ארכיון פוסטים עם התג "סמים"

תקלה ברגשות

יום ראשון, 16 ביוני, 2013

תקלה ברגשות

"זה עניין של זמן, אני יודעת. זה יכול לקרות כרגע ממש או בעוד שעתיים או שאולי מחר או שבעוד יומיים, ואולי גם את הזה שיהיה בעוד יומיים אני אפספס, אבל לבא אחריו, או לזה שיבוא אחרי הבא אחריו, אני כבר אגיע" (עמ' 29-30)

בעבר הלא- רחוק זו הייתה המציאות בארץ, אבל יותר מכל בירושלים. התחושה הזו שאתה יוצא מהבית, ולא ברור אם תחזור. ואיך. ומתי.
ולא ברור אם תהיה בפיגוע הבא, או שאולי בפיגוע שאחרי זה. ואולי כבר היית בפיגוע, אבל ניצלת ולכן זה לא נחשב.

השנה היא 2001.
גיבורי הספר הם לא האנשים הקטנים. כלומר, הם כן, אבל בנישה ספציפית מאוד.

מעשה בחמישה אנשים. כמו תמיד, גם כאן יש את האישה, את הדוס לשעבר, את הערבי, את האב/הבעל ואת זה שהמשפחה שלו מתפרקת. תמהיל שגרתי למדי בחיים.
חמישה אנשים שעובדים בלב לבו של איזור אסון.

איריס, יהודה, יוחאי, ראיד ובנצי עובדים בתחנת מד"א. הם אלו שמגיעים ראשונים לכל מקום. הם אלו שאוספים את הפצעים, ואת הגופות,
ואת הכאבים עד שהם שוכחים לעצור לרגע, להרגיש. ומכאן גם שם הספר. כשאתה מתמודד עם טראומות יומיומיות, אין לך באמת זמן להרגיש. וכשאתה לא מרגיש, בסופו של דבר יש תקלה ברגשות. במונח מקצועי יותר אפשר לקרוא לזה גם פוסט טראומה.

ספר על חמישה אנשים שמנסים לחיות את חייהם לצידה של טראומה משותפת להם, אבל מעבר לזה- ספר על ירושלים שלפני עשר ומשהו שנים, ירושלים של אנשים שניסו לשרוד, ולא תמיד הצליחו.
"מה זה מה זה מה זה אלוהים אדירים עוד עולה מהם עשן והריח הנורא פשוט נורא בשר שרוף חרוך נמס ושקט איזה שקט איזה שקט שקט ואקום אין סאונד כלום ואין אמבולנסים אף אחד עוד לא הגיע ואין לי כלום שום ציוד פצוע ראשון מפורק אבל בוא נשים יד על הדופק אני יש לי מצפון אין דופק אקס…." (עמ' 64)

זה לא ספר מופת, אבל אני גם לא חושבת שהוא מתיימר להיות כזה.
זה לא ספר מקורי במיוחד, אבל גם החיים לא מקוריים במיוחד.
זה ספר שכן מתאר ברגישות, עם לא מעט ציניות והומור שחור את החיים, וזה ספר שכתוב בצורה טובה ואינטיליגנטית.
זה ספר שמכל דפיו אפשר להריח את ירושלים. אפשר לגעת בה, ולכן אני משוחדת לגמרי 😆 .

ספר ראשון של סופרת צעירה, איילת ליפשיץ- פחיס, שכתבה על עולמה שלה. היא עבדה במשך שמונה שנים כפרמדיקית במד"א ירושלים, ומן הסתם חוותה יותר מפיגוע אחד או שניים. אני, בכל מקרה, מחכה לספר הבא.

לסיכום, לא רק לחובבי ירושלים וER

תקלה ברגשות/איילת ליפשיץ- פחיס
הוצאת מעריב, 2013
324 עמ'

הממלכה במלוא כיעורה

יום שני, 8 באפריל, 2013

כיסא פנוי

אני אנגלופילית ידועה. זו לא רק העיר הזו, לונדון. זה המבטא הבריטי שמרעיד מיתר בלבבי.
אלו הנופים של סקוטלנד. אלו הנימוסים של פעם. זו ג'יין אוסטין. זה אפילו, רחמנא לצלאן, ג'יימס בונד (למרות שלבי שייך לרוג'ר מור ולא לסקוטי היהיר-מדי שון קונרי).

אבל את קן לואץ' אני לא אוהבת. אולי כי הוא מספר את האמת על הממלכה ההיא, הרחוקה כל כך. אולי כי הוא מראה שמאחורי הארמונות הזוהרים והרומנים השערורייתים יש גם את העם הפשוט. והעם הפשוט לא חי חיים טובים במיוחד. ויש לומר כי את חוסר אהבתי ללואץ' הייתה הרבה שנים לפני שהצטרף לכל הso-called תרבותיים שונאי ישראל. אבל סטיתי מהנושא…

העיירה פגפורד לא שונה מעיירות אנגליות אחרות. גם בה יש כיכר שוק וכנסייה. גם בה הכנסייה מהווה את מקום המפגש המרכזי. גם בה מרבית ההתרחשויות נותרות בין הקלעים, כי בכל זאת, לא נעים להוציא את הדברים החוצה…
אבל כשחבר מועצת העיר, בארי פראבדר, מת באופן מפתיע כל העיירה נכנסת למרקחה. מי יירש את מקומו?

לקח לי זמן להיכנס לסיפור. היו לא מעט רגעים שאפילו חשבתי לעזוב אותו, אני לא ממש חושבת שכל ספר בהכרח חייבים לסיים.
אבל מתישהו , בסביבות העמוד ה-60 זה קרה. יש את הרגע הזה, שכל אוהבי הספרים מכירים, שבו אנחנו נשאבים לספר ויודעים שזהו. אנחנו חייבים לקרוא אותו. זה לקח זמן, אבל זה הגיע.

אז איך אפשר לכתוב על הספר הזה? יש בו המון דמויות, וכל פעם העלילה מתוארת מזווית מבט שונה. זה לא ממש מבלבל, וזה בהחלט מוסיף עניין.
אז מה יש בספר הזה? הכל. מוות, אהבה, יאוש, אידיאליזם, סמים, אלכוהול, בדידות, גיל ההתבגרות. "החיים האמיתיים". על רוע, ועל אכזריות, ועל כאב. אין כאן טובים או רעים, פשוט אנשים שחיים במקום לא פשוט, ובתנאים לא פשוטים, וחיים פשוט. לכן האסוציאציה שלי לקן לואץ' הייתה חזקה כל כך.

למי שמחפש ספר בסגנון "הארי פוטר", זה לא הספר המתאים. רולינג כינתה את הספר "קומדיה שחורה" וגם לזה לא ממש התחברתי.
זה ספר לא פשוט. הוא השאיר אותי עם (קצת) כאב לב כשסיימתי. יש דמויות חזקות יותר, יש דמויות רעות יותר. אבל זכרו- בספר הזה אין דמויות רעות, יש דמויות שרע להן ;-).

ובדיוק כשסיימתי לכתוב את הסקירה, הודיעו ברדיו שתאצ'ר נפטרה. תאצ'ר הייתה האוייבת הגדולה של המעמדות הנמוכים באנגליה, לפחות למיטב זכרוני הרעוע. והנה עוד סגירת מעגל בסקירה. בעיניי הפרובינציאליות, בכל מקרה, היא לנצח תהיה האישה עם התסרוקת הבלתי אפשרית.

לסיכום, לאנגלופילים ולחובבי קן לואץ'

כיסא פנוי/ג'יי קיי רולינג
The Casual Vacancy/J.K. Rowling
מאנגלית: אסף גברון
ידיעות אחרונות, 2013
558 עמ'

הילד האחרון

יום ראשון, 13 בנובמבר, 2011

קודם נעלמה אליסה. אחר כך נעלם אבא. ואמא?
אמא עוד קיימת, אבל לא ממש. כי מה כבר יכול להישאר מאשה שבתה נעלמת ואז גם בעלה? רק קליפה. וג'וני. אבל ג'וני הוא עצמאי בשטח. הוא יכול הכל. כמעט הכל.

ג'וני הוא ילד בן 13. למען האמת, כבר שנה שהוא לא ילד. הוא לא ילד מהיום שאחותו התאומה נעלמה, ואז הוא גילה שהעולם לא מושלם, שאבא שלו, שתמיד היה חזק, יכול להישבר ולהיעלם, ואמא שלו… אמא שלו נשברה מזמן, וברחה לסמים, לשתיה ולגבר אחר, שאם אבא עוד היה בסביבה לא היה מעז להתקרב לאמא שלו.

שנה עברה, ואיש לא מאמין שאליסה עדיין בחיים מלבד ג'וני, שבנאמנות ובאופטימיות שקיימת רק אצל ילדים, ממשיך לחפש אותה, בחיפוש מדוקדק ששוטרים יכולים רק לקנא בו.
אבל ג'וני הוא רק ילד, ולכן קלייד האנט, הבלש שחוקר את הפרשה עוקב אחריו, כי גם אצלו השאירה היעלמותה של אליסה חלל גדול.
וכשג'וני מגלה משהו, אין לקלייד ברירה והוא חייב להתערב, דבר שפותח תיבת פנדורה, ודבר לא יהיה כשהיה.

זה לא רק ספר מתח. זה יותר מזה.
יש כאן לא מעט נגיעה ברגשות של אלו שנשארו מאחור, אחרי היעלמות/חטיפה/מוות של אדם קרוב, של ילד. איך משפחה יכולה להתמודד עם משבר שכזה?
יש כאן נגיעה מאוד חדה ומדוייקת בלבו של ילד קטן, שחושב שהוא עצמאי (כי אין לו ברירה) אבל בלבו פנימה הוא רוצה, משתוקק, שמישהו יראה אותו.

פחות התחברתי לכל ענייני הרוחניקיות שמקבלת נפח מסויים בעלילה, אבל זה לא ממש הפריע.

לסיכום,

הילד האחרון/ ג'ון הארט
The Last boy/ John Hart
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
431 עמ'

על אמא זונה וילד מאומץ

יום רביעי, 14 באפריל, 2010

מצד אחד, יש כאן אם שמכה על חטא ורוצה לצור קשר עם בנה.
מצד שני, יש כאן אשה שחייה לא היו פשוטים, בלשון ההמעטה. היא זונה, היא מנסה לפתות את המטפל. היא עושה הכל כדי שנבוז לה.
מצד שלישי, יש את הילד עצמו. הוא כבר נער, לא ילד. אבל ברור שהוא נפש פצועה שכל מה שארצה לעשות זה לחבק אותה.
ומצד רביעי יש את המטפל. אנחנו לא יודעים איך קוראים לו. אבל הוא המקשר בין כל הדמויות.

מעשה ביסמין, אישה הודית עשירה שמלאה ביסורי מצפון (בין השאר) על יחסה לבנה. יסמין, אשה מוכה בעברה, נהגה להכות את בנה, שנולד מאם פונדקאית. יסמין מגיעה למטפל בעקבות המלצה של הרופא שתיווך בינה לבין הפונדקאית.
הבן, ג'ים, נער רחוב פנקיסט, מסומם ואלים. כדי למצוא את הבן האבוד שוכר המטפל (המטפל!!, לא האמא!!) בלש פרטי (חברו מימי הצבא).
במקביל מגיעה לטיפול גם בת שבע (גם היא בעקבות המלצה של רופא, נחשו מי…), אשה שגם בעברה היו לא מעט התעללויות, והדרך שלה להתגבר על זה היא לשלוט בגברים הסובבים אותה. כך היא מנסה גם לפתות את המטפל.

אבל, וכאן מתחיל האבל הגדול, זה לא ספר באמת.
צורת הכתיבה הזכירה לי יותר מחזה, שורות שורות שבתחילתן כתוב מי הדובר. לטעמי, כמחזה זה היה מוצלח יותר. אולי יותר נכון כאופרת סבון.

העלילה לחלוטין לא אמינה בעיניי.
אני לא מכירה אף מטפל שיתנהג בדרך בה נוהג המטפל בספר.
אני לא מכירה מטפל שיטפל ביותר מדי אנשים שקשורים למטופל אחר שלו.
ואני כבר לא מדברת על סופו של הספר….
נראה כאילו המחבר לקח את כל הנושאים הכבדים שהיו על סדר היום הציבורי באותה התקופה, והכניס אותם לעלילה אחת.

לסיכום, NO NO NO.

על אמא זונה וילד מאומץ/צביקה סלע
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009
205 ע"מ

בכלא אני נחה

יום רביעי, 31 במרץ, 2010

"לצערי אני יושבת עם בחורה על שוד[…] בעיני זה מזעזע. ואת חיה איתם פה. 90% מהאוכלוסיה כאן היא כזאת" (עמ' 112).

הדוברת היא גילה (שם בדוי, שער רביעי), אשה בת 42, שפוטה בגין עבירות סחר בסמים, למשך שנה וארבעה חודשים. גילה מחשיבה עצמה דרגה אחת מעל האסירות האחרות, בעיקר לאור העובדה שבחוץ מחכים לה ילדיה (שלא הועברו לאימוץ/לאמנה).
גילה היא אחת האסירות הדוברות בספר הזה, המספר את ספורן של שמונה אסירות שנשפטו לתקופות מאסר שונות.

פעם הייתי בקבוצת תמיכה, שכללה נשים בעלות מכנה משותף ידוע וברור. מדהים היה לראות כיצד גם בקבוצה שכזו, ישנה היררכיה של מי ששווה יותר ומי ששווה פחות.
גם בכלא, מתברר, יש היררכיה, וגילה בהחלט מרגישה שהיא בראש ההיררכיה, אחרי הכל "הייתי סוחרת סמים, אבל לא כמו האחרים. לא לנוער. מכרתי למי שאני מכירה שהוא משתמש" (עמ' 113).

יש ספרים שמצליחים לעצבן אותי (לא שזו כזו בעיה לעצבן אותי, אבל בכל זאת…). הספר הזה הוא בהחלט אחד מהם.
על פניו מדובר בספר מעניין, המדבר על תופעות הגורמות לנשים להגיע לבית סוהר.
הידעתם שנשים נשפטות פחות למאסר? או שיחסית לאוכלוסיה, אחוז הנשים המבצעות פשעים הוא נמוך?
הנושא מעניין אותי מכל הבחינות, החל מהפסיכולוגיה וכלה בסוציולוגיה. גם אין חולק על כך שמרבית האסירות עברו התעללות בילדותן (אגב, מרבית הנשים כלואות על עבירות סמים וגניבות, הרבה פחות על אלימות ופשעים חמורים).

כבר כתבתי בעבר על הרחמים שהשופטים חשים כלפי נשים, על כך שנשים לא מקבלות בהכרח יחס שווה מבחינת מערכת החוק כשהן מבצעות פשעים חמורים (ולמה לי ללכת רחוק, מספיק לראות את היחס לי', העזר כנגדו של יחיא פרחאן, שעזרה לרצוח את דנה בנט ותיירת צ'כית- היא הורשעה ב"נסיון רצח" בלבד ותשב מקסימום שבמקסימום 14 שנה).

התחושה שלי מהספר הייתה זהה.
זה מתחיל מהכותרת "בכלא אני נחה"- מכאן שהחיים בחוץ הרבה הרבה יותר איומים, ולכן סוף סוף הגיעה האשה למקום מבטחים.
זה ממשיך בשאלות שעולות מהכריכה האחורית- "האם היתה זו לדידן הבחירה ברע ביותר, או ברירת מחדל?"
וזו בעצם הבעיה כולה.

כותבות הספר טוענות למעשה כי "העבירות שנשים מבצעות הן פעולות הישרדות בתוך מכלול של נסיבות חיים בלתי אפשריות" (עמ' 15), דהיינו- פשוט אין להן אופציה אחרת.
עכשיו תאמרו לי שעבודה אובייקטיבית אינה אמורה להביע עמדה ערכית. מקובל עלי (נניח). הבעיה היא שלמרות שאין כאן עמדה ערכית לגבי העבירות, יש המון אמפתיה לסבל שעברו (ועוברות) האסירות, בין אם מדובר בעובדה שילדיהן נלקחים מהן ועוברים למשפחות אמנה ואימוץ, בין אם מדובר בילדות מזעזעת הכוללת התעללויות מסוגים שונים, מעשי אונס, עבודה בזנות וכו'.
"בשנים האחרונות הורחבה נקודת המבט על תופעת העוני, והאדם השרוי בעוני נתפס לא רק כחסר משאבים חומריים בסיסיים, אלא גם כנתון במצוקה פיזית ונפשית, ובעיקר כאדם דחוי המורחק אל שולי החברה ומלווה בתחושות של בדידות ונטישה" (עמ' 59).

המסקנה כאן היא פשוטה- "אפשר לומר כי אחריותו של היחיד אפשרית רק יחד ובשילוב אחריות חברתית" (עמ' 212).
זה לא שהן פשעו, זה פשוט החברה לא הייתה שם בשבילן. החברה לא יכולה להסיר את האחריות.

ואני אומרת- מה זה השטויות האלו? 👿
האם מושג האחריות האישית פשט את הרגל סופית?
האם התעללות בילדות היא תמיד התירוץ לכל מעשה נפשע? לכל שוד, סחר בסמים, רצח?
אין ספק שהחברה חטאה בחוסר אכפתיות ובחוסר אחריות פעמים רבות, אבל אם החברה אשמה בכל, אז בואו נשחרר את כל האסירים מבתי הסוהר. הם הרי לא אשמים, אנחנו אשמים. זו פשוט ברירת המחדל שלהם.
ומצד שני- לתחושתי, יש כאן גם 'הרמה להנחתה', כאילו אומרים שנשים שעוברות התעללות/אונס סופן להגיע לבית סוהר, וזה גם לא המסר הנכון.

הערה נוספת– אמנם שמות האסירות כולן שונו, אבל כשמדובר באסירות המורשעות ברצח או בנסיון ברצח, לא הייתה לי בעיה להגיע לשמה האמיתי של האשה. אולי כדאי היה לטשטש את טיב הפשע יותר (אם כי אני מודעת לבעייתיות שבדבר).

לסיכום, הספר בעיניי היה אכזבה אדירה. וחבל.
כותבות הספר הן שלש נשים רציניות, בעלות עמדה ערכית וחברתית שיכלו לצאת באופן גורף יותר, אבל העדיפו עמדה שהיא, איך לומר, מגוייסת.

פרופ' מימי אייזנשטדט היא יו"ר מרכז לייפר ללימודי נשים ומגדר באוניברסיטה העברית בירושלים.
ד"ר מיכל סופר מלמדת במכון ברטון בלאט, בית הספר למשפפטים, באוניברסיטת סירקוז, ניו יורק.
ד"ר עודדה שטיינברג מלמדת במכון לקרימינולוגיה, בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.

לסיכום,
(כי ספרות מגוייסת זה פויה, כי זה עצבן אותי, וכי זה היה פספוס גדול)

בכלא אני נחה-אסירות מבעד לחומות/מימי אייזנשטדט, מיכל סופר, עודדה שטיינברג
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010
219 ע"מ

פרפידיה

יום רביעי, 3 בפברואר, 2010

כל מה שמדליין רצתה, אי פעם, זה שאמא שלה תאהב אותה.

אבל אניטיה, אמה, לא יכלה. "She loved babies, she loved anything that didn`t talk back".


אניטה תמיד הייתה אשה יפה, וכמו רבות מהנשים היפות- היא הייתה מודעת היטב לכוחה על הגברים, וניצלה זאת לא מעט.
כך התחתנה עם אביה של מדליין, כך זנחה אותו ונעלמה עם הילדה, כך פגשה את המאהב הבא, והבא, והבא….


מדליין גדלה בצל מערכות היחסים של אמה חסרת הגבולות, שהצליחה תמיד להתאהב באנשים הלא נכונים ו/או להרוס את הקשרים הטובים.


היא התרגלה לכך שאמה אוהבת את בילי, אחיה, ולא ממש סובלת אותה.
היא התרגלה למכות, לעלבונות, לקללות.

היא התרגלה לעובדה שאמה מפלרטטת (ויותר) עם החבר הראשון, האהבה הראשונה, שלה.

היא התרגלה לכל, כי הייתה לה מטרה: להשיג מלגה וללמוד באוניברסיטה רחוקה מהבית.

אומרים שככל שהבית קשה יותר, מתעלל יותר, כך קשה יותר לעזוב אותו.

מדליין נקרעה בין רצונה לחיות חיים טובים, שלדעתה (ולדעתי) מגיעים לה, לבין הדאגה והאחריות שחשה כלפי אמה, שעולמה הלך וחרב עליה.
ככל שחלף הזמן אמה שתתה יותר, הייתה אלימה יותר, ובאופן פרדוקסלי עוררה אצל מדליין אמפתיה רבה יותר.

מקשר הרסני שכזה לא יכול לצאת משהו טוב….

מקור שמו של הספר הוא מהשיר הספרדי Perfidia המדבר על בגידה.

ג`ודית רוסנר עוסקת בספריה רבות בנושאי אמהות- בנות.
אני מאוד אוהבת את ספריה, אבל הפעם הספר אכזב אותי.
ציפיתי להתמודדות שונה של הגיבורה, אולי לסוף קצת שונה.

אבל עכשיו, תוך כדי כתיבת הפוסט, אני חושבת שטעיתי. אני חושבת שהעובדה שגורלה של מדלן ידוע מראש, היא הדרך להראות עד כמה הכל חנוק. חשוך. חסר תקווה.


הספר יצא גם בעברית ("פרפידיה", הוצאת מודן, 1999).

לסיכום,
(כי בכל זאת, זו רוסנר)

Perfidia/ Judith Rossner
Doubleday, 1997
308 p