אין להם אלוהים

יום חמישי, 16 ביולי, 2009

בסופר ליד ביתי מוכרים עוף במבצע, מותר עד 6 קילוגרם. אז מה זה שבעה?

עכשיו דמיינו לכם ילד בן 3 במשקל 7 קילוגרם. אתם יכולים לדמיין דבר כזה? בהתחשב בעובדה שאתמול נולד במשפחתי תינוק במשקל 3 קילוגרם, אני לא מצליחה לדמיין.

ואני יודעת שנמאס. אני יודעת. כל יום שומעים על התעללות אחרת, פעם זו ילדה בת 13 שנאנסת על ידי קבוצה של ילדים, פעם זה ילד שנרצח על ידי אמו, הסיפורים הרי לא משתנים באמת. גם תגובת מגלגלי העיניים לא משתנה אף פעם: "אצלנו זה לא קורה…. זה בגלל החינוך/ התרבות/ החטאים" (מחקו את המיותר).

אלא שלפעמים הסיבה היא יותר קונקרטית, בעיקר כשמדובר במוות של ילדים/ נשים או חפים מפשע. אז זה בגלל "שקצצו בקצבאות/ לא שמרו שבת/ ההתנתקות/ לא סגרו את החלון והרב עובדיה הצטנן". תמיד, תמיד, יבואו מגלגלי העיניים.
בדרך כלל אני נושכת שפתיים וממשיכה הלאה. למה להתעצבן מטפשות של אחרים, אני מנסה לשנן לעצמי. הרי אני יודעת את האמת. כולנו, בסך הכל, יודעים את האמת: זה לא ששם לא קורים דברים, זה ששם יותר פשוט להחביא אותם.
מה יותר פשוט מלהשתיק עשרות ילדים שהמלמד שלהם אונס אותם שנים? שראש הישיבה מתעלל בהם? הרי רק לחשוב על הבושה שתהיה למשפחה, על העובדה שאף אחד לא ירצה להתחתן עם מישהי מהמשפחה, רק הפחד הזה מספיק כדי לשתק אנשים. ואני לא מאשימה אותן/ם, את הקורבנות. רק את מגלגלי העיניים.

בשנת 2006 הזדעזעה האקסיומה הזו בגלל רפאל ולס. אני יודעת, השם הזה לא אומר לכם כלום, למה שיגיד? מי הרי מתייחס בכלל לתינוק בן שלושה חדשים, שהוכה, הוטח בקיר, ננשך, ולבסוף נפטר מפצעיו. אבל אולי תזכרו את אבא שלו, ישראל ולס, "בחור טוב"  אמרו עליו מנהיגי העדה החרדית, בדיוק אותם אלה שמדברים עכשיו בזכות האם שהרעיבה את בנה.
כשהמשטרה העזה, בחוצפתה הרבה, לעצור את ולאס, רעדה הארץ. עשרות חרדים יצאו לרחובות, מתעלמים לחלוטין מהדיבר ההוא, נו, הצו האלוהי הזה, שמה הוא אומר? אה, כן. "לא תרצח".
והאמת? אז זה הצליח להם. לא רק ששחררו אותו למעצר בית, אלא שבסופו של דבר נגזרו עליו רק שש שנות מאסר. בינינו, מה זה שש שנים? כמעט כמו שבעה קילו….

והנה, שוב זה קורה. הפעם זה לא רצח. הפעם זו "סתם" אמא שהרעיבה את בנה הקטן (ולפני שכל המסנגרים יקפצו, בניגוד לרשומה הקודמת שלי על אמהות רוצחות, כאן ככל הנראה אכן מדובר באשה שסובלת מהפרעה נפשית קשה).
הפעם, טוענים מגלגלי העיניים, זה לא ש"זה קורה אצלנו" אלא פשוט שמדובר ב-"עלילת דם". ובאופן כללי, "היא אמא ממש טובה/ מסרה את נשמתה למען הילד/ יכול להיות שהאמא לא רצתה לתת לילד תרופות/ יכול להיות שזה צליאק/ אז מה אם צילמו אותה, זה לא אומר כלום/ וגם אם היא עשתה את זה, היא בהריון ולא צריך לכלוא אותה/ היא פגעה רק בילד הזה ויש עוד ילדים בבית שבהם היא לא פגעה אז צריך לשחרר אותה" . גם עכשיו יש את אלו הטוענים שזה רק בגלל שהיא חרדית, ובכלל, ל"הדסה עין כרם" יש מזימה- להוציא את ילדיהם של החרדים באמתלות שונות, ולכן צריך להזהר- כי אם לא ישחררו את האם המסכנה, החרדים יפחדו ללכת לרופא, ואז תהיה סכנה בריאותית גדולה.

ושוב הם יצאו לרחובות. ושוב זה מצליח להם, הנה עובדה. בית המשפט קיצר ביומיים את מעצרה של האם. ואתם יודעים מה, אני מקנאה בהם. ביכולת שלהם להוציא עדר שלם להפגין, לשרוף רחוב שלם, והכל בשם "עלילת הדם המרושעת".

ואני יושבת ורואה את התמונות בטלוויזיה, ורואה את החיוכים של המפגינים, ואני תוהה, יש להם בכלל אלוהים? או שהם רק עדר משעמם, כי גם להם יש עכשיו חופש גדול, ואולי הם פשוט הוציאו איזה פסק הלכה לפיו יש ציוויים שטובים רק לחילונים, ולחרדים מותר הכל….