ארכיון פוסטים מהחודש "דצמבר, 2012"

לזכרה

יום חמישי, 13 בדצמבר, 2012

לפני לא מעט שנים פגשתי נערה צעירה.
היא הייתה דקיקה ועדינה. היה לה קוקו בהיר (שאחר כך נצבע לשחור). היא הייתה אחת הילדות הכי אמיצות שפגשתי בחיי.
אני חושבת שזו אחת הפעמים היחידות שכתבה עצבנה אותי כל כך, עד שממש עשיתי מעשה, וניסיתי מהמקום הקטן שלי לנסות קצת את העולם.

המפגש הראשון שלי איתה היה בבית המשפט. חיכיתי שם עם עוד לא מעט נשים, רובן מפורסמות למדי, שבאו לעודד. היו שם גם לא מעט בני נוער שבאו לעודד גם. לא אותה. אותם.

תקיפה מינית גורמת לבדידות גדולה. זה לא רק הבור הזה שנפער לך בלב, זה לא רק ההשפלה של התקיפה עצמה. זה לא הכאבים וזו לא ההאשמה העצמית.
אלו האנשים שמסביבנו, שעד עכשיו חשבנו שהם אוהבים אותנו, שהם חברים שלנו, שהם איתנו. האנשים הללו הם הם שיוצרים את הבדידות האיומה הזו (ואם אתם לא מסתדרים עם מחשבה מופשטת, דמיינו לכם נערה צעירה אחת מול כל בני כיתתה. לא, זו לא הגזמה).
והאמינו לי, לא משנה כמה טיפולים תעברו, כמה אנשים טובים כן תפגשו בדרך, משהו מהבדידות הזו ימשיך ללוות אתכם כל יום שתחיו. כי לב שבור מתאחה בסופו של דבר, אבל צלקת נשארת.

אלו היו שנים אחרות. מכשירים סלולריים לא היו משהו מאוד מקובל ו/או נפוץ כמו היום. היינו מדברות לא מעט בטלפון, נפגשות פעם בשבוע. כמו רבות אחרות שליוו אותה, יכולתי לנחם אותה. בדברים אחרים יכולתי להבין אותה. גם אני באה משם. כמעט ולא ליוויתי אותה לבית המשפט. זה היה מסובך בשבילה, וזה היה מסובך בשבילי.
כעסתי. מעולם לא היה לי אמון גדול במשטרה ובבתי המשפט. מעולם לא האמנתי שהם הכתובת לנפגעות (ונפגעי) תקיפה מינית. עם כל הכבוד לרשויות החוק (ואין לי יותר מדי כבוד אליהן), החוויה של משפט אונס/תקיפה מינית, ובמיוחד התוצאה הסופית של המשפט, לא ממש שווים את הכאב.

והיא ניסתה. היא ניסתה להתרומם מעל לכאב ולשנאה שהקיפה אותה. היא הבינה שהיא לא לבד, והיו לא מעט נשים טובות שהקיפו אותה (וגם גברים).
ביום שניתן פסק הדין דיברתי איתה בטלפון. שאלתי אותה אם היא שמחה, והיא ענתה לי בשקט "קצת". ואז היא ביקשה שלא אצור איתה קשר יותר. לעולם.
לקח לי זמן להבין שהיא התנתקה מרוב האנשים שליוו אותה במשפט. שהיא החליטה להתחיל מחדש.

עברו שנים מאז. בהתחלה שמעתי עליה. נסיונות שהיא עשתה להשתקם, לימודים שהתחילה, עבודה.
אחר כך אני עברתי הלאה. קיוויתי שגם היא.

מאז שפורסמה הידיעה על נאנסת שנפטרה בקנדה, אני לא מפסיקה לחשוב עליה. אני מקווה שזו לא היא, למרות שכל הפרטים מתאימים.
אני מקווה שהיא מצאה את השקט שהיא חיפשה. את האושר שהגיע לה.

המסע הבלתי סביר (בעליל) ללב שלי

יום שני, 10 בדצמבר, 2012

הרולד פריי היה יכול להיות סתם (עוד) פנסיונר טרי. איש אפרורי למדי, בעל שגרת חיים קבועה וטקסים ידועים מראש.
כמו אנגלים רבים, גם הוא חי לו בבית קטן עם אשה אפרורית לא פחות, גם הוא התנחם בשתיית תה ובפתרון תשבצים בימי ראשון בבוקר.
כאמור, הכל היה די סתמי. עד לאותו יום שלישי שבו קיבל הרולד מכתב.

"הרולד היקר. אני מניחה שהמכתב הזה יפתיע אותך"… (עמ' 10)
כך היא כתבה לו. ואכן, ההפתעה הייתה רבה. קוויני הנסי, ידידה ותיקה שנעלמה מחייו לפני שנים כה רבות, כתבה לו מההוספיס שבו היא שוהה. ימיה ספורים, והיא חושבת עליו, כך כתבה.

הרולד, כמו כל אנגלי טוב, כותב לה מכתב יבשושי למדי כתגובה:
"קוויני היקרה, תודה על מכתבך. אני מאוד מצטער. שלך, באיחולים מכל הלב, הרולד (פריי)" (עמ' 13)

אבל, וכאן מגיע האבל הגדול, מן הסתם סיפורנו לא מסתיים כאן.
כי הרולד כבר לא סתם פנסיונר. בין הבית לבין תיבת הדואר הרולד מגיע להחלטה. אולי כפיצוי על טובה שעשתה לו חברה טובה, אולי כמעין כפרה על חיים שלמים של צער, הוא מחליט ללכת לבקר את קוויני. ללכת. פשוטו כמשמעו. המרחק אגב, אם אתם מתעניינים, הוא בסביבות ה1000 ק"מ.
הרולד צועד. בדרכו הוא יפגוש אנשים לא מעטים. רובם יעודדו אותו, חלקם יצחקו עליו, חלקם יתנו לו פיסה מעצמם, אבל בעיקר הרולד חושב. הוא חושב על השנים חשלפו להן, על המשקעים והכעסים והאכזבות עשו את שלהם, על המרחק והניכור בינו לבין אשתו, מורין, ועדיין היא זו שעליה הוא חושב רוב הזמן. שעליה הוא מצטער רוב הזמן. עליה ועל דיוויד, בנם הנעדר המשותף.

זה לא שהעלילה של הספר מקורית במיוחד. פורסט גאמפ עשה את זה לפניו. (זוכרים את הצעידה של פורסט, שלפתע פתאום מוצא עצמו מלווה בעדר רב של מאמינים? גם להרולד זה קורה…). לפני מספר שנים יצא סרטו של דיוויד לינץ' "סיפור פשוט", שסיפר את סיפורו (האמיתי!) של אלווין סטרייט שבגיל 73 עלה על מכסחת דשא חשמלית כדי לבקר את אחיו המתנכר שחי במרחק 390 ק"מ. המסע שלו על גבי המכסחה (שמהירותה 8 קמ"ש) נמשך שישה שבועות. להרולד זה לקח בערך שלושה חודשים (מאמצע אפריל עד מתישהו ביולי). בשני המקרים מתברר שהמסע חשוב יותר מאשר ההגעה עצמה.
אני לא יודעת בדיוק מה נגע בי בספר הזה. ציניקנית שכמותי בדרך כלל לא נמסה כל כך מהר על ידי דמויות זקנות שמכות על חטא, אבל אולי זה השמים שהיו קודרים בשבוע שקראתי את הספר, אולי זו אנגליה שאני כל כך אוהבת, ואולי אני סתם מתרככת לעת זיקנה, אבל הספר הזה חדר לי ישר ללב.

מילה טובה על הכריכה (אויירה על ידי Andrew Davidson) בהחלט קסם לי- משהו בתמימות של המוקסינים.. תמימות שכבר לא ממש קיימת היום, לא?

רייצ'ל ג'ויס היא תסריטאית החיה באנגליה. זהו ספרה הראשון. הוא מועמד לפרס בוקר 2012, ולא מזמן היא זכתה בפרס "תגלית השנה" מטעם אגודת הסופרים בבריטניה.
באתר הסופרת אפשר לראות את העיצובים השונים של הספר (בתרגומיו השונים). מקסים!
וכאן אפשר לראות טיזר לספר (שנעשה באופן חובבני אבל בהחלט משקף את רוח הספר).

לסיכום, יש ספרים שאני קוראת כדי למלא חלל. יש ספרים שאני קוראת כדי לשחרר מועקה. יש ספרים שאני קוראת כי משהו בכריכה משך אותי.
ויש ספרים שאני קוראת, ואחר כך רוצה לקרוא אותם שוב (רק אל תספרו לחמותי שתחיה, שאני צוחקת עליה שוב ושוב על זה שהיא קוראת את אותם הספרים פעמים רבות).

המסע הבלתי סביר (בעליל) של הרולד פריי/ רייצ'ל ג'ויס
The Unlikely pilgrimage of Harold Fry/ Rachel Joyce
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת זמורה ביתן, 2012
297 עמ'

אמא שלי חושבת שאני אוכל

יום שלישי, 4 בדצמבר, 2012

השעה 19 בערב. הכל חשוך מסביב.
פה ושם אני שומעת שכנים מדברים, אולי השכנה החביבה שלי שוב יצאה לעשן לי מתחת לחלון חדר השינה 👿 .
העולל הקטן יושב לידי על המיטה, ואני מסתכלת עליו עם חיוך גדול.
זו השעה האהובה עלי.

בינינו, זה הנשנוש הטוב ביותר בעולם. אני מתחילה ברגליים. מי היה מאמין ששונאת רגליים שכמותי תטרוף ככה רגל? עוברת דרך הצוואר…. דרך הלחי. יש גם פופיק בדרך.
נכון זה נשמע כמו סיקוול של "דמדומים", אבל הממממ…. כאן אין דם 😆 .

לפעמים העולל מחליט להחזיר מלחמה לאבא ואמא, ואוכל לנו את האף. זה לא פחות חמוד.

באחד השיטוטים שלי בספריות נתקלתי בספר המקסים הזה. לרגע הרגשתי כמו פושעת שנתפסה על חם, אבל אז שקעתי בספר הקטן והמקסים הזה.

נעמה כל כך מתוקה עד שלפעמים לאמא ממש קשה להתאפק.
אולי נעמה תסכים לתת לה רק ביס קטן מהלחי למשל (כי יש לה שתיים), או מהבטן?
אמא מבקשת, נעמה צוחקת,
נעמה מתחבאת, ואמא מחפשת –
בכל הבית, בכל הגוף,
עד למיטה –
לילה טוב, נשיקה וליטוף.

זה ספר קטן, עם איורים מקסימים. תראו!!

איורים נוספים מהספר אפשר למצוא פה.

לסיכום,

אמא שלי חושבת שאני אוכל/מיה סביר
איורים: דנה רונן
הוצאת עם עובד, 2007