ארכיון פוסטים מהחודש "יולי, 2010"

אינסוף

יום רביעי, 28 ביולי, 2010

והפעם: פוסט אורח של יואב עזר

לפני כשבוע, בזמן תספורת שקעתי בויכוח האהוב עלי עם ארז הספר שלי – האם יש אלוהים? לא אלאה אתכם בפרטי הוויכוח, אבל במהלך הויכוח הציג לי ארז טיעון מעניין. "הסתכל על העץ בחוץ, יואב" הוא אמר, "תביט בעלים, בצבע שלהם, איך הם מתחברים בצורה מושלמת לענף, איך כל העלים זזים ביחד ברוח. תכנון כזה מדהים, צריך לפחות לגרום לך לחשוב…."

לא יכולתי שלא להסכים. כאשר מסתכלים על העולם בתשומת לב, אי אפשר שלא לראות את היופי שבו.

בספרו הנוכחי מאפשר לנו חיים שפירא את האפשרות לראות את עולם המתמטיקה באותה התפעלות והשתאות.

מבעד לעיניו של שפירא וגיבוריו (פיתגורס, קנטור, רמנוג'אן ואחרים) אפשר לראות עולם עם מרחבים אינסופיים, בו לכל מספר יש תכונות משלו ההופכות אותו למעניין ויחודי. בעולם הזה קיימות תעלמות רבות. חלקן נפתרו לפני אלפי שנים וחלקן עדיין אינן פתורות אך כולן מופלאות.

בעולמו של חיים שפירא קיימים גם אין-סוף משחקים, איקס-עיגול באינסוף משבצות, משחק ה-sprouts שגרם לי לבזבז יום שלם ולמלא מחברת שלמה בציורים של גרפים וקודקודים, משחק סידור הטבעות הנקרא 'מגדלי האנוי' ועוד.

היכולת לראות את העולם בצורה כל כך אוהבת, כל כך תמימה, כל כך מתלהבת, היא יכולת ראויה לחיקוי. המלצתי לכם היא לקרוא את "אינסוף – המסע שאינו נגמר". על מנת שתוכלו לבלות כמה שעות בתוך ראשו של דר שפירא ולחוות את אותה השתאות והתלהבות.

הספר אינו מושלם, ישנם קטעים בהם השתלט המלומד שבדר' שפירא על הכתיבה והפך אותה למורכבת לקריאה (חישוב מספר הצעדים שיקח לסיים את מגדל האנוי עם 64 טבעות) או מעצבנת (הדיון הארוך בכותבי הביוגרפיה של פיתגורס). אך בסופו של דבר זהו ספר מעניין, מרתק ומאתגר שגרם לי לרצות להרשם ללימודי מתמטיקה באוניברסיטה :-).

יואב עזר הוא מנכ"ל חברת קוגניוויו, יצרנית תוכנה להמרת קבצי PDF לאקסל.
יואב היה מנכ"ל חברת נוקטורנוס מערכות והיום הוא גם כותב בבלוג הטכנולוגיה והפרודקטיביות
Codswallop.

לדף הספר באתר ההוצאה.

לסיכום,
(לחובבי מתמטיקה ומדעים שכאלו, הברבורה לא ממש מבינה מה רוצים ממנה…)

אינסוף המסע שאינו נגמר/ חיים שפירא
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2010

383 ע"מ

להיות אמא

יום שני, 19 ביולי, 2010


כשהייתי קטנה, אמא נראתה לי כל יכולה. תמיד יודעת. משהו שנע בין המיתי למפחיד.
כשגדלתי קצת, גם העין הביקורתית שלי גדלה. ופתאום לא רק שאמא הפך להיות משהו לא מפחיד, בעיקר היו לי טענות.
כשגדלתי קצת יותר, ניסיתי להבדיל בין ה"אמא" לבין ה"אישה". מסתבר שיש לאמא שלי עוד כמה דברים בחיים, חוץ מהעובדה שהיא אמא.

אני עוד לא אמא, אבל חברות שהן אמהות נעות כל הזמן על הטווח הזה שבין להיות אמא לבין להיות אשה, לבין להיות סובייקט עצמאי, לבין לכרוע תחת רגשות אשמה על מליון ואחד דברים (חלקם מוצדקים בהחלט- איך פסיכולוגית אחת אמרה לי פעם: "כל עוד יש אמהות תהיה לי עבודה" 😆 ).

בדיוק לחלל הזה, שבין מה זה להיות אמא לבין כל הסטיגמות על האמא, נכנס הספר הזה.
למעשה מדובר באלבום המכיל תמונות ומונולוגים של אמהות. אפשר למצוא כאן גם אמהות מפורסמות יותר (ע"ע אילנה דיין) ומפורסמות פחות, דתיות וחילוניות, יותר שמרניות ופחות.

יש כאן אמירות מאוד ברורות על אמהות, המתארות את כל הרגעים היקרים והבלתי ניתנים לתיאור, בין אם מדובר ברגע בו הופכת האשה-אמא ההריונית לאמא "ממש": "הגעתי לבית החולים לבושה בשמלה ומאופרת בדרך לעבודה. הייתי בטוחה שיבדקו אותי ואמשיך בדרכי. לא הבנתי שבאותו רגע אני נתלשת מהחיים הקודמים שלי" (עמ' 105), או בשיטות חינוך שונות: "באפריקה את נושאת את התינוק על הגוף. את פשוט קושרת את התינוק עלייך וזהו. הילד מצטרף אל החיים של האם, ולא להפך" (עמ' 44).
אין הרבה התייחסות לבן הזוג בתהליך, למעט משפטים בודדים דוגמת "חינוך ילדים הוא בעיני מעשה זוגי לכל דבר" (עמ' 148), וזו החמצה מבחינתי. מצד  שני, מאחר וזה ספר שמדבר על אמהות, הייתי שמחה אם היה יוצא ספר נוסף, הפעם על אבות.

לדף הספר באתר ההוצאה.

לסיכום,

(ספר, לא אלבום, הקונספט היה קשה לי קצת, אבל העניין היה רב)

להיות אמא/ תמר מור סלע
צילומים: עליזה אורבך
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
165 ע"מ

כשפורסט גאמפ פוגש במציאות

יום חמישי, 15 ביולי, 2010

"אים אתה חחם יחולים ליות לחה אמון חברים טובים ואתה יחול לדבר איתם ואתה אפפם לו נישר לבד כל הזמן" (עמ' 21)

פורסט גאמפ, בעל מנת המשכל 75, הוא אחד מגיבורי הסרטים האהוב ביותר. מצטטים ממנו כל הזמן, מחייכים כשנזכרים בשמו.
בינינו, איך אפשר שלא? הוא כל כך חם ותמים, כמו ילד בגוף מבוגר.
גם צ'רלי הוא כזה.

"קורים לי צ'רלי גורדון אני עובד במאפיה של דונר ואדון דונר נותן לי 11 דולר לשבוע ולחם או עוגה אם אני רוצה" (עמ' 9).

צ'רלי הוא גבר מבוגר עם IQ 68.
הוא רוצה להיות חכם. הוא רוצה שיהיו לו הרבה חברים. הוא רוצה שיאהבו אותו.
ובניגוד לפורסט, שמכיר בעובדה שהוא לעולם לא יהיה חכם, לצ'ארלי יש תקווה.
צ'רלי עומד לעבור ניתוח שישנה את חייו.

קצת בדומה, וסליחה על הקלישאה (אבל היא חוזרת על עצמה הרבה בספר), לאדם וחוה שהרגישו שהם נמצאים בגן עדן, עד שטעמו מפרי עץ הדעת.
לפתע פתאום צ'רלי כבר לא טיפש או תמים. הוא חכם, יש יאמרו גאון. אבל לך תתמודד עם החיים כשיש לך IQ בשמים ואינטיליגנציה רגשית ששואפת לאפס.
וצ'רלי כועס.

"ומה חשבת? שאשאר כלבלב תמים שמכשכש בזנב ומלקק כל רגל שבועטת בו? ברור שכל זה שינה אותי ואת האופן שבו אני חושב על עצמי. עכשיו אני כבר לא חייב לאכול את החרא שהאכילו אותי כל החיים" (עמ' 92).

זה ספר קטן, שמדבר על המעמדות השונים, על התחושות של אותם אנשים שאנחנו לא ממש שומעים, גם כשאנחנו אומרים לעצמנו שאכפת לנו.
"כה מלא שביעות רצון עצמית ויהיר היה, עד שהתחשק לי להרביץ גם לו. גם לפני הניתוח הייתי אדם, במקרה ששכחת-" (עמ' 70).

הסוף, כמו בסיפור אדם וחוה, הוא טרגי. לא בטוח שיש אופציה שונה, כי צ'רלי המוכר והאהוב לא ממש מכיר את עצמו, והפער בין השכל ללב גדל והולך.

אהבתי מאוד את דרך כתיבת הספר. צ'רלי כותב יומן שבו הוא מתאר את תחושותיו, ודרך כתיבתו הקוראים יכולים לראות את השינוי העובר עליו- החל מכתיבה ללא פיסוק ושגיאות כתיב, וכלה בכתיבה בעלת עומק מחשבתי ורגשי.

דניאל קיס הוא סופר אמריקאי, שכותב בעיקר מד"ב. את השראתו לספור קיבל מהתקופה בה עבד כמורה בכיתה לחינוך מיוחד, ואחד התלמידים שלו שאל האם יוכל לעבור לכיתה רגילה אם יעבוד קשה ויהפוך להיות חכם.
הספר "צ'רלי" יצא בתחילה כסיפור קצר (בשנת 1958), ולאחר מכן עובד לרומן (שיצא לאור לראשונה בשנת 1966).
היו לא מעט נסיונות לעבד את הסיפור לקולנוע, אבל כל פעם שניסו לשנות את הסוף, הטיל קיס וטו. רק בשנת 1968 עובד הסרט לקולנוע (קליף רוברטסון, השחקן הראשי, זכה באוסקר על התפקיד).

אם צאתו עורר הספור פולמוס רחב בעיקר בשל יכולת הרופאים לעשות דברים ש"רק אלוהים יכול", פולמוס זה מתועד בצורה די ברורה בספר עצמו.
מסיבה זו בדיוק, כמו בפעמים רבות אחרות בהן ישנה התנגשות בין מדע לדת, ישנם מקומות בהם לא ניתן למצוא את הספר בארה"ב- בעיקר בספריות בתי ספר בהן ישנה עדיין צנזורה על ספרים.

מאחר והספר יצא בהוצאת "מסדה" ז"ל, לא ניתן לתת קישור לדף הספר, ולכן אני נותנת קישור לאתר הסופר, בו ניתן לקרוא לא מעט על הספר.

לסיכום,
(ספר שהשאיר אותי תוהה ימים ארוכים. מומלץ בחום).

צ'רלי/דניאל קיס
Flowers for Algernon/ Daniel Keyes
מאנגלית: דן שליט
הוצאת מסדה, 1988
213 ע"מ

(לא) בשביל הנפש

יום שלישי, 13 ביולי, 2010

"שני אנשים חיים ונושמים יושבים בחדר הטיפולים, והמרחק ביניהם קטן וגדל בעיקר לפי החוויות הפנימיות של המטופל והמחזה הנכתב בכל רגע בשעה הטיפולית" (עמ' 26).

אני אוהבת ספרי פסיכולוגיה.
יותר מאשר ספרי פסיכולוגיה אני אוהבת ספרים שמאפשרים לי לגעת במטפלים ובכל ההוויה הטיפולית, מנקודת מבטו של המטפל. לכן כל כך שמחתי לקרוא את "בשביל הנפש".

מעשה בשניים.
חנוך דאום, 2 ציפרלקס (כדורים נוגדי דכאון וחרדה) ליום, ואריאל הרטמן, פסיכולוג, שהחליטו לכתוב ספר על פסיכולוגיה, אנשים ומה שביניהם.
נקודת הגישה שלהם היא התפיסה האינטרסובייקטיבית, שבעיקרה טוענת כי יש לתת משקל גדול במהלך הטיפול למערכת היחסים הנבנית בין המטפל למטופל.
הספר מתאר 25 מקרים בהם טיפל הרטמן, מקרים שנוגעים בכל אחד ואחד מאיתנו, בין אם מדובר באובדן הורה בגיל צעיר, בבעיות בתפקוד המיני ו/או במשבר פסיכוטי.

אבל מה אומר ומה אדבר, כגודל הציפיה כך גודל האכזבה.
אני מאוד מעריכה את חנוך דאום על כך שבחשיפה האישית והאמיצה שלו פתח פתח לעולם שהושתק עד כה, ותוכניתו בגל"צ "שעת נפש" (למרות שאני לא לחלוטין מתלהבת ממנה- משהו בה מריח לי פופוליסטי מדי), ממשיכה את אותה אג'נדה.
אבל הספר הזה, כמו ספרים אחרים, נדמה לי נושב יותר מדי על אווירת ה"בטיפול", ובאופן כללי חיקוי לספרו (המצויין) של יורם יובל, "סערת נפש".

זה לא מספיק, לטעמי, לדון במקרה ותוך כדי לחשוף את התלבטויותיו וספקותיו של המטפל. העובדה שמטפל הוא אנושי כבר הובנה, אנחנו כבר יודעים שגם מטפלים הם בני אדם, ויש להם חולשות ומגרעות כמו לכולם. הרגשתי שהספר מפספס.

משהו היה חסר בספר הזה, משהו שהיה נוכח מאוד בספרו של יובל. אולי זה "נשמה יתרה", אולי זה משהו אחר, אבל כך או כך, הספר הזה איכזב אותי.

לסיכום,
(וגם זה רק בגלל דאום)

בשביל הנפש/ חנוך דאום ואריאל הרטמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
414 ע"מ

נעבור את זה יחד

שבת, 10 ביולי, 2010


פעם, כשהייתי צעירה ותמימה יותר, היה לי ברור שזה עניין מאוד פשוט.
אישה פוגשת גבר. הם רוצים ילדים. הם נכנסים למיטה, ואחרי תשעה חודשים (פלוס מינוס) יוצא תינוק.
היום אני הרבה יותר חכמה.

לקח לי המון זמן (שנה וחצי ליתר דיוק) להיות מספיק מוכנה כדי להודות בקול שאני שייכת לקבוצה מאוד מוגדרת, לא קטנה, אבל מאוד שקטה. כן, גם אני שייכת למטופלות הפוריות, העונות גם לשם "הירוקות" (ע"ש טופס ירוק אותו הן מחזיקות בבדיקות הדם).

יש המון בושה ואשמה במצב הזה, שבו נשים שמאוד רוצות ללדת לא מצליחות להיכנס להריון. יש המון תסכול, המון כאב, ואין המון מילים לתאר את זה לאנשים מבחוץ, אפילו לא לחברים שמלווים בדרך.

"זה עוד חלק מהבעייתיות של טיפולי הפוריות. לא רק שהם משתלטים על חיי היומיום, הם תוקעים מקלות בגלגלים של מהלך החיים כולו: קשה לעשות תוכניות כשחיים בציפייה למשהו שלא קורה- ואף אחד לא יודע מתי זה יסתיים. בהרבה מובנים, אנחנו חיים עכשיו בשיחה ממתינה, ואין לנו מושג מתי נחזור לקו הראשי" (עמ' 94).

"בימים של טיפולים אסור לריב. זה לא לעניין, זה מזיק לתהליך.
בימים שלאחר הטיפול, בטח שאסור לריב. זה יכול לגרום להפלה, אולי, לך תדע. אתה ממש, אבל ממש, לא רוצה שזה יקרה- שבטח שלא על מצפונך.
אם וכאשר הטיפול יצליח, אסור לריב. זה יחסית קל, אני מתאר לעצמי שכנראה יהיה לנו פחות צורך- כולם מאושרים וברור שאי- אפשר לריב עם אישה בהיריון ראשוני, רגיש ופגיע כל כך.
גם אם הטיפול נכשל, זה לא לעניין לריב. לא מספיק מפח הנפש והדיכאון שמתחילים עם הגילוי שהטיפול נכשל, עכשיו גם לך תריב איתה?!" (עמ' 88-89).

יש המון אנשים שעוברים טיפולי פוריות. מי שמצליח, מעדיף לשכוח את התקופה הרעה.
מי שעדיין בתוך הטיפולים, ממעט לדבר על זה. כי בינינו, מי יעז להתלונן על אחות פוריות או רופא שפגעו בנו תוך כדי התהליך?
מי ירצה לדבר על התחושות הרעות, על האכזבה, על הפחד ממה שיקרה אם אחד מבני הזוג יתעייף סוף סוף?
על ההורמונים שיכולים לשגע אישה, כל אישה (תחשבו על אישה בהריון. עכשיו תחשבו על אישה בטיפולי פוריות שמדי יום מזריקים לה הורמונים).

והנה השבוע סוף סוף מצאתי את האנשים שבאמת באמת מבינים על מה אני מדברת.
גליה ו-דַר גולדמן הם בני זוג שעברו את התהליך הזה. כמוני, גם הם ישבו וחיכו בבדיקות הדם, עברו מדי שבוע שרשרת של דקירות, צילומים, בדיקות ולא מעט השפלות (שנובעות בעיקר מעייפות החומר ו/או מראייה מאוד טכנית ולא אישית) על ידי הצוות הרפואי.
הם מספרים הכל- על הכעס, על העצב, על תחושת ה"זה לא פייר", על חוסר היכולת לראות אנשים אחרים עם תינוקות. על הכאב, ועל האהבה.

זה הספר הראשון בעברית (לא בדקתי באנגלית) שבו שני בני הזוג מתארים את מה שעבר עליהם בתקופת הטיפולים. ספר שהוא חובה לא רק למטופלות פוריות (תמיד נחמד לגלות שאת לא לבד), אלא גם לסביבה שלא תמיד יודעת איך לבלוע את הטיפולים. ספר חובה.

תודה לכם!

לדף הספר בהוצאה.
ואפשר לקרוא גם פרק.

לסיכום,
(בזכות הכנות, בזכות האומץ להיחשף, בזכות האומץ לספר לעולם מה שאני, הנסיך, ועוד רבים וטובים עוברים, בגלל הצורך הנואש כמעט בספר הזה)

נעבור את זה יחד/ גליה ודר גולדמן
הוצאת ידיעות אחרונות, 2010
174 ע"מ

מה שלא סיפרו לכם על e-vrit

יום רביעי, 7 ביולי, 2010

פוסט אורח של הנסיך (ותודו שזה לא קורה כל יום….)

אחרי שהברבורה כתבה למה היא לא תקנה את המכשיר הזה אף פעם, התחלתי לאסוף מידע כדי לנסות לשכנע אותה. הלכתי לנבור קצת במעמקי האינטרנט והעלתי בחכתי כמה עובדות מעניינות על ה- e-vrit…

המקור

e-vrit והמקור - מצא את ההבדלים

ובכן כפי שניחשתי מראש, המכשיר לא הומצא בארץ, ובוודאי שאינו מיוצר בארץ.

הוא מבוסס על הקורא האלקטרוני eGriver Touch. להלן דף הויקי שלו באתר מובייל-ריד. תופתעו לגלות עד כמה הם דומים בעיצוב 🙂 המיזם של סטימצקי וידיעות רק עשה לו גיור.

שלא כמו שמקובל לחשוב, המכשיר אינו בטכנולוגיית e-ink אם כי בטכנולוגיה דומה אך מתחרה בשם SiPix. כאן יש חלקיקים לבנים בתמיסה שחורה, במקום חלקיקים לבנים ושחורים בתמיסה שקופה. עד שלא אראה את שתי הטכנולוגיות אחת ליד השניה, לא ברור לי אם ההבדל ביניהן ניכר או זניח.

בכל אופן בחוברת ההוראות למכשיר מזהירים מפני השארתו במצב שינה למשך יותר משבועיים, שמא תיצרב על המסך התמונה – תהליך שהוא בלתי הפיך! לשם השוואה, תופעת ה-ghost במסכי e-ink היא זמנית וניתנת לביטול על ידי כמה רענונים של המסך.

האתר מובייל-ריד מומלץ בחום לכל מי שרוצה לחקור קצת על המכשירים השונים. במיוחד דף ההשוואה בין כל סוגי המכשירים המוכרים.

המכשיר הזה שממנו נולד ה-e-vrit, מיוצר במקור על ידי חברת קונדור טכנולוגיות ההודית. הנה כמה תמונות של המכשיר שהיצרן העלה לרשת, וכן דף המוצר באתר שלהם. התרשמתי שזו חברה של איש אחד, אבל יכול להיות שזה רק בגלל עיצוב גרוע של האתר.

נ.ב.

לאחר פרסום הכתבה, יריב מצוות פורטל הספרים האלקטרוניים myebook סיפר לי שמסכי SiPix נוטים להתעלות על מסכי e-ink מבחינת ניגודיות ובהירות הצבע.

הקבצים

המכשיר יודע להציג לא מעט פורמטים, ביניהם הפופולריים ביותר: ePub, PDF, html, וכן יודע לארגן את זרימת הטקסט מחדש כשמשנים גודל גופן או כשמשנים את כיוון המסך.

ה-e-vrit גם יודע להציג ספרים בפורמט ייחודי בעל סיומת npf, הפורמט בו ניתן לקנות ספרים באתר החנות המקוונת. זהו פורמט DRM שתוכנו מוצפן כך שניתן לקרוא אותו רק במכשיר e-vrit ספציפי, ולכן לא ניתן להעבירו למכשיר e-vrit אחר. דהיינו מי שקונה ספר באתר החנות, לא יכול להשאיל אותו לחבר מבלי להשאיל את המכשיר כולו.

לכאורה זהו המכשיר הראשון והיחיד שיכול להציג ספרים בעברית. אולם צריך להדגיש שמבחינה טכנית, מסמכי PDF יכולים להכיל גופן שמוטמע בתוכם, ולכן ניתן ליצור קבצי ספרים בעברית גם עבור קוראים אחרים, שכן רוב הקוראים הקיימים בשוק מציגים PDF.

מצד שני, לשם כך יש צורך בתוכנה מיוחדת, ולא ידוע לי כיום על תוכנת המרה זמינה חינמית ופשוטה שעובדת עם ספרים בעברית… וכל זאת בהנחה לא סבירה שמלכתחילה יש ברשותכם ספרים אלקטרוניים בעברית בפורמט כלשהו ללא DRM…

נ.ב.

יריב מ-myebook גם הביא לידיעתי שבאתר מנדלי מוכר ספרים ניתן להשיג ספרים אלקטרוניים בעברית, ולא ביוקר. משיטוט ראשוני ראיתי שהמבחר שם לא גדול, אך הספרים אינם מההוצאות הגדולות (בעיני זה דווקא חיובי). יש שם אפילו מבחר ספרים בחינם, למשל ספרי קודש. בנוסף האתר מאפשר ליוצרים עצמאיים והוצאות לאור למכור דרכו תמורת עמלה.

יריב גם סיפר לי שישנם לפחות שני מכשירים שהגיעו לארץ עוד לפני ה-evrit ושניתן לקרוא בהם בשפה העברית. הראשון הוא pocketbook והשני הוא eslick מבית FoxIt, יצרני תוכנת קריאת ה-PDF המשובחת. את שניהם ניתן להשיג בחנויות אינטרנט ישראליות במחירים דומים או יקרים יותר מ-evrit. היבואנים שלהם כנראה פחות אגרסיביים מאשר ניופאן ידיעות וסטימצקי – שהן שלוש שועלות שיווק ותיקות בארץ.

הספרים

נכון ליום 6 ביולי 2010, להלן פילוח של הספרים שניתן לקנות בחנות המקוונת של e-vrit:

47 ספרי מתח ופעולה, 36 עיון, 198 סיפורת, 11 יהדות, 44 ילדים ונוער, ספר אחד של אסטרולוגיה, ספר אחד של יד ושם, ועוד 63 ספרים באנגלית שברשות הציבור (public domain) מפרוייקט גוטנברג.

כלומר סה"כ 338 ספרים בעברית. כאלה שבעצם לא זמינים עבור קוראים דיגיטליים אחרים, ואמורים להצדיק קניה של מכשיר זה דווקא.

התפלגות ההוצאות לאור היא: 177 ידיעות אחרונות, 124 כתר, ו-37 נוספים מהוצאות קטנות יותר: בבל, גרף, מטר, עם עובד, קשת ורימונים ביחד.

כצפוי, לא נראה כאן ספרים של כנרת זמורה ביתן ומודן, ההוצאות שקשורות לצומת ספרים – יריבתה המושבעת של סטימצקי… וחבל.

ספרי פרוייקט גוטנברג הם חינמיים וחופשיים, ואפשר להשיג אותם גם בהמון אתרים אחרים באינטרנט – בהחלט לא צריך  e-vrit בשביל זה.

ישנם 14 ספרים במחיר 14 ש"ח, 53 ספרים במחירים 34-43 ש"ח, 119 ספרים במחיר 44 ש"ח, 54 ספרים במחיר 45-51 ש"ח, ו-96 ספרים במחיר 53-64 ש"ח. יש גם ספר ב-78 ש"ח ("שלם יותר מלב שבור") ועוד אחד ב-82 ש"ח ("ויום אחד עוד ניפגש")

המחיר הממוצע הוא כ-46 ש"ח לספר (לא כולל החינמיים).

כמובן שאתם יכולים לחפור בערימת הספרים בעצמכם, הרי בסופו של דבר כל ספר הוא בפני עצמו.

כשה-e-vrit יצא, אמרו שיש 200 ספרים והבטיחו להגיע ל-1000 עד סוף השנה (זה יוצא בממוצע 30 ספרים חדשים כל שבוע). עקבתי אחרי רשימת הספרים בחנות במשך כשבועיים.

בימי שני עד שישי נוספו כל יום ספרים חדשים. אני מניח שהם ממירים ספרים לפורמט הדיגיטלי במהלך היום בראשון עד חמישי ואז מעדכנים הכל בלילה.

במהלך השבועיים נוספו בין 5 ל-11 ספרים ביום, ובממוצע 6.7 ספרים ביום, כלומר שמתוך הבדיקה שעשיתי הם בהחלט עומדים בקצב שקבעו לעצמם.

יש לציין שבממוצע היה רק ספר אחד ביום שהיה חדש (מהחודשיים האחרונים), והשאר היו ישנים יותר. כמו כן נוספו בעיקר ספרים יקרים יותר, באיזור 48-58 ש"ח, ופחות ספרים זולים, כך שבנתיים ממוצע המחיר רק עולה עם הזמן.

הנה קובץ האקסל שאיתו עקבתי אחרי החנות. אתם יכולים לשחק עם זה בעצמכם, לחתוך, למיין, ולעשות חישובים. כדי לעדכן את הרשימה, לחצו על Ctrl-Shift-U והמתינו כמה שניות.

בעיות

אין ברשותי מכשיר כדי לבדוק ולאשש בעצמי את הבעיות, אבל קראתי והתרשמתי באינטרנט שישנם כמה דברים שמעיבים על הכיף שבגאדג'ט החדש:

המכשיר איטי. תסתכלו בסרטון הזה… בשניה ה-30 הוא החליט לקרוא ספר, ורק בשניה ה-59 הוא מגיע סוף סוף לעמוד הטקסט הראשון. לוקח הרבה זמן להעביר דפים עם הממשק האינטואיטיבי של גרירת האצבע. גם עם הכפתורים זה לא ממש מהיר אם רוצים לעבור 5-10 דפים קדימה ואחורה כדי לבדוק מה היה כתוב שם. הנה מישהו שמצא עוד בעיות איטיות, למשל בגלישה באינטרנט, ועוד אחד שאומר שלא מומלץ לנסות לגלוש לאתרים חוץ מאשר לחנות המקוונת, בגלל איטיות.

ההיצע דליל. אני שמח שיש כמה עשרות ספרים מכל ז'אנר (ראו לעיל), אבל300 ספרים זה ממש ממש מעט בשביל לנסות לספק את צרכי קריאתם של יותר מכמה קוראים בודדים וספציפיים. נחמד מאוד שאפשר לשים בו 2000 ספרים, אבל מאיפה אני אביא? אולי אקנה 6 עותקים מכל ספר בחנות – כך אוכל למלא את המכשיר בשכפול עודף של ספרים שגם ככה רק בודדים מהם הם לטעמי.

ואני לא מתכוון אלי אישית – אני הרי לא קורא הרבה. אני מתכוון שגם תולעי ספרים מדופלמים לא יוכלו לאהוב אחוז ניכר מ-300 הספרים המוצעים, משום שיש מגוון רחב של ז'אנרים. כל אחד ימצא לעצמו 20 או אולי 30 ספרים שמתאימים לו והשאר יתאימו לאחרים. האם 20 ספרים בסך הכל מצדיקים את ההוצאה הכספית?

מה שמביא אותי לדבר אחרון – המחיר גבוה להחריד. תמורת 1400 ש"ח תקבל מכשיר אחד וגם זיכוי לקניית ספרים בסך 400 ש"ח. זה עוד איכשהו סביר שהם מכריחים אותך לקנות גם ספרים עם המכשיר, כי אחרת בשביל מה בכלל לקנות דווקא את המכשיר הזה ולא קינדל, נוּק או סוני-רידר…

אבל 1000 ש"ח בשביל המכשיר? ממה הוא עשוי?

וב-400 ש"ח אפשר לקנות 8-9 ספרים (או את 19 הספרים הכי זולים, או את ה-5 הכי יקרים). במחירים דומים אפשר לקנות ספרים שניתן גם להשאיל למישהו אחר, או למכור, או לתת מתנה. רק בשבוע הספר האחרון קנתה הברבורה 14 ספרים ב-500 ש"ח – כלומר בממוצע 11 ספרים ב-400 ש"ח – או במילים אחרות, יותר בזול.

הייתי רוצה לדעת

המכשיר מריץ לינוקס בפנים, מה שאומר שתיאורטית אולי אפשר לשפר דברים, לפחות בתוכנה. אני בטוח שאפשר למצוא כמה חבר'ה שיהיו מוכנים לקחת על עצמם לתחזק פרוייקט של מערכת הפעלה חלופית למכשיר. אני אפילו מכיר איזה מישהו או שניים כאלה.

מאוד אשמח לדעת אם אפשר להגיע ל-root shell, או אפילו ל-shell באופן כללי, כי משם אפשר לשחק עם היכולות של החומרה לא מעט. גם אם זה מבטל את האחריות.

לסיכום

אני הייתי ממליץ לחכות ולא לקנות, אלא אם אתה עובד באתר שמפיק סרטוני וידאו כמו אלה שהזכרתי מקודם, או שאתה ממש חייב להיות זה שיש לו כל גאדג'ט חדש שיוצא לשוק (שזה כמעט אותו דבר).

אשמח לדעת את דעתכם, בין אם אתם שואבים מידע ממקורות חיצוניים כמו שלי, ובין אם יש בידכם מכשיר שהתרשמתם ממנו באופן אישי. אז אנא, השאירו תגובות.

שנת הגנן

יום שני, 5 ביולי, 2010


לנסיך שלי, שכל בוקר מדבר באהבה עם העציצים

"האדם הגנן בוודאי לא נוצר בהתפתחות טבעית, והוא יציר תרבות. שאם לא כן, היה נראה אחרת: היו לו רגלי חיפושית, כדי שלא יצטרך להתאמץ בשפיפה, וכנפיים, ראשית למען היופי ושנית כדי שיוכל לרחף מעל ערוגותיו" (עמ' 43)

יש משהו מאוד מוזר באנשים שנכנסים לאקסטזה כשעלה חדש מבצבץ לו :-). כשזה קרה ליותר מדי אנשים בסביבה הקרובה שלי, התחלתי לתהות מה לא בסדר אצלי.

בין אמי לחמותי לנסיך שלי אין כמעט דבר במשותף. הם חיים בעולמות שונים, מתעניינים בדברים שונים, אבל דבר אחד משותף לשלושתם: הם מדברים לצמחים.
אם פעם חשבתי שהקריטריון לשגעון השירה לצמחים נובע מגילה של האשה (המגולמת להפליא ע"י חנה מרון ב"קרובים קרובים"), בא ספרו של צ'אפאק ומוליך אותי למחוזות שונים בתכלית.

כי מה יש בספר הקטן הזה?
האמת, אין בו דבר מלבד שיר הלל לתרבות הגינון ולאנשיה המוזרים.
אבל דווקא מהספר הזה, שאין לי דבר וחצי דבר בעניינו, יצאתי עם חיוך גדול.

כי איך אפשר שלא לחייך, כשצ'אפאק, ממרומי שבעים השנים שמפרידות בינינו, מצליח לתאר אותי במדוייק, בחצי הפעם בה הנסיך מרשה לי להתקרב לעציצים?
"בעזרת זרנוק אפשר להשקות במהירות רבה יותר וביסודיות, בתוך זמן קצר אנו משקים לא רק את הערוגות, אלא גם את הכבול, את ארוחת הארבע של השכנים, את העוברים ושבים ברחוב, את כל בני המשפחה ובעיקר את עצמנו" (עמ' 73).

איך אפשר שלא להזדהות עם התסכול כשאני נזכרת בנסיך, עומד ומגרד בפדחתו כשהוא תוהה איך לעזאזל חצי אדנית פורחת והשניה נראית כאילו דבר לא נזרע בה- "כל ספר עזר לגננות יטען כי "הכי טוב לגדל צמחים מזרעים." אבל הוא לא יזכיר את חוק הטבע המשונה באשר לזרעים, שלפיו או שלא נובט מהם אפילו זרע אחד או שנובטים בבת אחת כולם" (עמ' 57)

ובעיקר, כל מי שיש בקרבתו מישהו המתעניין, ולו במעט, בגננות, יוכל להנהן בראשו למשמע תאור העוסקים בגננות- "אנחנו, הגננים, חיים איכשהו בשביל העתיד. אם פורחים לנו הוורדים, אנו חושבים על כך שבשנה הבאה הם יפרחו יפה אף יותר, ובתוך עשר שנים האשוחית הקטנה הזאת תהיה לעץ- אילו רק עשר השנים היו מאחורי!" (עמ' 129).

והכי חשוב- זכרו!
"הכנת אדמה לזרעים היא סוד גדול ומעשה כשפים. רצוי להוסיף לתוכה אבקת שיש (אך איפה אפשר להשיג אותה?), זבל בקר בן שלוש שנים (לא ברור אם הכוונה לזבל פרות בנות שלוש או לערמת זבל בת שלוש שנים), קמצוץ אדמה ממחילת חפרפרת, טיט טחון לאבקה מדיר חזירים ישן, חול מנהר הלבה (אך לא מנהר הוולטבה), אדמת חממה בת שלוש שנים, אולי גם רקבובית מפרחי הרע, וחופן אדמה מקבר בתולה שתלתה את עצמה" (עמ' 19)

קארל צ'אפק (1890-1938) הנו סופר צ'כי ומחלוצי ספרות המדע בדיוני באירופה. ע"פ ויקיפידיה,  הוא היה הראשון שהשתמש במילה "רובוט" בספר בשנת 1920.
הספר "שנת הגנן" פורסם לראשונה בשנת 1929, וכעת הוא רואה אור לראשונה בעברית.

לסיכום,
ספר שמיועד בעיקר לחובבי גינון. אני סתם נהנתי לצחוק על הנסיך/אמו/אמי.
(כי אני לא אוהבת גינון, אחרת היה הרבה יותר)


שנת הגנן/קארל צ'אפק
מצ'כית: רות בונדי
הוצאת בבל, 2010
134 ע"מ

אבא לאן הולכים?

יום ראשון, 4 ביולי, 2010

"ישנם אלה שאומרים "ילד מוגבל הוא מתנה משמים". והם לא מתבדחים. לעתים נדירות הם הורים לילדים מוגבלים. כשמקבלים את המתנה הזאת, נורא מתחשק להגיד לשמים "אוי, באמת לא הייתם צריכים…" " (עמ' 34).

כל זוג שרוצה להיכנס להריון, שואל את עצמו, בסופו של דבר, מה יקרה אם. מה יקרה אם הילד יהיה פגוע? האם ללדת אותו בכל מחיר? גם אם הוא נכה? ואולי נכה כן, אבל מפגר לא?
יש מין משא ומתן שכזה, לא מדובר, עד לשניה שמגלים (וזה יכול לקחת גם הרבה זמן) שהכל תקין. ואז ישנה אנחת רווחה (שמחביאים אותה, כי הרי לא משנה מה היינו אוהבים את הילד), שמהר מאוד נשכחת בתוך מהומת החיים הרגילים.

ז'אן לואי פורניה מעולם לא הגיע לשלב אנחת הרווחה.
בילד הראשון הם לא ידעו.
בילד השני הם קיוו לטוב, כי 'לא יכול להיות שהברק יכה פעמיים'.
וכשהתברר שהברק מכה גם מכה, הם ניסו שוב, והפעם נולדה ילדה בריאה.

אבל איך אפשר לחיות כך, עם ילדים פגוּעים ומשפחה שהולכת ומתפרקת?
אפשר להתפרק, אפשר לבכות מזה, ואפשר גם לצחוק על זה.
במקרה הזה, נראה שכל התשובות נכונות.

זה לא ספר רדוד ו/או ספר שאך ורק צוחק על אנשים שסובלים מפיגור. זה ספר שמדבר בגלוי על כאבם של הורים לילדים מוגבלים:
" כשאני חושב על כך שאני הוא שיצרתי את ימיו, את הימים הנוראים שחווה על פני האדמה, שאני הוא זה שהביא אותו לעולם, אני רוצה לבקש ממנו סליחה" (עמ' 18).

הספר התקבל בתגובות מעורבות, ולא מעט נזעקו כנגדו. אני מניחה שהעובדה שהוא לא הולך בתלם, ולא עונה לכללי ה'פוליטקלי קורקט' הדורשים מאיתנו לחמול על אנשים מוגבלים ולעולם, לעולם, לעולם לא לצחוק שמא נפגע ברגשותיהם, עומדת במרכז הטיעון כנגדו. מצד שני, ניתן לומר כי בצורה זה (דהיינו על פי כללי הPC) אנו מתעלמים לחלוטין מצרכיהם הרגשיים של ההורים, שחיים בצל המוּגבלות, וצריכים להתמודד עמה.

כשאהיה אמא, אשמח מאוד אם הילד/ה שלי יקרא ספרים, כמו אמא שלו.
אולי בגלל זה הזדהיתי כל כך עם תיאורו של ז'אן פול על הרגע בו ראה את בנו קורא בספר לראשונה:
"זה לא מכבר התרגשתי עד עמקי נשמתי. מתיה היה שקוע בספר. התקרבתי אליו, נרגש כולי. הוא החזיק את הספר הפוך" (עמ' 83).
ציטוט זה, לטעמי, מביא את הספור כולו- את התקווה שלעולם לא תתגשם, את החמלה, אבל גם את ההומור שבמצב.

ז'אן לואי פורנייה הוא סופר ובמאי תוכניות תיעודיות בטלוויזיה.

לסיכום,
(כי הספר נגע ללבי, העציב וריגש, אבל הייתה חסרה לי תובנה על מקומה של הבת הבריאה במשפחה, ובכלל התייחסות אבהית כלפיה).

אבא, לאן הולכים? / ז'אן לואי פורנייה
מצרפתית: מיכל אסייג
הוצאת מטר, 2010
148 ע"מ