ארכיון פוסטים מהחודש "דצמבר, 2009"

הערבה האינסופית

יום שלישי, 22 בדצמבר, 2009

"בבוקר שבו זה קרה- כשבא סופו של עולמי הנפלא- לא השקיתי את שיח הלילך שמחוץ לחדר העבודה של אבא" (עמ` 9).


השנה היא 1941. אסתר בת העשר היא `הילדה של אבא`. כמו ילדות אחרות גם היא פחות אוהבת את אמא, שיותר מעמידה לה גבולות, "שחושבת שדי בהורה מפנק אחד לבת יחידה" (עמ` 11).
אסתר חיה לה חיים נוחים למדי בכת למעמד בינוני- גבוה בוילנה.
היא חיה עם משפחתה המורחבת- דודים, דודות, סבתא וסבא, הורים. למרות הכל, כמו כל ילדה בת 10, גם היא מוצאת לא מעט דברים שמשמחים את לבה.


זה לא סיפור שואה "שגרתי". אף נאצי לא התדפק על דלת המשפחה. אף אחד לא מת. עדיין.
מי שכן מופיע בפתח הבית הם הרוסים. משפחתה של אסתר הואשמה בפשע נורא: בורגנות. גזר הדין היה מיידי: הגליה.
היה עליהם לארוז מזוודות ולהתארגן ליציאה. לאן? איש לא ידע.


אסתר, הוריה וסבתה עלו לרכבת: "האור והאוויר חדרו רק מבעד לרווחים הצרים שבין דפנותיו המטונפות. אך למען ההגינות יש לציין שבקר המובל לשחיטה אינו זקוק לקרון מאוורר" (עמ` 28).
עברו שישה שבועות עד שהגיעו ליעדם. שישה שבועות ארוכים בהם נסעו במשך זמן רב, ובחלק מהזמן עצרו בדרך ויכלו לקנות מזון מהאיכרים הרבים שהתגודדו סביבם.
היעד היה הכפר רובוצ`ק הנמצא בחבל אלטאי. סיביר בקיצור.


קצת רקע הסטורי: ביוני 1940 סיפחו הרוסים את וילנה (כחלק מליטא) לברית המועצות. למעלה ממליון איש מתושבי פולין וליטא הוגלו לסיביר באשמת היותם "אוייבי המהפכה". בתחילה הושבו מרביתם במחנות מעצר, אך הפולנים שביניהם קיבלו חנינה לאחר שברית המועצות עברה לצד בעלות הברית במלחמתם בגרמנים, ולכן יכלו להשתחרר ממחנות המעצר (אך לא מסיביר).


זהו ספור השרדותה של משפחה אחת בקור הסיבירי. כולם יצאו לעבוד, אפילו אסתר. כולם רעבו ללחם. כולם חלו. אבל הם שרדו.
בני משפחתם שנשארו בוילנה ולא הוגלו על ידי הרוסים נרצחו כולם בידי הגרמנים, שכבשו את וילנה במהלך שנת 1941.


לא מדברים הרבה על הגלות ההיא בסיביר. זה לא "שואה קלאסית". לא היו בהכרח מחנות, לא היו נאצים. הם גם לא הוגלו בהכרח בשל היותם יהודים, לפחות בהתחלה.
הספר פורסם במקור בשנת 1968, ורק בשנת 2004 תורגם לעברית. אני מניחה שהתרגום המאוחר נובע בין השאר מהעובדה ש"אין כאן שואה"- המוקד כאן אינו על דתם של האנשים, אין כאן נאצים רעים. יש כאן הרבה חוזק נפשי, יש כאן סיפור על יכולתם המופלאה של אנשים להסתגל למצב קשה, רחוק מאוד ממצבם הרגיל.


אסתר האוציג (1930-2009) הייתה סופרת אמריקאית. זהו ספורה האוטוביוגרפי (וספרה היחיד שתורגם לעברית).

הספר פורסם במסגרת "הסדרה הצעירה", והוא מיועד לכיתות ז` ומעלה.

מוקדש לסבתא שלי, שגורשה לסיביר יחד עם בני משפחתה בשנת 1940, בהיותה בת 8. אביה ואחיה התאומים נפטרו שם, וחמשת בני המשפחה ששרדו עלו לארץ.


הערבה האינסופית/אסתר האוציג
The Endless Steppe/ Esther Hautzig
מאנגלית: רון הרן
הוצאת כתר, 2004
228 ע"מ

נטורופתיה-כוח הריפוי העצמי של הגוף

יום שני, 21 בדצמבר, 2009

הנטורופתיה רואה באדם תוצר של המזון שהוא אוכל. ע"פ הנטורופתה האדם מורכב משלושה מימדים: נפשי, רוחני וגופני שמאזנים זה את זה. כל שינוי במימד אחד מוביל ישירות לשינוי במימדים האחרים.


הידעתם שאחד האנשים הראשונים שהטיפו לנטורופתיה היה היפוקרטס, שטען כי מחלה היא תופעה הנובעת מסיבות טבעיות ולכן "גם הטיפול בה צריך להתקיים בגישה טבעית" (עמ` 11)?


בכריכתו האחורית מצהירה המחברת כי "הספר נועד לסייע לכל אחד לשמור על בריאותו- בבחינת רפואה מונעת".

חלקו הראשון של הספר מסביר להדיוט שלא מבין בכך דבר (דהיינו לי) על מה מדובר. מהם מים, פחמימות, שומנים וכו`.

חלקו השני של הספר מפרט מזונות שונים- דגנים, קטניות, פירות וכו`.

חלקו השלישי של הספר מדבר על מניעה וניקוי של רעלים- דוגמת המעי הגס והכבד.
חלקו הרביעי והשמיש ביותר לטעמי: מדבר על בעיות בריאות נפוצות (אלרגיות, בעיות עיכול, הצטננות וכו`).


את הספר הבאתי לביתם של שני אנשים צינים וספקנים: הנסיך ואני.

מתוקף הנסיבות החלטנו לבחור בפרק שדיבר על הנושא שהטריד אותנו קשות באותה התקופה: ההצטננות.


ע"פ הנטורופתיה הסיבה להצטננות נובעת משילוב של שלושה גורמים:

* תזונה לקויה- אנו צורכים יותר מדי פחמימות פשוטות (דהיינו מזונות המכילים סוכר/קמח לבן).

* מצבי מתח גופניים או נפשיים

[ובמאמר מוסגר- הידעתם שתוספת של ויטמין C לאנשים הסובלים מסטרס מקלה עליהם?]

* מחלות כרוניות.

איך אפשר לטפל בהצטננות?
* להמנע מלחלוטין מאכילת מזונות בעלי פחמימות פשוטות וסוכר בכלל.

* להרבות בשתיה: מים, חליטות צמחים, מיצי ירקות מדולדלים במים ומרקים (כדי לשמור על הלחות במערכת הנשימה)


כאמור, זה לא ספר ש"מגלה את אמריקה", אבל אם אתם לא חובבי תרופות, אם אתם מעדיפים לנסות שיטות קצת אחרות- מה אכפת לכם לנסות?


לסיכום, ספר ידידותי למשתמש, קריא, מעניין, מועיל לעיתים.
בפעם הבאה שאחלה, בהחלט אסתכל בספר.

למעוניינים, ניתן לקרוא פרק לדוגמא ואת תוכן העניינים.
את הכריכה האחורית אפשר לקרוא באתר ההוצאה.

נטורופתיה- כח הריפוי העצמי של הגוף/ד"ר גילית שטיינר
הוצאת פוקוס, 2006
386 ע"מ

עזה כמוות (ולא, זו לא אהבה)

יום שלישי, 15 בדצמבר, 2009

"אז עוד לא הבנתי. חשבתי שזה רומנטי, ואין אהבה יפה יותר מהאהבה שלה. הייתי בטוחה שלי בחיים לא תהיה אהבה יפה כזאת, אהבה סוחפת שבה האחד לא יכול לחיות בלי השני"

גלעד, בן קיבוץ מעגן, היה חייל בסדיר כשהשמיים נפלו עליו בפעם הראשונה. הוא נחשד ברצח (אחר כך בהריגה בשוגג) של נערה פלשתינאית במהלך האינתיפאדה הראשונה. הוא היה אז בן עשרים.
באותה תקופה הוא הכיר את עינב, בת קיבוץ שער הגולן. היא הייתה אז בת 17 וחצי, פורחת, מלאת חיים וכשרונות. היא אהבה לכתוב שירה, לצייר. היא למדה באקדמיה למוזיקה ע"ש רובין, רחוק מהבית, בירושלים.

זו הייתה אהבה בין שני אנשים יפים, מלח הארץ. קיבוצניקים.

די מההתחלה היה ברור שגלעד אוהב מאוד את עינב. הוא דיבר על חתונה, על זה שהוא רוצה לחיות איתה לנצח. בכל רגע פנוי הוא היה מגיע אליה. גם עינב אהבה אותו מאוד, ליוותה אותו בכל מהלך המשפט (הוא הורשע בתחילה, ולאחר ערעור זוכה מחמת הספק). במשך זמן ארוך לאיש לא הייתה סיבה לחשוש, לפקפק.
עד ליום העצמאות בשנת 1991, לאותה שיחת טלפון מבוהלת שקיבלו מעינב.

כשהגיעו אליה, היא הייתה בבסיס. הם שאלו מה קרה, והיא ענתה להם "אם גם אותך היו מכים גם את היית מפחדת". באותו רגע הם כבר הבינו שמה שהיה כבר לא יחזור, ובזמן שניסו להוציא את עינב מהבסיס הגיע למקום גם גלעד. הוא רדף אחרי מכוניתם, ובסופו של דבר גם השתטח על מכסה המנוע, הכל כדי שעינב שלו לא תתרחק ממנו.
מכאן הכל הלך והסתבך.

גלעד לא הסכים לוותר עליה. הוא חיפש אותה אצל כל החברים, התקשר לכולם, הפתיע את כולם בבתים, העיקר למצוא את עינב. אבל עינב לא חזרה אליו. לקיבוץ שלה הוא כבר לא הורשה להיכנס.
והוא כעס. מאוד מאוד כעס.

במוצאי שבת, ה-29 ביוני 1991, בסביבות 23 בלילה, נכנס גלעד דרך מטעי הבננות, בכניסה האחורית, לקיבוץ. הוא חודר לחדר של עינב, יורה בראשה ונמלט מהמקום.
גופתה של עינב מתגלה רק למחרת, כשאמה מגיעה להעיר אותה. מתנוחת הגופה נראה כי היא ישנה בזמן הירי- כולה מכוסה בשמיכה, ורק כפות רגליה בחוץ, כמו תמיד.

בהתחלה טען גלעד שעינב רצתה לירות בעצמה, הוא נאבק בה ואז נפלט כדור. אחר כך טען ששעות קודם לכן פרץ לחדרה, וגילה שהיא יוצאת עם מישהו אחר.
הוא הורשע ב1991 ברצח ונידון למאסר עולם.

בשנת 1996 שמו עלה שוב לכותרות. הוא היה בין הראשונים שניסו לטעון כי היו במצב פסיכוטי בעת ביצוע הרצח. השופטים דחו את טענתו מכל וכל, לאור פעולותיו המחושבות לפני, במהלך, ולאחר הרצח.
אבל גלעד המשיך בחייו. הוא פגש בת זוג. יצא לחופשות. הביא ילד לעולם.

נאסר עליו להמשיך לצאת לחופשות לאחר שאם בנו התלוננה על איומים ומכות מצידו, בעקבות רצונה לעזוב אותו.
אכן, בחור נחמד. איך אומרים, ממש מלח הארץ:

כך לפחות חושב הנשיא שלנו, שמעון פרס, שקצב את עונשו. גלעד שמן יוכל להשתחרר מהכלא בשנת 2027. זה נשמע עוד המון המון זמן, אבל מזה צריך להוריד שליש על התנהגות טובה, ומכאן אנחנו מגיעים לעובדה שעוד חמש וחצי שנים הוא עלול שוב להסתובב בינינו. טוב, אבל אולי הוא השתקם, אחרי הכל, בכל זאת- בחור טוב.

בשנת 1998 הופק סרט תיעודי העונה לשם "עזה כמוות", המתאר את ספור רציחתה של עינב רוגל, ואת המאבק המשפטי של גלעד לצאת לחופשי.
בשנת 2006 הולחן שיר לזכרה של עינב במסגרת "עוד מעט נהפוך לשיר", פרוייקט המנציח שירי חיילים נופלים. השיר, פעמונים, מבוסס על מכתב שכתבה לגלעד, מכתב אותו מצאו הוריה רק לאחר מותה. את השיר שר ההרכב "מטרופולין".

ולמה אני כותבת על זה פה?
גם כי זה עצבן אותי. מאוד.

דווקא היום, כשהאלימות פושה בכל חלקה טובה, לקצוב עונש לרוצח זה במקרה הטוב שיקול דעת קלוקל. במקרה הרע טפשות גמורה.
כי לשחרר אדם, שגם כשישב במאסר על רצח חברתו לשעבר, המשיך ואיים והרביץ לחברתו הנוכחית (אלוהים שיעזור- מי מתחברת לאדם שרוצח את בת זוגו???), זה לשבת ולחכות לרצח הבא.
אבל בעיקר, כי לפני שבועיים- שלושה נתקלתי בספר "מתאים לך ככה כשאת צוחקת", שכתבה יונה טפר בשנת 1999.
כשהייתה רוני בת 14 נרצחה ליה, אחותה החיילת, על ידי החבר לשעבר שלה. רוני, כמו כל נערה בגילה, מתמודדת עם אהבה ראשונה, כשמעל לראשה מתנוסס כל הזמן הפחד והחשש שהאהבה פירושה מוות, האם יכולה להיות אהבה אחרת?
למרות שלא כתוב בשום מקום בספר שהספר נכתב בהשראת סיפורה של עינב רוגל, לא קשה לעשות את ההקבלה (מה גם שגלעד שמן "זכה" להיות אחד הסיפורים היותר מפורסמים וידועים בתקופה ההיא, בין השאר בגלל גילו הצעיר ומראהו).

זה ספר לא פשוט, המדבר על נושא לא פשוט בכלל. הוא כתוב ללא ניקוד ומיועד לילדים החל מחטיבת הביניים.
בימים שבהם כבר לא בהכרח ברור מה טוב ומה רע, עד כמה האלימות מאיימת והאם יש מקום גם לאהבה ולכבוד, אפשר למצוא מקום חם לספר הזה.

לזכור את עינב רוגל, ואת כל הנשים שנרצחו רק כי מישהו שכח שהן לא רכוש.
לזכור את המילים שכתבה, מילים שהושרו מאוחר יותר:

פעמונים
מילים: עינב רוגל
לחן: עופר מאירי
ביצוע: מטרופולין

אני רוצה הפסקה כדי שאוכל לחשוב בשקט ולנשום.
כעסת עליי אתמול,
האשמת אותי ברוע ובקרירות וחשדת שיש לי מישהו אחר.
האשמת אותי בהשתגעות שלך.
אתה מבטיח לי כל פעם שזה לא יקרה שוב וכל פעם זה קורה,
והמילים הלא יפות לא נמחקות.
אתה מצפה אחרי ההתנצלות שהכול יחזור לקדמותו,
ההורים שלי לא יודעים שום דבר.
מרוב בושה אני לא מעיזה לספר להם.

פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי
פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי

אמרת לי אתמול שנתחתן במרץ,
איזה חיים יהיו לי אחרי החתונה?
כל דבר קטן שאני אעשה ולא ימצא חן בעינייך אני אחטוף מכות וקללות.
כל פעם שאני ארים קצת את הראש תיתן לי עליו.
לא רוצה חיים כאלה‭!!!‬
כל מה שאני עושה לא טוב בעינייך,
כל דבר מתפרש אצלך בצורה מעוותת,
אתה חושב שרק דרך המחשבה שלך נכונה ושאני צריכה ללכת לפי הדרך שלך.
אז אני לא מוכנה יותר!

פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי פעמונים כל הזמן נשמעים קרוב לידי
מבחינתי כרגע לא עוד!

מתאים לך ככה כשאת צוחקת/ יונה טפר
הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1999 (מהדורה רביעית ב2002)
165 עמ`

שרביט הספרים שלי

יום שני, 14 בדצמבר, 2009

עופר D התחיל את השרביט, ולמרות שלא העביר אלי (אנחה פולנית קורעת לב), החלטתי שאני לוקחת אותו לעצמי, כי אם אין שרביט לי אקח לי.

1. מה את קוראת עכשיו, מה קראת ואהבת השנה ובכלל:

אני קוראת עכשיו את "פרמן", ספור על עכברוש אוהב ספרים, ספר מאוד משעשע ועצוב גם יחד שאני, כתולעת ספרים גאה, מאוד יכולה להזדהות איתו.
קראתי המון ספרים השנה (כמו שאפשר לראות ברשימות). אחד הספרים היותר חזקים שקראתי השנה היה "כלוב הלטאה", שמתאר את ספורו של אסיר פוליטי בבורמה. ספר נוסף שנגע בי מאוד היה "אות מאבשלום", על אבשלום פיינברג.

2. איך התחלת את העניין בכלל, ממתי את קוראת ומה הביא אותך לתחביב:

אני קוראת מכיתה א` (אני מהדור שלמד לקרוא רק בבית הספר), ומהרגע שקיבלתי מתנה את סדרת ספרי "קופיקו" נחתם גורלי. נולדה תולעת.
אחרי שהספרנית המכשפה צעקה עלי שמה פתאום אני לוקחת ספרים של גדולים כשאני רק ילדה, היא הבינה שזה לא יעזור לה, ואז כבר התמכרתי ל"רומן הרומנטי".
מאז כבר עברתי לספרים אחרים, אבל אתם יודעים מה אומרים- אפשר להוציא את האדם מהתולעת, אבל לא את התולעת מהאדם.
ולא, נסיך שלי, אני לא מכורה. אני תמיד יכולה להפסיק.

3. מהן הסוגות (ז`אנרים) האהובים והמועדפים, ומה פחות:

אני קוראת בעיקר ספרות יפה, אבל יש לי מקום חם בלב לספרי רצח בעיקר (ע"ע פטרישיה קורנוול ולאחרונה מייקל קונלי). משהו בגופות המדממות מרגיע אותי (וכן, אני אוהבת גם את "דקסטר").
בזמן האחרון חזרתי לקרוא ספרי ילדים ונוער, ולהינות מהם מאוד.
גם ספרי עיון הם מעולים בעיניי, כל עוד הם לא קשורים למדעים מכל סוג שהוא.

4. צרפי תמונה/ות של מדפי הספרים שלך:

כשהייתי קטנה רציתי שבבית שיהיה לי כשאהיה גדולה יהיה חדר ספריה, ספרים עד התקרה, ובאמצע ספה נוחה עליה אוכל לשכב ולקרוא ספרים.  זה עוד לא קרה, אם כי אני עדיין בונה על זה….

הספריה שלי היא עדיין בשלבי התהוות והיא מחולקת למספר חלקים.

יש את ספרי הילדים:



יש את ספרי העיון:


יש את ספרי הקריאה בעברית:



ואת ספרי הקריאה באנגלית:



ויש את המדף שמשגע את הנסיך, והוא מדף הספרים הממתינים:

5. ספרי על מנהגים שונים (ומשונים) הקשורים אצלך לתחביב הקריאה:
המממ….
אני כותבת את הבלוג, ומשתתפת גם בקומונה "גם ספרים".

גם כאן העתקתי מעופרD, אם כי בפחות פנטיות. יש לי רשימת אקסל של ספרים שאני רוצה לקרוא. ברשימה אני מציינת את שם הספר והסופר, הוצאה, שנת הוצאה וכן תאריך כניסה לרשימה. חלק מהספרים מחכים כבר שנה… אחרים אני קונה מהר יותר (או מחליפה).

אני קונה ספרים אך ורק (טוב, בואו נגיד בעיקר) מהרשימה, אחרת זה לא ייגמר לעולם.

מצד שני, אם תשאלו את הנסיך המיואש (טוב, הוא מסכן. הוא סוחב את הספרים מהספריה כל פעם…) זה אף פעם לא יגמר.


6
. הפיצי הלאה:

יש לא מעט אנשים שאשמח לשמוע מהו טעמם הספרותי, ובכלל ללמוד עליהם יותר…

* פל
* רשפים
* siv30

* מאסטר סתו
* המקום של אור
* אמא של ילדה קוראת

וכמובן, יש עוד רבים וטובים, מוזמנים כולם…

בית חרושת לשירים

יום שישי, 11 בדצמבר, 2009

 

"ערב אחד שאלה שלומית את אבא:
אבא, מאיפה מגיעים כל השירים?"

 

איך יוצרים שירים? ומי? ולמה בכלל?
אבא של שלומית מקריא לשלומית סיפור או שיר `לילה טוב` כל לילה, עד שהיא נרדמת.
לילה אחד שואלת שלומית את אבא מאיפה מגיעים כל השירים, וכתשובה הוא לוקח אותה לבקר במפעל השירים.
שלומית ואביה עוברים בית החרושת, פוגשים אנשים ושירים שונים המיועדים לילדים שונים (ילד גבוה, ילד שמתעצבן שאמו לא קונה לו צעצוע, ילד שחולם חלומות).

 


הדבר הראשון שלוכד את עינינו בספר הוא האיורים המדהים של דוד פולנסקי, (האנימטור הראשי ב"ואלס עם באשיר") שממש גורמים לנו להרגיש כאילו אנחנו שם, יחד עם שלומית.
דוגמא לאיור שכזה, היא תיאור אחד מכותבי השירים במפעל:


 
 
 
 
 
 
 
 
 
גם השפה בספר היא משהו מיוחד. כיאה לבית חרושת לשירים, השפה היא גבוהה, אבל לא מתנשאת ולא `נפוחה` מדי. ילדים יכולים להבין גם מילים גבוהות, מסתבר, ואפילו להינות לא מעט.

הספר הומלץ במסגרת "מצעד הספרים" ב לכיתות א`-ג`. אני מניחה שההסתייגות מהגיל הרך כאן נובעת מהשפה, שכאמור היא לא השפה הממוצעת בספרי ילדים. איתן (8) ודן (5) קראו יחד איתי את הספר, והתעניינו לא מעט. לאיתן נגמרה הסבלנות באמצע. לטענתו הספר יפה, אבל הוא לילדים קטנים יותר.
דן, לעומתו, אמר שהספר הצחיק אותו מאוד, הוא אהב את הרעיון והיה שמח להיות מנהל בית החרושת (אני מניחה שהעובדה שהחרוזים בבית החרושת הזה הם משוקולד היוותה חלק מכריע ברצון הזה שלו).

הספר עובד בזמנו גם להצגה לילדים שהשתתפה בפסטיבל חיפה להצגות ילדים בשנת 2006.

 

 

 

קובי מידן, אחד האנשים היותר אינטליגנטים לטעמי בתקשורת הישראלית (שלצערי די נעלם בשנים האחרונות), שמוכר לי כילדה מ"רואים 6/6", ואחר כך מ"פגישה לילית", הוכיח כאן שאפשר לכתוב ספר אינטליגנטי גם לילדים.
לסיכום, לטעמי ספר שמתאים בהחלט לילדים מגיל 4-5 ועד 6-7 (אח"כ הם די מאבדים עניין). מתאים גם להורים שרוצים להתענג על שפה מקסימה, וגם לכאלה שאוהבים ספרות טובה.


בית חרושת לשירים/קובי מידן
איורים: דוד פולנסקי
הוצאת זמורה ביתן, 2003
לא ממוספר.

איורוודה

יום רביעי, 9 בדצמבר, 2009

פירוש המילה איורוודה (מילה הבאה מסנקריסט) היא "מדע החיים ואריכות הימים". זוהי שיטת טיפול הוליסטית, המאמינה כי בריאות היא תוצר של איזון בין הגוף לנפש.


בבסיס האיורוודה עומדת ההנחה כי למערכת העיכול יש תפקיד מכריע בשמירה על הבריאות. תפקוד העיכול מושפע משעת היום, העונה וכו` .
מאחר שלפי תאוריה זו האדם הנו שילוב של אנרגיה קוסמית וגם אישיות ייחודית, על המטופל למלא שאלון מפורט ולעבור בדיקה גופנית. רק לאחר מכן יקבע המטפל מהו הכח (האנרגיה) המניע של האדם: ואטה- "כח החיים", פיטה- "כח האש" ו-קאפה-"הכח המחבר".


בסקירה זו ארחיב את הדיבור על הריון, לטובת א`, לא מבית הנשיא, אלא גיסתי ההריונית.


הידעתם, אגב, שע"פ האיורוודה נשים שמרבות להקיא בזמן ההריון תלדנה תינוקות עם שיער שופע יותר?


ואלו הטיפים (לגזור ולשמור על המקרר, לכו תדעו…)

אכלו ארוחות קטנות לעיתים קרובות- 5-6 פעמים ביום.
במידה ואת סובלת מבחילות: הוסיפי כפית מיץ לימון לכוס מי קוקוס (מאיפה הקוקוס? מה זאת אומרת??? אין לך עץ ליד הבית??) ולגמי לגימה כל רבע שעה.
על מנת למנוע בחילות: להשרות 10 שקדים לא קלויים במים למשך הלילה. לאכול אותם למחרת.
ההמלצה הצבעונית ביותר להקלה על בחילות, אותה אני חייבת לצטט: "שרפי נוצת טווס באופן שתוכלי לאסוף את האפר. הריח של הנוצה הנשרפת הוא דוחה למדי, ולכן מוטב שמישהו אחר ישרוף את הנוצה ולא האשה ההרה. טלי קמצוץ מאבקת האפר עם כפית דבש-ייתכן שהבחילה תפסק מיד" (עמ` 173).
כדי למנוע נפיחות ברגליים (בצקת)- יש להמנע ככל האפשר מצריכת מלח, הגורם לצבירת מים בגוף.


כציניקנית מושבעת, שממש לא מאמינה בכל הבלי ההוליסטיקה, אני לא יודעת עד כמה העצות כאן בהכרח ישימות (ע"ע טווס. אפילו בfarmville אין טווס!!).
מצד שני, השנים האחרונות לימדו אותי שאכן יש קשר הדוק בין נפש לגוף ואני אישית מתכוונת לנסות חלק מהדברים בספר.
יש כאן המלצות ללא מעט דברים, חלקם מובנים מאליהם, האחרים שווים נסיון, ללא מעט בעיות שכולנו נתקלים בהן, בין אם מדובר בכאבי אוזניים, סחרחורות, שפעת וכו`.

אפשר לקרוא פרק לדוגמא , וגם לגלוש לדף הספר באתר ההוצאה.
אם קראתם ואתם מתעניינים באיורוודה, אתם מוזמנים לבקר באתר הישראלי שלהם.

איורוודה תרופות ביתיות-ריפוי ביתי על פי הרפואה ההודית העתיקה/ ד"ר ואסאנט לאד
The Complete Book of Ayurvedia Home Remedies
תרגום: מונה זילברמן- אלישע
הוצאת פוקוס, 2008
354 ע"מ

הולדת רוצח

יום שני, 7 בדצמבר, 2009

 

"בימים שאנו מדברים בהם עמד בערים סרחון שאנו, גברים ונשים מודרניים, איננו יכולים לשער אותו בדמיוננו. ברחובות עמד סירחון הצואה, בחצרות עמד סירחון השתן, בחדרי המדרגות סירחון העוף המרקיב וחריוני העכברושים, במטבחים סירחון הכרוב המקולקל ושומן הכבש; מבחדרים הלא מאווררים עמד סירחון האבק המעופש, בחדרי השינה סרחון הסדינים המשומנים, הנוצות הלחות וניחוחם החריף- מתקתק של סירי הלילה" (עמ` 7).
איך נולד רוצח?
ז`ן בטיסט גרנוי נולד לאם שלא רצתה בו. היא כל כך לא רצתה בו עד שהשאירה אותו במקום בו ילדה אותו, בינות דוכני דגים מסריחים. נקמתו בה הייתה שצרח כל כך עד שהיא נתפסה על ידי האנשים הזועמים, וראשה נכרת באחת מככרות העיר.
כך הועבר גרנוי לטיפולה של מינקת, שמהר מאוד הודיעה שאין היא רוצה לטפל בו.
כך נזרק לו הילד מאמו, למינקת, לכנסיה ולבסוף לבית יתומים שם לא זכה לאהבה (אבל גם לא ליותר מדי התעללות).
חטאו הגדול של גרנוי, עד לאותו רגע, היה העובדה שלא היה לו ריח. שום ריח. לא ריח תינוקות, לא ריח זיעה, לא ריח צואה.
אולי כדי לפצות על כך, חוש הריח שלו היה מפותח ביותר. מגיל צעיר יכול היה להפריד כל ריח לחלקיקים, ואת הריחות היה אוצר בנפשו, עד שבמקום רגשות היו לו רק ריחות, והוא רצה עוד ועוד מהם.
אז מה הופך אדם לרוצח?
האם העובדה שאיש לא רצה בו? או שעוד בהיותו נער צעיר נמכר כשוליה לפושט עורות?
האם יש איזושהי סיבה הגיונית לשאלה למה אדם הופך להיות רוצח?
גרנוי, במוחו הקודם, הולך ומתרחק מהאנושות. בתחילה הוא עדיין חלק ממנה, חלק מזערי החי בשוליים, עובד כשוליה במקומות ביזאריים ונוראים.
הוא רואה פתח תקווה ועובר לעבוד אצל אחד הבשמים הידועים והותיקים בפריז, ומתחיל לרקוח בשמים נפלאים.
אז הוא גם מבין לעומקה את מקור הבעיה שלו: לא רק שהוא חסר ריח, ולכן אנשים אינם בוטחים בו ומתרחקים ממנו, אלא שהוא גם רגיש מאוד לריחות, ולכן בסופו של דבר האנושות עצמה, הציביליזציה, מכבידה עליו.
בסופו של פרק חיים זה הוא מתרחק לחלוטין מהאנושות, מתבודד בלבו של הר נידח במשך שבע שנים ויוצא ממנו הרבה פחות אנושי והרבה יותר ממוקד מטרה.
אפשר בהחלט לומר שכל מה שגרנוי רוצה זו אהבה.
האדם שאינו יודע להרגיש, דוגמת גרנוי, פונה לדבר היחיד שהוא מבין בו: ריח. גרנוי מחליט ליצור בושם שיעורר באנשים אהבה כלפיו.
כך הופך גרנוי ל"אדם שהיה מן הדמויות המחוננות והמתועבות שחיו בימים ההם, שלא ידעו שום מחסור בדמויות מחוננות ומתועבות" (עמ` 7).
מה הופך אדם לרוצח? מה גורם לאדם לחזור ולרצוח שוב ושוב ושוב?
אולי זו התחושה הזו, "החדווה. כאילו נולד בפעם השנייה, לא, לא שנייה אלא ראשונה, שכן עד כה לא התקיים אלא קיום של חיה, ומודעותו העצמית הייתה מעורפלת במידה שאין למעלה ממנה. אבל היום הנה הוא ניחש ויודע סוף סוף מי הוא באמת: גאון, לא פחות מזה" (עמ` 41).
אני תוהה האם יש מתכון להצמחת רוצח, או שמא בסופו של דבר מדובר בבחירה חופשית של האדם.
גרנוי אינו אנושי לחלוטין. אין לו רגשות והוא פועל בצורה מכנית כמעט ולכן לא ממש ניתן להזדהות איתו, או לשנוא אותו לחלופין.
בסופו של דבר, המממ, בואו נאמר שגרנוי מקבל את מה שרצה. אוהבים אותו. מאוד מאוד אוהבים אותו.
פטריק זיסקינד, מחבר הספר, נולד בשנת 1949 בגרמניה. זהו ספרו המפורסם ביותר, אחריו כתב עוד מספר ספרים וביניהם "ספורו של מר זומר" (תורגם לעברית ב1992) ו"על אהבה ומוות" (תורגם לעברית ב2009). הוא נרתע מפרסום ותקשורת, אינו מופיע בציבור ומסרב לקבל פרסים. גם לבכורת הסרט "הבושם" לא הופיע.
לספר הגעתי בזכות הספר "כמו רומן", שם מתואר כיצד הקריא מחבר הספר, דניאל פנק, את "הבושם" לתלמידיו. זה לא הספר האכזרי ביותר בעולם, אבל מן הסתם לא ממש מתאים לגיל ההתבגרות. Ann of Green Gables הגדירה את הספר כ"בושם, המתפוגג כעבור מספר שעות". עתליה וגל אהבו אותו, דיאנה חשבה שהדמיות מתוארות באירוניה, ואורי התלהב.
כמו שאפשר להבין, זה לא ספר שנשארים אדישים אליו.
והסרט? את הסרט עוד לא ראיתי, אבל הטריילר מסקרן ביותר.
מומלץ לבעלי אף עמיד, ולב חזק.
הבושם-ספורו של רוצח/פטריק זיסקינד
Das Parfum/Patrick Suskind
מגרמנית: ניצה בן ארי
הוצאת מודן, 1988
222 עמ'

טום סוייר-המלצה לוהטת

יום רביעי, 2 בדצמבר, 2009

"אוך, הילד הזה, מתי אני אלמד?מה, הוא לא עשה לי מספיק תרגילים כאלה שכבר הייתי צריכה לדעת להזהר ממנו? אבל טפשים זקנים כבר לא לומדים תרגילים חדשים, כמו שאומרים.[…]כאילו הוא יודע בדיוק כמה זמן הוא יכול לענות אותי עד שתבוא לי פריחה, והוא יודע שאם הוא רק יצליח לדחות את זה רגע או להצחיק אותי, הכל ירד חזרה ואנ`לא אוכל להרים עליו אצבע" (עמ` 19).

 

טום סוייר היה הדמות שאליה שאפתי להדמות כשהייתי קטנה. תמיד חשבתי שבנים עושים יותר כיף, והנה בא טום סוייר והוכיח לי את זה.
כי טום סוייר עשה הכל. הוא שיגע את דודתו, הבריז מבית הספר, ברח מהבית כדי להיות פיראט, השתתף בהלוויה של עצמו,פתר תעלומת רצח ואפילו מצא אוצר.
ואת כל זה הוא עשה למרות סיד, הילד הקטן והמעצבן, `ילד טוב ירושלים` שכל הזמן הלשין עליו לדודתו.
בין התאהבות בבקי תאצ`ר, הילדה הבלונדינית החדשה בעיירה, לבין הרפתקאות עם האקלברי פין, בנו של שיכור העיירה, מצליח טום לחשוף לא מעט דברים מעולם המבוגרים, דוגמת "ההתחייבות להמנע מדבר מסויים היא הדרך הבטוחה בעולם לגרום לאדם לרצות לעשות את הדבר הזה דווקא" (עמ` 179), ומסצינת צביעת הגדר האלמותית אנחנו למדים "שכדי לגרום לגבר או לילד לחשוק בדבר, צריך לרק לעשות את הדבר קשה להשגה" (עמ` 33).

במידה לא מועטה טום סוייר הוא בבואה של ילדותו של מרק טווין. בהקדמה לספר מציין טווין שחלק מההרפתקאות המתוארות בספר קרו לו עצמו, ואת השאר חוו אנשים/ילדים אחרים שהכיר. דמותו של סיד למשל, שהוא באמת דוגמה ומופת לאח קטן ומעצבן, מבוססת במידה רבה על דמותו של הנרי, אחיו הצעיר של טווין (למרות שיש לציין שטוין טוען כי הנרי היה ילד הרבה יותר טוב מסיד).


הספר, למי שלא מכיר את העלילה, יצא לראשונה בשנת  1876 ומספר על קורותיו של טום, ילד יתום החי אצל דודתו באחת העיירות בדרום ארה"ב, במהלך שנות ה-30` או ה-40` של המאה ה19 (בתקופה בה עדיין הייתה עבדות).
בהתחלה לא מכר הספר הרבה עותקים (למען האמת כמות המכירות הייתה כשליש ממכירות ספר המסע של טווין, המוכר אצלנו כ"מסע תענוגות לארץ הקודש"), אך הלך וצבר פופולריות ועוד לפני מותו של טוויין נכנס בכבוד לפנתיאון הקלאסיקה האמריקאית.
דמותו של טום סוייר מופיעה גם בספרים נוספים של מרק טווין:
* הרפתקאותיו של האקלברי פין".
* הרפתקאות תום סוייר מעבר לים".
* "תום סוייר בלש".

 

 

 

 

הספר יצא במספר גרסאות בעברית, האחרונה שביניהן היא הגרסה המוערת (והמעולה!), בתרגומו המקסים של יניב פרקש, שתרגם והעיר.
ההערות משלבות נתונים הסטוריים, ביוגרפיים ואנתרופולוגיים המוסיפים עניין רב לספר.
גם האיורים מוסיפים לקסמו של הספר.
שתי מגרעות מצאתי בגרסה המוערת של הספר. העיקרית שבהן היא העובדה שהיא נקראת טום סוייר, במקום תום סוייר, דבר שצורם לי עד מאוד.
המגרעת השניה היא ויזואלית בעיקרה. הייתי מעדיפה שההערות תרוכזנה כהערות שוליים ולא בצידי העמוד.

מארק טווין, שמו הספרותי של סמואל לנגהורן קלמנס, נולד בשנת 1835 ונפטר ב1910. הוא היה סופר והומוריסט אמריקני שנודע בציניות שלו, בסאטירה החברתית הנוקבת בספריו, בתיאוריו הריאליסטיים ובעיקר בשנאתו לדיכוי ולצביעות. "מארק טווין" הנו מונח מתחום הימאות המציין את מידת עומק השניה המסומנת על פני האנך.


לסיכום, ספר שיעניין ילדים ולא רק אותם. ספר שמעורר צחוק וחיוך לא מעטים, ובעיקר מחמם את הלב.

אבל למה אכביר במילים, כשטווין אומר זאת הרבה יותר טוב ממני:
"ספרי נועד בראש ובראשונה להנאתם של ילדים וילדות, אבל אני מקווה שלא יהיה בכך כדי לגרום לגברים ולנשים להמנע ממנו, שכן חלק מכוונתי היה לנסות להזכיר בנועם למבוגרים כיצד נראו פעם הם עצמם, כיצד הרגישו וחשבו ודיברו, ואילו מפעלות מוזרות העסיקו אותם מדי פעם" (עמ` 11).


לקוראי האנגלית בינינו, ניתן לקרוא את הספר המלא בפרוייקט גוטנברג.

 

 

 

 

 

הרפתקאותיו של טום סוייר-הספר המוער /מארק טווין
The Adventures of Tom Sawyer
תרגם מאנגלית והעיר: יניב פרקש
הוצאת אריה ניר, 2009
280 עמ`