ארכיון פוסטים עם התג "מחלות נפש"

אדם בן כלב

יום ראשון, 16 באוקטובר, 2011

אחרי שהתלוננתי מרות על טעמה של חמותי בספרים, היא הופיעה יום אחד על מפתן דלתי (טוב, זה היה בטלפון, אבל למה להרוס דרמה? 😉 ) ואמרה לי "את זה את חייבת לקרוא. זה ספר מ-ע-ו-ל-ה".
מאחר ואני מאוד משתדלת לא לחזור על אותה טעות פעמיים, הצעתי לה לכתוב סקירה בעצמה על הספר, והיא הרימה את הכפפה.
אז קבלו, בהופעת בכורה, את דליה:

למכון למנוחה ותרפיה על שם הגברת צזלינג (העשירה) בערד מגיע אדם שטיין. הוא מוכר לכולם שם, מאחר וזו לא הפעם הראשונה שהוא מגיע למקום. הוא מודע היטב למחלתו ומתמודד איתה בדרכים מתוחכמות אך לא תמיד בהצלחה, ואו אז הוא מגיע למכון.

פצעי נפשו נפרשים לפנינו מכל כיוון וזווית ונראה כאילו הסופר חותך בנפש חתכי רוחב ואורך יסודיים וממצים. אנו מוצאים כאב, סבל ותחלואה, חוכמת חיים, גאונות ותבונה רבה, כושר השרדות, אמונה מצד אחד וחוסר אמונה מצד שני, והתנהגות מוזרה שהיא בעצם ההתנהגות הטבעית וההגיונית לאדם שעבר סבל כה רב. יש גם אהבה, שנאה, רצינות ונפש מפוצלת שמנסה להשתנות כשהיא מדברת אל חציה התאום.

אדם הוא אדם מוכשר מאוד שיודע, רואה, מנחש ומכיר את הסובבים אותו וצופה את עתידם. הוא מוקף בחולים, "כחולי הידיים, ממוספרי השטן". הוא בז לרופאים שמנסים לרפא אותם. הם מצידם רואים בו נוכל, מוקיון, ולעיתים את אלוהים בכבודו ובעצמו, והוא משטה בהם ובה בעת מעריך ומעריץ אותם.
הוא יודע שאין באמת אפשרות לטפל בפצעי הנפש העמוקים, ובדרכו הוא מנסה להשפיע על החולים שמעריכים אותו מאוד ונגררים אחריו.

בכישרון עצום מצליח קניוק להעלות את דמותו של אדם, ששרד את השואה בדרך מוזרה ביותר ומסתגל אליה, כי כך דרכו של עולם. מדי פעם עולים בי רעיונות ואני עצמי רוצה לכתוב ספר, אבל כשאני קוראת תיאורי נפש בעצמה כזאת אני מרימה ידיים ואומרת "קטונתי", ומוותרת מראש.

דמותו של אדם שטיין, בפגיעותו הרבה מזכירה לי את דמותו של אנשל ווסרמן היהודי הכל כך חכם ומתוחכם (ב"עיין ערך אהבה" של גרוסמן) או הגיבור החוזר מהשבי כשנפשו קרועה ופגועה ללא מרפא (ב"אישה בורחת מבשורה" של גרוסמן).
בהתנהגות הגיבורים, באמירותיהם, במעשיהם ובשוני הענק מהאדם הרגיל בחברה (ויחד עם זאת הם מתוארים בטבעיות רבה) עולה דמות אדם שרק סופר מוכשר כל כך כמו יורם קניוק או להבדיל דוד גרוסמן יכולים לארוג אותם ולגרום לנו לאהוב, להבין ולהיות מרותקים לאורך כל הספר.

והברבורה הייתה אומרת- ספר עם הרבה פוטנציאל, חבל רק שקניוק הוא זה שכתב אותו (לא אוהבת את הכתיבה שלו).

לסיכום,

אדם בן כלב/ יורם קניוק
הוצאת ידיעות אחרונות (סדרת עם הספר), 2010
415 עמ'

בשם אחותה

יום שלישי, 11 באוקטובר, 2011

"קוראים לי תהל. אני בת ארבעים וארבע. יש לי שתי צמות, טבור אחד, זוג עיניים, אף, פה, מצח, שני שדיים, עמוד שדרה, לב אחד, שתי כפות רגליים, שתי ידיים, רחם אחד ואחות אחת ושמה ציפי. יש לי שיער שחור וקצת שערות לבנות, אני לגמרי תימניה, אבל גם ניצולת שואה. הגוף שלי חלק וטרי ואין לי המון נסיון מיני. אני אוהבת נשים יותר מאשר גברים, אך בליבי אני חולמת על אהבה לרועה צאן, לגבר שאופה לחם, לסופר רגיש שיראה אותי ויאהב אותי כמו שאני" (עמ' 13).

תהל רן היא לא הילדה מהבית השכן. היא לא כמו כולן.
היא לא לבנה, אלא תימניה. היא לא גרה עם המשפחה שלה, אלא במשפחה אומנת. או במוסד. או בהוסטל. או בבית משוגעים.
היא עקשנית, פראית, סוערת, צבעונית. היא אחרת.
ואולי בזכות האחרוּת שלה, היא יכולה לכתוב בצורה כל כך ברורה על מה שעברה, או יותר נכון על מה שהיא עוברת.
כי התעללות בילדות, בין אם מדובר בהזנחה, בהתעללות פיזית או בהתעללות מינית, חורטת בנפש. חלק מצליחים לטפל בפצעים, להפוך אותם לצלקות. חלקם נשארים פצועים ומדממים.

תהל התקדמה הלאה, אחותה נשארה מאחור, ועכשיו- אחרי שכתבה את ספורה, מתפנה תהל לכתוב את ספורה של אחותה, את סיפור שתיהן.
הפסיכיאטר ליפטון אבחן בזמנו תופעה הקרויה "אשמת הניצול", תופעה שקיימת בקרב ניצולי שואה, וניצולי פיגועים אחרים. בבסיס האשמה עומדים רגשות האשמה של הניצול על כך שהוא ניצל, בעוד שקרובי משפחתו לא שרדו/נפגעו קשות. זה אחד הדברים שבלטו לי בספר.
"כל הזמן אני מנסה להבין למה אחותי נפלה ברשת של דייגים אכזרים. למה היא מרגישה שאין לה כוחות. למה היא חולה ואני לא? למה היא אסירה ואני בחוץ? למה?
איפה המקום שבו היא התרסקה, נשאבה לחולי, לבועות הסבון של ההגדרות. לא יודעת לשים את האצבע, להרגיש את הדופק של ההדרדרות" (עמ' 80).

בגלגול אחר בחיי עבדתי בארגון העוזר לפגועי נפש.
אחד הדברים הפחות מדוברים בנושא הוא הקושי של בני המשפחה הבריאים, בעיקר כי (לכאורה) מובן מאליו שהם החזקים, והחולים האם אלו שצריך לדאוג להם.
גם כאן מצליחה תהל להעביר את הלך הרוח, שנע בין דאגה כנה והמון אהבה, לבין תסכול, עצב וכעס על האחות החולה.
" את לא תשתלטי עלי עם המסכנות שלך, ועם המוות שלך, תני לי לחיות, את שומעת? לא רוצה את המוות שלך. אני רוצה לחיות, אני רוצה לנשום אני רוצה לפתוח חלון, אני רוצה לטייל" (עמ' 86).

קשה לי.
קשה לי לומר שהסוף טוב. קשה לומר, כי אין כאן סוף, כי הכל מתעתע.
ציפי, האחות, נמצאת בהוסטל. תהל, הבריאה יותר, המשתקמת, נמצאת בדירה עצמאית, ללא תלות ברשות פסיכיאטרית זו או אחרת, אבל אין ספק שהיא פגועה לא פחות, גם אם ברמות אחרות.
אבל לאורך כל הדרך, מודה גם תהל, היו גם אנשים טובים, ומקומות טובים. דוגמה אחת, שנגעה ללבי עד מאוד, בין השאר כי דיברתי עליהם בעבר, היא של מכון סאמיט:
"במכון סאמיט הקשיבו לי לעומק, היו בשבילי. המקום הזה ידע להכיל נערים ונערות במצבים רגישים ופגיעים. כמה שאהבתי את המקום הזה. הנפש שלי הסתובבה שם חופשיה, מוגנת. הצוות השקיע בכולם. היה להם אכפת. היתה לי פסיכולוגית מופלאה וחכמה שהייתה רגישה אלי באופן מיוחד אבל גם ידעה לשים לי גבולות ולשמור עלי מעצמי הסוערת" (עמ' 219).

ומילה אחת על הכריכה: בכריכה נראה בית רקום, בדומה לגובלנים ש(גם אני)רקמנו בילדותנו, וזה אומר הכל- החל בתמומות וכלה ברצון להיות חלק ממשהו, מבית.

לספר הזה הגעתי בשקיקה, אבל גם בחשש גדול.
אני מעריצה גדולה של תהל רן, עוד מהימים בהם העלתה את הצגת היחיד שלה "איפה רותי", עוד מהימים של ספרה "אישונים מדברים".
תהל כותבת באומץ, בלי להסתיר, בלי להתחבא, וזה גורם לכאב גדול בבטן. לאבן שיושבת עליך גם ימים אחרי, לחוויה שאתה שואב ממנה לא מעט, אבל בדמים.

לדף ארגון מיל"מ– מרכזי יעוץ למשפחות מתמודדים.

לסיכום,
(בגלל האומץ, בגלל הכנות, בגלל ששבוע אחרי הספר עוד לא עוזב אותי)

בשם אחותי/ תהל רן
הוצאת מודן, 2011
303 עמ'

הקול של תלמה

יום רביעי, 4 בנובמבר, 2009

"קוראים לי תלמה ואני גוף מת ומדמם או לפעמים חרק או סלע בתוך מנהרה. כשאני ענף, העיניים שלי מתהפכות ואני יכולה לראות את הפנים של הראש שלי שהוא אדום ומלא דם. התחביבים שלי הם להיות פוני שטלנדי ולבוא לבית הספר" (עמ` 39).
לתלמה יש לא מעט חברות: יש "הרואין", הבוגרת והאמיצה. יש ג`אנאווי, התינוקת שפוחדת מכל דבר. וג`ינג`ר, שהיא ממש ממש דומה לתלמה, וטדי ובלונדי הבובה הבלונדינית. החברות האלו מלוות את תלמה לאורך כל הספר, לאורך כל חייה. אלו הן החברות האמיתיות אך המדומיינות שלה.
כשאחיה מביא חברים אמיתיים הביתה, אביה הגזען/מוזר/פרנואיד/כל התשובות נכונות עושה בושות. אמא שלה עסוקה בעצמה ואבא שלה מוכן להתייחס אליה רק אם ישחקו ב"בוס ומזכירה".

"לעיתים קרובות שתיקה היא האפשרות היחידה הקיימת בשבילי" (עמ` 14)
אבל תלמה לא שותקת. היא מדברת עם כל מי שמוכן לשמוע. עם המורה. עם הפסיכיאטר. עם העובדת הסוציאלית. עם החברות הדמיוניות. ולפעמים, לעיתים רחוקות, קורה משהו בגלל שהיא מדברת כי
"כמו שתמיד קרה במשפחה שלי, דבר כלשהו הפך לבעיה המחייבת התייחסות רק כשהציבור נעשה מעורב. אבל בין כותלי הבית שכנו להם עוד הרבה מאוד דברים שעל פי ההגדרה הזו לא הוכרו כבעיות" (עמ` 79).
ואז אבא של תלמה עוזב את הבית, או שהם עוברים לגור בארץ אחרת, רחוק מכל האנשים החטטנים, או שפשוט צועקים על תלמה.

את הספור מספרת תלמה בדיעבד.
היום היא כבר גדולה. יש לא מעט ציניות והומור שחור כשהיא מתארת את חייה (כשהיא מתארת את התלבטותה אם להתאבד ע"י כדורים היא מציינת- "אבל אני כן יודעת לבלוע. יש לי נסיון של שנים בזה"- עמ` 138).

זה ספור על כל האנשים שראו, ידעו ולא עשו.
העובדה שתלמה גדולה, בוגרת אי אלו טיפולים פסיכולוגיים (תיאור אחד הטיפולים הללו, בו מדגימה המטפלת איך להוציא אגרסיות, הוא אחד הקטעים המצחיקים בספר), אינה רומזת שתלמה בסדר, או שהיום התעלמות כזו ממצוקות הילדים אינה קיימת.
"תמיד הייתי מהזן של "אל תגעי בי", אותו זן, כך אני מבינה היום- שמשדר בקול רם וברור למורים, עובדים סוציאלים ופסיכיאטרים רגישים, שמשהו בסיסי דפוק אצלו" (עמ` 77).
היא מספרת שוב, ושוב, ושוב, עד כמה קל לחברה להתעלם
" לא פלא שאני לא גורמת לאנשים לחוש בנוח. אני מראה. ש לי יותר מדי דברים להגיד" (עמ` 214)

לכל מי שלא מבין למה ילדים לא מספרים.

גם נורית חשבה שזה ספר חשוב.
באתר ההוצאה ניתן לקרוא את הכריכה האחורית.

הקול של תלמה/קמילה גיב
מאנגלית: נטע גורביץ
ידיעות אחרונות, 2008
214 ע"מ

קן הקוקיה

יום שישי, 23 באוקטובר, 2009

יש משהו מאוד קוסם בבתי חולים פסיכיאטריים. החירות הזו, שבה אנשים עושים כל מה שרוצים כי הם "בבית משוגעים" מפתה ביותר.
יש משהו מאוד מרגיע בבתי חולים פסיכיאטריים. היכולת שלנו כחברה לקבוע מהו נורמלי, ומי שלא- להכניס למסגרת ברורה וכובלת.
יש משהו מאוד "מרגיע" ביכולת החברה לנעול את אלו הטורדים את שלוותה מאחורי חומות גדולות, תוך אמירה ברורה שעכשיו הם לא קיימים, שהרי "הם משוגעים".

אם מעולם לא הייתם במחלקה פסיכיאטרית, הרי שצריך להסביר לכם שהאוכלוסיה מתחלקת לשניים. "בצד אחד של החדר נמצאים המטופלים הצעירים יותר, המכונים אקוטים כי הרופאים מניחים שהם חולים ברמה שעדיין ניתנת לתיקון" (עמ` 26), ואילו בצד השני יש את "הבּררה של הקומביין, הכרונים. הם לא בבית החולים  כדי שיתקנו אותם אלא רק כדי שלא יסתובבו ברחובות ויפגעו בתדמית התוצרת" (עמ` 26). האמת היא, שמביני דבר טוענים שיש עוד קבוצה באוכלוסיה במחלקה: האנשים בעלי המפתחות. אלו שמסתובבים עם המפתחות הם "הנורמלים", אלו שבלי- הם המטופלים.

הקומביין זה אנחנו. כל אלו שמועכים, דורסים, רומסים את האדם לכדי בובה שעונה לנורמות, לצורת החשיבה וההתנהגות המקובלת על החברה.

אני לא טוענת שאין צורך במחלקות פסיכיאטריות. ברור שיש צורך. המחלקה "נועדה לתקן טעויות שנעשו בשכונות ובבתי הספר ובכנסיות. בשביל זה יש בית חולים. כשתוצר מושלם חזר לחברה, מתוקן לגמרי כמו חדש, לפעמים טוב {הערה שלי-כל ההדגשות נמצאות במקור} יותר מחדש, זה מביא שמחה ללב של האחות הגדולה; מישהו שהגיע מעוות כולו הוא עכשיו רכיב מתפקד ומשולב" (עמ` 54).

זהו ספורה של מחלקה אחת. בבית חולים פסיכיאטרי אחד, שעיצב דורות של דעות קדומות על אשפוזים, חולי נפש, בתי חולי פסיכיאטריים וטיפולים נפשיים.
את המחלקה מנהלת ביד רמה, בנחישות וללא שמץ של רגישות ראדץ`, המכונה האחות הגדולה. כדרכם של "אחים גדולים" היא שולטת בכל אספקט בחיי הסובבים את המחלקה, מאפשרת אך ורק לאנשים המתאימים לה לעבוד שם, ואבוי למי מהמטופלים שלא צועד בתלם, שכן לאחות הגדולה, כנציגת הקומביין, יש את האפשרות להפוך את האדם ל"חדש"- השלב שאחרי מכות החשמל, השלב שבו מתייאשים ממסוגלותו של המטופל לחזור לחברה- שלב הלובוטומיה (ניתוח לכריתת האונה הקדמית במוח. ניתוח שהיה מאוד נפוץ כמחצית הראשונה של המאה ה20, בעיקר בהקשרים של הפרעות נפשיות ו"ריסון התנהגות").
זהו ספורו של מקמרפי, עבריין צעצוע, שבדומה למרבית האוכלוסיה מניח שהחיים הרבה יותר פשוטים אם מתחזים למשוגע. רק אחרי שהוא מאושפז (במקום להיות כלוא בבית סוהר) הוא מגלה לאט לאט עד כמה המערכת משומנת היטב, עד כמה כוחו של האדם האינדיבידואל קטן למולה.
המספר הוא צ`יף ברומדן, חצי אינדיאני שמתחזה לחרש אילם, בטענה כי "האנשים הם שהתחילו להתנהג קודם כאילו אני טיפש מכדי לשמוע או לראות או להגיד משהו" (עמ` 228).

כאמור, הספור מוכר וידוע. את "קן הקוקיה" הכרתי כסרט מזעזע (שאגב, הסופר סרב לראותו בשל השינויים שנעשו לצורך התאמתו לקולנוע) ובהצגה (בכיכובו של רמי הויברגר), והספר הפתיע אותי באמירות הנוקבות שלו- לאוו דווקא כנגד אכזריות המערכת הפסיכיאטרית.

האכזריות והדיכוי המופעלים כלפי המטופלים לא נובעת מעובדת היותם חולים פסיכיאטריים (להיפך- מתואר די במפורש שדווקא אלו החולים שמתנהגים שלא בצורה `נורמטיבית` כתוצאה ממחלתם אינם זוכים ליחס רע), אלא מהצורך של החברה לתייג ולסמן אדם ולתת לו תפקיד מוגדר. כמו שמגדיר זאת אחד המטופלים: "אני נולדתי שפן. רק תביט בי. אני פשוט צריך שהאחות תעזור לי להיות מאושר בתפקיד שלי" (עמ` 81).
מצד שני, המטופלים עצמם מודעים לקושי שלהם לשרוד בחברה שבחוץ, ורובם נשארים במחלקה מיוזמתם.

כשקייזי היה בן 24 הוא השתתף בניסוי בסמי הזיה ובשוק חשמלי שנערך בבית חולים פסיכיאטרי בקליפורניה. לאחר מכן הוא המשיך לעבוד באותה המחלקה כ"עוזר אחות", ובמהלך עבודתו שם צייר את דמויות המטופלים, איורים שנמצאים בספר ומוסיפים לא מעט לאותנטיות שלו. כבר אז הבין קייזי משהו שרבים רבים לא מבינים גם היום- "בפנים אנושיים נחשף יותר ממה שיכול בן אנוש לשאת, פנים אל פנים" (עמ` 6).

אני חייבת לציין לשבח את התרגום המקסים של יריב סופר, שצבע הכל בצבעים חיים, הומוריסטיים ועצובים כאחד.

ומילה נוספת אחת לסיום, מחלקות פסיכיאטריות אכן נועדו לא פעם כדי לתקן דברים נוראיים שקרו במקומות אחרים בחברה, בין אם בבית, בצבא, בבית הספר או סתם בשכונה. יש במחלקות אלו לא מעט רגעי חסד והן מהוות לרבים מקום מפלט מהאכזריות שבחוץ.
לטעמי, הפיכת "קן הקוקיה" למינוח אנטי פסיכיאטרי עומד בניגוד גמור לרוח הספר, היוצא לא כנגד טיפול תרופתי/נפשי לאלו הזקוקים לו, אלא כנגד השתקת האנשים הססגוניים יותר בחברה.

אפשר לקרוא את קטע הפתיחה של הספר או את הכריכה האחורית.

קן הקוקיה/קן קייזי
מאנגלית: יריב סופר
זמורה ביתן, 2009
350 ע"מ

רדי מהר שמש

יום שישי, 3 ביולי, 2009


הכל היה טוב בחייהם של מייקל פאט וסאלי. הם חיו בדירה קטנה בניו יורק, מייקל כתב, פאט עבדה על כוריאוגרפיה למופע הבלט הבא שתעלה, סאלי הייתה תלמידה. הכל היה טוב. ואז:
"בחמישה ביולי 1996 הוכתה בתי בשיגעון".

כך זה מתחיל. וכך זה נגמר. כי החיים לעולם לא יחזרו  להיות אותו הדבר.

 

מה קורה למשפחה שיום אחד אחד מילדיה חולה במחלה קשה? כאן לא מדובר במחלה "נורמלית" דוגמת סרטן או סכרת. כאן מדובר במחלה אחרת לגמרי, מסוג המחלות ההן, שלא מדברים עליהן כדי שלא יצביעו עליה אחר כך ברחוב. מה עושים עם ילדה שבוקר אחד קמה כשהיא בהתקף פסיכוטי? מה עושים אחר כך, כשמגלים שהיא חולה בהפרעה דו קוטבית (מאניה דיפרסיה?)

הספר מתאר את השלבים הראשונים של ההתמודדות. ההכרה שמשהו לא בסדר, האשפוז הראשון (הטראומטי), השיקום. כל הורה יגיד לכם שכשילד חולה הכל משתנה. משהו בדחיפות ובלכידות המשפחתית משתנה בבת אחת. אבל כשילד חולה במחלת נפש, הנטיה הראשונית, הבלתי מודעת לעתים, היא הרצון להחביא. יש משהו מאוד מאיים במחלות נפש, איכשהו תמיד עולה השאלה "מה עשיתי שזה קרה". יש לא מעט פחד מהלא ידוע. היא תמיד תשאר באותו המצב? יהיה שיפור? היא תחזור למה שהייתה קודם? ובעיקר- "למה זה קרה דווקא לי/לנו".

זה לא ספר גדול, אין כאן טוויסטים בעלילה, אבל זה ספר חזק מהחיים. אין הרבה ספרים (ובטח ובטח לא בעברית) שמתארים את התפרצות מחלת הנפש מזווית המבט של המשפחה. על ההתמודדות, הקרעים והשברים שאיתם המשפחה מתמודדת. על הקשיים של החולה עצמו, שלפתע פתאום לא מכיר עוד את עצמו, או כמו שסאלי מגדירה את זה:"אני מנסה לברר מי אני"(עמ` 206).

מעבר להתמודדות המיידית עם מחלת הנפש של סאלי, מתמודד מייקל עם יחסיו עם גרושתו, אמה של סאלי, עם אמו שלו, עם אחיו החולה אף הוא במחלת נפש. אלו חיים אמיתיים שצבועים בשלל צבעים אפורים, כמעט ולא בשחור- לבן. יש לא מעט עצב בספר הזה, ויותר מזה, לא מעט אהבה. לא מעט משפחות מתפרקות במצבי משבר שכאלה. במשפחה הזו, זה לא קורה.

"בימינו כמעט אסור לדבר על אי שפיות אלא בתור מחלה כימית של המוח- וברמה מסוימת, כך היא באמת. אבל היו לי רגעים עם בתי שבהם הייתה לי תחושה קשה שאני מצוי במחיצתו של כוח טבעי נדיר, כמו סופה אדירה או מבול: הרסני, אבל בדרכו שלו גם מדהים"(עמ` 7)

 

ספר מומלץ. מאוד.

כאן אפשר לשמוע את מייקל גרינברג מדבר.

רדי מהר,שמש/מייקל גרינברג
מאנגלית: מיכל אלפון
הוצאת עם עובד,2008
239 ע"מ

לראות את האור

יום שלישי, 30 ביוני, 2009

 

כמו בהמשך ישיר לפוסט הקודם, אני מוצאת עצמי לא מעט חושבת בזמן האחרון על פגועי נפש.
פגועי נפש, בדומה לשמנים, מודרים מהחברה בצורה די אוטומטית. להבדיל משמנים, שנתקלים כמעט רק בתגובות של גועל, הרי שבמקרה של פגועי נפש היחס נחלק לפי המרחק הגיאוגרפי.
כל עוד הם רחוקים, אפשר לחוש אמפתיה. ברגע שהם קרובים, יוצאים איתך לדייט, או אפילו, אללי, גרים לידך, זה איום ונורא. "כמובן" שמרגישים אמפתיה, באמת, הם מוכי גורל, אבל למה לידנו???? מה זה יעשה לנו, אם ידעו שאנשים כאלה גרים לידנו, יוצאים איתנו…. אמא`לה, משוגעים!!!

לפני מספר ימים הייתי בהצגה שהעלו פגועי נפש. ההצגה הייתה למעשה הצצה לחיים שלהם, כל אחד מהם ביים והעלה קטע אישי.
הם עמדו על הבמה, קבוצה של אנשים צעירים, שהיו צריכים לא מעט אומץ כדי להוריד את ההגנות ולספר על החששות הגדולים שלהם. וראו פלא, אלו היו פחדים שקיימים אצל כולנו. הם דיברו על הפחד, על הרצון למצוא את האור, את האהבה, את התרופה שתנצח באופן סופי ומוחלט את המחלה.

בקטע המסיים את ההצגה מנהלת השחקנית דיאלוג עם הקול הפנימי שלה. היא מרגישה לבד בעולם, במקום חשוך ונידח, והקול שלה אומר לה שרק אם תתאמץ ותחפש בתוכה, או במילים אחרות תעז, היא תמצא את האור.
בקטע אחר מתמודד שחקן עם הדרישות שהעולם שלו יהיה מסודר, בדיוק על פי הכללים, אבל הוא צריך משהו קצת שונה. בעיניו, יש דברים חשובים יותר ממראית העין של הסדר הנורמטיבי, ובסופו של דבר הוא ימצא את הקול שלו, וילמד לחיות עם עצמו בשלום, ומכאן תבוא הישועה.
קטעים אחרים דיברו על תחושת הבדידות וההמתנה שמישהו יבוא לעזרתם, על האומץ לעשות את הצעד הראשון, על הרצון באהבה ועל החשש מהסטיגמות החברתיות.

זה לא שאני עושה גלורפיקציה לדמותם. התמודדות עם מחלות נפש הן לא דבר פשוט (חכו שאסיים לקרוא את "רדי מהר, שמש"– בטח יתווספו לי תובנות), וזה לא שפגועי נפש הם אנשים אצילים ומוכשרים יותר מכולנו. אבל זה בדיוק העניין, הם בדיוק כמונו. ועוד קצת.

באיזשהו שלב הרגשתי קצת כמו "בגדי המלך החדשים". ישבתי שם, והרגשתי איך כל הפחדים של החברה נמצאים על הבמה, איך כל הסטיגמות מתנקזות. ולא הרגשתי טוב עם זה.
וכשיצאתי משם, חשבתי לעצמי שהלוואי וכולנו יכולנו לעמוד עם מראה מול הפנים, ולהעיז להיות מי שאנחנו. אבל לא היינו עומדים בזה.

ירח חסר

יום חמישי, 7 במאי, 2009

"בסיכומו של דבר, לא היה קשה להרוג את אמא שלי". כך מתחילה הלן את חשבון הנפש שלה עם אמה, משפחתה ועם עצמה.
הלן היא בתה של  קלייר. זו למעשה תמצית חייה של הלן. היא גרושה, אמא לשתי בנות שאינן בקשר רצוף איתה, ואת עולמה ממלא הטיפול באמה.
תמיד היא הייתה כזו, הלן. חסרת אונים ולא יודעת מה לעשות מלבד לדבוק באמא שלה. היא מגנה עליה מכעסם של השכנים, מגוננת עליה בזמן התקפות הבכי שלה, תומכת בה בזמן שאביה נעלם. והיא כועסת. כל כך כועסת: "כשהייתי בגיל העשרה חשבתי שכל הנערים והנערות מבלים בחדריהם בשעות אחר הצהריים המיוזעות של הקיץ,  כשהם חולמים בהקיץ כיצד הם קוצצים את אמא שלהם לפיסות קטנות ושולחים אותן בדואר לכתובות לא מוכרות" (עמ` 63).
בשלב כלשהו מתיידדת הלן עם שכן, הראשון שמגדיר את אמה כחולת נפש: ""חולת נפש". נדמה היה לי שמישהו הניח בעדינות רבה פצצה בחיקי. לא ידעתי איך לפרק אותה, אבל ידעתי שאף שהיא מפחידה מאוד, יש בתוכה מפתח- מפתח לכל הימים הקשים והדלתות הנעולות והתקפי הבכי" (עמ` 124). עכשיו כבר ברור שיש מחלה ושצריך להתמודד איתה, אבל גם אביה מאכזב אותה, והלן נשארת לטפל באמה לבדה.
סיבולד, סופרת שלא מהססת לכתוב על נושאים קשים ולא מרחמת על הקוראים, עושה זאת שוב. הפעם היא מתארת איך משפיעה מחלת נפש של בן משפחה (אמא) על חיי המשפחה, כולל רגשות החמלה, האהבה והשנאה: "מתברר שהשיטיון מצליח לחשוף את הליבה של האדם הנגוע בו, והליבה של אמי היתה רקובה כמו המים העכורים שבקרקעיתו של אגרטל עם פרחים בני שבועות רבים" (עמ` 7).
ספר קשה, שמעורר רצון לנער את הלן שתקום ותעשה משהו עם עצמה, ומנגד- לתת לה חיבוק חם ואוהב.
ירח חסר/אליס סיבולד
מאנגלית: דורית בריל-פולק
הוצאת מודן, 2007
304 ע"מ