ארכיון פוסטים מהחודש "אוקטובר, 2009"

שיתאבדו

שבת, 31 באוקטובר, 2009

הפוסט הזה נכתב די במקביל למה שאינה כתבה. רק שאני התלבטתי אם לפרסם, והיא פרסמה. אז התעצבנתי.

בחודשים האחרונים התאבדו לא מעט אסירים ו/או עצירים בבתי הסוהר.
כמעט מיד באה בעקבות ההתאבדות מקהלת מקוננים שקוננה על מר גורלו של אותו אדם שהיה לא שפוי/מדוכא/חף מפשע, ו"בטעות" הגיע לתא המעצר.

ואני, אני אומרת "שיתאבדו". ולא, בניגוד לאינה אני לא חושבת  שצריך לתת להם "למות בכבוד", מצידי שימותו כמו שהם, מתחבאים בחדרי שירותים, כורכים סביב צווארם חבל תליה/כבל של קומקום/קופצים מגדר נמוכה יחסית. אני גם לא חושבת שכאן מדובר על "מוות מתוך סבל נפשי". לטעמי מדובר כאן באנשים נרקסיסטים לחלוטין שעשו מה שרצו, ולא ממש התחשק להם לשלם את המחיר, אז תמיד כדאי "לצאת מהמשחק" לפני הזמן, כך רק ירחמו עליהם, ע"ע טופז.

אין לי שום רחמים כלפיהם. הם פושעים מתועבים. נכון שאסור להגיד את זה, זה כל כך לא פוליטקלי קורקט. הם לא הורשעו בדין. אולי טופז בכלל לא שלח אנשים להרביץ? אולי גולדינג לא אשם בכלל, אלא הכדורים שבלע, בכלל כי הוא רצה להתאבד? אולי הבעל בכלל לא רצח את אשתו, והמשטרה סתם התעללה בו? אולי הם סתם חפים מפשע שנשברו והתאבדו.

אני אישית חושבת שמי שרוצה להתאבד, זכותו. "זו לא חובה לחיות", שר בזמנו אביב גפן, ואני עד היום מוכנה להלחם כדי שכל אחד יוכל למות כרצונו.
הייתי שמחה אם האנשים הללו היו מתאבדים לפני שהם פוגעים באחרים, אבל כנראה שלא תמיד אלוהים מקשיב למה שיש לי לומר.

כמו אינה, גם אני חושבת שבסך הכל, במובן הכלכלי, הם עושים טובה לכולם כשהם מתאבדים. למה שאכלכל אותם בתא שלהם? אממן להם שידורי כבלים/לימודים/אוכל והכל בשם השיקום והענישה כביכול.
בתי כלא נועדו להעניש. לא אמורים ללקק שם דבש. אבל בתי כלא נועדו גם למען החברה שבחוץ- אותם אנשים שעדיין, תמימים שכמותם, מאמינים בחוקים ובמשטרה. ודווקא בגלל האמון הזה בכבוד האדם, בתי הסוהר לא אמורים לא יכולים ומבחינתי לגמרי לא צריכים למנוע מאסיר להתאבד.

"רצונו של אדם כבודו", אומרים, ואני מוסיפה "ויפה שעה אחת קודם".

יש לציין כי כל האמור לעיל אינו מדבר על התאבדות הנובעת ממצבי דחק/מחלות נפש/מחלות, הגם שלטעמי- זכותו של אדם לחיות ולמות.

The Hour I First Believed

יום שישי, 30 באוקטובר, 2009

מה עושים כשהאדם אותו אתה אוהב, האדם איתו התחתנת ונשבעת לאהוב לנצח נצחים, נעלם פתאום ובמקומו נשארת רק הקליפה?

קיילום (Caelum) אוהב את מורין. מורין אוהבת את קירק. הם סתם עוד זוג נשוי, בנאלי ושגרתי שחי לו בקולורדו ומנסה להתמודד עם החיים.
קירק עובד כמורה בתיכון. מורין עובדת כאחות באותו תיכון.
הכל שגרתי, עד לבוקר יום שלישי, ה20 באפריל 1999.

באותו היום קיילום היה בחופש. מורין הייתה בספריית בית הספר.
שני תלמידים, דילן ואריק נכנסו חמושים לבית הספר והחלו במה שייקרא מאותו רגע ולדיראון עולם "הטבח בקולומביין". 13 אנשים (12 תלמידים ומורה אחד) נרצחו באותו היום, בעיקר באיזור הספריה.

מורין לא נרצחה. כלומר, פיזית. היא התחבאה בארון בחדר הסמוך ויצאה משם רק כשהמשטרה ביקשה ממנה לצאת. היא טוענת שהיא מתה שם, שחזרה רק קליפה. קיילום פשוט שמח שהיא ניצלה. שניהם לא מבינים עדיין איזו דרך ארוכה עומדת בפניהם.

הטבח בקולומביין הוא נושא שמעסיק מאוד את האמריקאים, מאחר והייתה זו נקודת מפנה: רק לאחר קולומביין החלו מסעות ההרג בבתי הספר, וקולומביין הפנה זרקור לתופעת הבריונות הבית ספרית (ממנה סבלו ככל הנראה הרוצחים).

בזמן קריאת הספר הנחתי, הנחה מוטעית לחלוטין שלא הסתמכה על דבר, שמדובר בספר אוטוביוגרפי, בין השאר לאור הפרטים המדוייקים למדי אודות שני הרוצחים.
הספר כאמור אינו אוטוביוגרפי (ואם הייתי טורחת לקרוא את הכריכה האחורית הייתי מבינה זאת), אבל בהחלט הוסיף לידע שלי על קולומביין.

לישראלים למודי הטראומה והשכול הספר לא יחדש יותר מדי, אם כי בהחלט יעורר הזדהות גם עם הקורבן וגם עם ספור הזוגיות שצריכה להתמודד עם הטראומה.
יש לציין שההתמודדות כאן עם הטראומה היא מעט מוגזמת לטעמי, אבל העלילה קולחת.

לקחת נשימה ארוכה- ארוכה ולקרוא.
ומי שרוצה, יכול להתחיל כבר את הפרק הראשון.

The Hour I First Believed/ Wally Lamb
Harper Collins Publishers, 2008
735 pp.

מקמאפיה/מישה גלני

יום רביעי, 28 באוקטובר, 2009

"It`s a Small World" אומר השיר המוכר, ואוי איך שלא ידענו כמה העולם הוא קטן….

מישה גלני חקר במשך שלוש שנים ארוכות את תולדות הפשע המאורגן ברחבי העולם. לאורך השנים הללו הוא ראיין עשרות פושעים בכל רחבי העולם.

הפשע המאורגן, מתברר, הוא אחד העסקים המכניסים ביותר בעולם. דרכו עוברים בין 15-20% מכלכלת העולם.
אם ארצה לתמצת את הספר- כאן תוכלו להבין למה לעולם לא נוכל להביס את הפשע, ולמה הפשע הולך ומתחזק.
נכון שהכי קל להאשים את הרוסים (במובן מסויים גם המחבר עושה זאת), לומר שמהרגע שהקומוניזם נפל, אין חוק ואין דיין. שהאוליגרכים הרוסים השתלטו על כל מוסדות השלטון, שאי אפשר להלחם בהם ובעצמת הכספים שהם מזרימים.
אבל הם לא היחידים, הרי יש את היאקוזה ביפן, את המאפיה באיטליה, וגם בישראל מתברר לא חסר. ומה שהכי יפה בכל הספור הזה, זה שבעולם הפשע מתברר יש הרבה יותר שלום מאשר בקרב "העולם האזרחי".


אז למה הפשע מתגבר?

כי ארגוני הפשע, בניגוד למה שחשבנו בעבר, עובדים היום במתכונת של חברות עסקים. הן מאורגנות היטב, היררכיות, בעלות אג`נדה פוליטית ואמצעים לאכוף אותה (או לפחות להשפיע על אנשים בעלי מעמד כלכלי נמוך יותר- לעוד מישהומנצנצת בראש האסוציאציה של גאידאמק ומחנה האוהלים שלו?).
העולם של היום, עולם חסר סולידריות חברתית, עולם שבו הפערים בין העשירים לעניים הולכים ומתחדדים, עולם המתמודד עם משבר כלכלי, סחר באנשים, סחר באיברים, טרור ומלחמות פשוט לא יכול לעמוד בפרץ.


ספר מטריד עד מאוד.
פעם הייתי אומרת לכם ש"זה לא יכול לקרות פה בארץ". אבל אחרי שקראתי את הפרק המוקדש לפשע במדינה, אני כבר לא יכולה להגיד את זה.
פעם הייתי אומרת שהתקשורת מגזימה, שלא יכול להיות שזה כל כך רציני, שהבעיה כל כך קשה. היום, אני די בטוחה שהתקשורת לא עושה מספיק.

אפשר לקרוא את הפרק הראשון באתר ההוצאה.

מקמאפיה/מישה גלני

מאנגלית: דפנה לוי
הוצאת ידיעות אחרונו, 2009
516 ע"מ

דנידין

יום שני, 26 באוקטובר, 2009

אחד הספרים הראשונים שקראתי כשהייתי ילדה היה "דנידין". דני דין, הילד הקטן והסקרן שהיה חייב, פשוט חייב לשתות את המיץ הסגול (טוב, היה חם 😆 …..).

דנידין, בשנים שלפני עידן הפוליטיקלי קורקט, הסכמי אוסלו וחזון השלום, היה הילד הישראלי שכולנו רצינו להיות (עד שהגענו לגיל והתחלנו לקרוא את חסמב"ה)- ילד ישראלי גאה, אוהב את ישראל, שונא את כל מי שרוצה להרוס אותה, אבל ילד טוב שמוכן לעזור "אפילו" לערבים, כל עוד הם לא רוצים לפגוע בנו. איפה הוא לא היה? מה הוא לא עשה?
הוא נלחם במלחמת ששת הימים, הוא צנח, הוא הפליג בים, נתקל בפראים, בשודדי ים, שחרר שבויים, לכד מחבלים. אם הוא היה קיים באמת, היינו כבר אמפריה.

יש לי אחיין, איתן טיירי שמו. ילד קטן ומקסים. גם הוא נלחם בשודדים, גם הוא רוצה להרוג את כל הרעים, לשחרר את כל השבויים. לא קוראים לו דני, ועד לפני שבועיים הוא לא ממש שמע על דנידין. טוב, יש לא מעט אנשים (הממממ, כן ד`, זו את!) שטוענים שדנידין הוא לא ממש ספר מופת.
הספר אותו קראנו היה "דנידין גבור ישראל", שיצא במקור בשנת 1965. בספר זה יוצא דנידין למצרים על מנת להפחיד את המצרים עם סוגי נשק מתוחכמים לכאורה שיש לישראלים. כדי להגיע למצרים צריך דנידין לעשות קורס צניחה. איך יכול רואה ואינו נראה לעשות קורס צניחה? אילו כלי נשק יש לישראלים? מה יקרה לדנידין במצרים? בשביל זה צריך לקרוא את הספר.
איתן ביקש להוסיף שהספר עצמו מאוד יפה ומעניין, לא רק שדנידין רואה ואינו נראה הוא גם בצנחנים וגם בצבא, אלא שבכל פרק אנחנו נתקלים בעוד דברים מעניינים. לדעתו הספר מתאים לילדים בגילאי 5-8.

און שריג, מחבר ספרי "דנידין" הרי הוא שרגא גפני, הרי הוא אבנר כרמלי, הרי הוא האיש בעל אלף השמות. הוא כתב מאות ספרי ילדים (החל ב"דנידין", "הספורטאים הצעירים", "הימאים", "עולם התנ"ך לילד" ועוד). הוא היה חבר בלח"י, ודעותיו הפוליטיות משתקפות לא מעט גם בספרים שכתב, בהם הגיבורים הם תמיד צעירים, חדורי ציונות ורוח התנדבות שנלחמים כנגד אויבי המדינה הזוממים להשמידה.

אז נכון, זו לא ספרות מופת. אבל אם זו הדרך בה ילדים סקרנים ואוהבי מלחמות יתחילו לקרוא, זה גם משהו. אותי אישית זה החזיר לילדות.

דנידין גיבור ישראל/און שריג
הוצאת מ. מזרחי, 1996
96 ע"מ

קן הקוקיה

יום שישי, 23 באוקטובר, 2009

יש משהו מאוד קוסם בבתי חולים פסיכיאטריים. החירות הזו, שבה אנשים עושים כל מה שרוצים כי הם "בבית משוגעים" מפתה ביותר.
יש משהו מאוד מרגיע בבתי חולים פסיכיאטריים. היכולת שלנו כחברה לקבוע מהו נורמלי, ומי שלא- להכניס למסגרת ברורה וכובלת.
יש משהו מאוד "מרגיע" ביכולת החברה לנעול את אלו הטורדים את שלוותה מאחורי חומות גדולות, תוך אמירה ברורה שעכשיו הם לא קיימים, שהרי "הם משוגעים".

אם מעולם לא הייתם במחלקה פסיכיאטרית, הרי שצריך להסביר לכם שהאוכלוסיה מתחלקת לשניים. "בצד אחד של החדר נמצאים המטופלים הצעירים יותר, המכונים אקוטים כי הרופאים מניחים שהם חולים ברמה שעדיין ניתנת לתיקון" (עמ` 26), ואילו בצד השני יש את "הבּררה של הקומביין, הכרונים. הם לא בבית החולים  כדי שיתקנו אותם אלא רק כדי שלא יסתובבו ברחובות ויפגעו בתדמית התוצרת" (עמ` 26). האמת היא, שמביני דבר טוענים שיש עוד קבוצה באוכלוסיה במחלקה: האנשים בעלי המפתחות. אלו שמסתובבים עם המפתחות הם "הנורמלים", אלו שבלי- הם המטופלים.

הקומביין זה אנחנו. כל אלו שמועכים, דורסים, רומסים את האדם לכדי בובה שעונה לנורמות, לצורת החשיבה וההתנהגות המקובלת על החברה.

אני לא טוענת שאין צורך במחלקות פסיכיאטריות. ברור שיש צורך. המחלקה "נועדה לתקן טעויות שנעשו בשכונות ובבתי הספר ובכנסיות. בשביל זה יש בית חולים. כשתוצר מושלם חזר לחברה, מתוקן לגמרי כמו חדש, לפעמים טוב {הערה שלי-כל ההדגשות נמצאות במקור} יותר מחדש, זה מביא שמחה ללב של האחות הגדולה; מישהו שהגיע מעוות כולו הוא עכשיו רכיב מתפקד ומשולב" (עמ` 54).

זהו ספורה של מחלקה אחת. בבית חולים פסיכיאטרי אחד, שעיצב דורות של דעות קדומות על אשפוזים, חולי נפש, בתי חולי פסיכיאטריים וטיפולים נפשיים.
את המחלקה מנהלת ביד רמה, בנחישות וללא שמץ של רגישות ראדץ`, המכונה האחות הגדולה. כדרכם של "אחים גדולים" היא שולטת בכל אספקט בחיי הסובבים את המחלקה, מאפשרת אך ורק לאנשים המתאימים לה לעבוד שם, ואבוי למי מהמטופלים שלא צועד בתלם, שכן לאחות הגדולה, כנציגת הקומביין, יש את האפשרות להפוך את האדם ל"חדש"- השלב שאחרי מכות החשמל, השלב שבו מתייאשים ממסוגלותו של המטופל לחזור לחברה- שלב הלובוטומיה (ניתוח לכריתת האונה הקדמית במוח. ניתוח שהיה מאוד נפוץ כמחצית הראשונה של המאה ה20, בעיקר בהקשרים של הפרעות נפשיות ו"ריסון התנהגות").
זהו ספורו של מקמרפי, עבריין צעצוע, שבדומה למרבית האוכלוסיה מניח שהחיים הרבה יותר פשוטים אם מתחזים למשוגע. רק אחרי שהוא מאושפז (במקום להיות כלוא בבית סוהר) הוא מגלה לאט לאט עד כמה המערכת משומנת היטב, עד כמה כוחו של האדם האינדיבידואל קטן למולה.
המספר הוא צ`יף ברומדן, חצי אינדיאני שמתחזה לחרש אילם, בטענה כי "האנשים הם שהתחילו להתנהג קודם כאילו אני טיפש מכדי לשמוע או לראות או להגיד משהו" (עמ` 228).

כאמור, הספור מוכר וידוע. את "קן הקוקיה" הכרתי כסרט מזעזע (שאגב, הסופר סרב לראותו בשל השינויים שנעשו לצורך התאמתו לקולנוע) ובהצגה (בכיכובו של רמי הויברגר), והספר הפתיע אותי באמירות הנוקבות שלו- לאוו דווקא כנגד אכזריות המערכת הפסיכיאטרית.

האכזריות והדיכוי המופעלים כלפי המטופלים לא נובעת מעובדת היותם חולים פסיכיאטריים (להיפך- מתואר די במפורש שדווקא אלו החולים שמתנהגים שלא בצורה `נורמטיבית` כתוצאה ממחלתם אינם זוכים ליחס רע), אלא מהצורך של החברה לתייג ולסמן אדם ולתת לו תפקיד מוגדר. כמו שמגדיר זאת אחד המטופלים: "אני נולדתי שפן. רק תביט בי. אני פשוט צריך שהאחות תעזור לי להיות מאושר בתפקיד שלי" (עמ` 81).
מצד שני, המטופלים עצמם מודעים לקושי שלהם לשרוד בחברה שבחוץ, ורובם נשארים במחלקה מיוזמתם.

כשקייזי היה בן 24 הוא השתתף בניסוי בסמי הזיה ובשוק חשמלי שנערך בבית חולים פסיכיאטרי בקליפורניה. לאחר מכן הוא המשיך לעבוד באותה המחלקה כ"עוזר אחות", ובמהלך עבודתו שם צייר את דמויות המטופלים, איורים שנמצאים בספר ומוסיפים לא מעט לאותנטיות שלו. כבר אז הבין קייזי משהו שרבים רבים לא מבינים גם היום- "בפנים אנושיים נחשף יותר ממה שיכול בן אנוש לשאת, פנים אל פנים" (עמ` 6).

אני חייבת לציין לשבח את התרגום המקסים של יריב סופר, שצבע הכל בצבעים חיים, הומוריסטיים ועצובים כאחד.

ומילה נוספת אחת לסיום, מחלקות פסיכיאטריות אכן נועדו לא פעם כדי לתקן דברים נוראיים שקרו במקומות אחרים בחברה, בין אם בבית, בצבא, בבית הספר או סתם בשכונה. יש במחלקות אלו לא מעט רגעי חסד והן מהוות לרבים מקום מפלט מהאכזריות שבחוץ.
לטעמי, הפיכת "קן הקוקיה" למינוח אנטי פסיכיאטרי עומד בניגוד גמור לרוח הספר, היוצא לא כנגד טיפול תרופתי/נפשי לאלו הזקוקים לו, אלא כנגד השתקת האנשים הססגוניים יותר בחברה.

אפשר לקרוא את קטע הפתיחה של הספר או את הכריכה האחורית.

קן הקוקיה/קן קייזי
מאנגלית: יריב סופר
זמורה ביתן, 2009
350 ע"מ

רזה בגוף שמנה

יום רביעי, 21 באוקטובר, 2009

סטייסי נכנסת לחנות בגדים יוקרתית. היא דוגמנית. שופעת בטחון. המוכר ניגש אליה, "יש לי משהו ב-ד-י-ו-ק בשבילך" הוא אומר לה, ומציע לה גם קפוצ`ינו.
ג`יין נכנסת לאותה חנות בגדים. היא עורכת דין מצליחה. שופעת בטחון. סטייסי שמחה לראותה. היא מבשרת לה שיש כאן קפוצ`ינו חינם. המוכרת מסתכלת על שתי הנשים ומודיעה להן "המכונה התקלקלה". "אין לנו כאן את המידה שלך", היא אומרת לג`יין, "אולי כדאי שתלכי למקום אחר".

כמה פעמים קרה לכן שנכנסתן לחנות, וגיליתן שאין שם מעל מידה 40? כמה פעמים הרגשתן שאף אחד לא סופר אתכן עם אתן מעל מידה 40?
לג`יין זה נמאס, והיא תובעת את החנות למשפט.

עכשיו דמיינו לכם את הסיטואציה הזו, והוסיפו עוד עובדה אחת קטנה:
עד לפני חודשים ספורים ג`יין הייתה דב, דוגמנית דקה כגבעול, חסרת דאגות שלא עשתה למעשה דבר. היא נהרגת בתאונה טיפשית (מתנגשת במשאית בזמן שהיא מורחת ליפסטיק) ומגיעה לשערי גן העדן. המלאך השומר שלה, העונה לשם פרד, אומר לה שהיא לא עשתה דבר בחייה- לא טוב ולא רע, ולכן הוא לא יכול להכניס אותה לגן העדן. באותו זמן ממש ג`יין האמיתית נורית במהלך קטטה במשרד עורכי הדין שלה, וכך (אני מקצרת את התהליך) חוזרת דב לתוך גופה של ג`יין.

אני מודה שזה נשמע צולע למדי. אבל עזבו את המסגרת, זה לא באמת מעניין. אתם אוהבים דרמות משפטיות? אוהבים נושאים דוגמת דימוי עצמי, אהבה ושאר החומרים מהם עשויה דרמה טובה? זו התוכנית בשבילכם.

Drop Dead Diva
נכון לרגע זה ישנם 13 פרקים (העלילה שתוארה כאן היא הפרק התשיעי), עונה שניה אמורה לעלות ב2010.

באתר הרשמי אפשר לקבל מידע נוסף ולצפות בפרקים.

אלקטרז

יום שלישי, 20 באוקטובר, 2009

"אם עברת על החוק- תגיע לכלא. אם עברת על חוקי הכלא- תגיע לאלקטרז".
זו הכותרת כאשר נכנסים למרכז המבקרים של אלקטרז.

האי אלקטרז שימש ככלא צבאי בין השנים 1850-1933, אבל בשל המעמסה הכלכלית על הצבא הועבר הכלא בשנת 1934 לידי רשויות החוק האזרחיות, ומאז היה כלא אזרחי לכל דבר.
האסירים שהוחזקו בכלא היו אסירים שנחשבו קשים במיוחד, בעלי מעמד מיוחד (ע"ע אל קפונה) או מועדים לבריחה.

כשאסיר נכנס לכלא חיכתה לו בתא חוברת דקה ובה כללי ההתנהגות באלקטרז. הוא שוכן באחד התאים בשלוש השורות הארוכות של תאי הכלא.



















אם היה לו מזל, הוא לא היה מוכנס לצינוק. אולי הוא גם התרגל בסופו של דבר לצליל טריקת דלתות הכלא.

לאור העובדה שמדובר באי המרוחק מהיבשה (כשני קילומטר), בגלל המים הקרים ובגלל השמירה הקפדנית עליו נודע כלא אלקטרז ככלא שלא ניתן לברוח ממנו. כלומר, רוב הזמן.

הבריחה היחידה בה לא נמצאו הבורחים  (או גופותיהם) עד היום התרחשה ב1962. התכנון היה של ארבעה אסירים. הם ניצלו את "שעת הנגינה" שהייתה בכלא (מדי יום הורשו האסירים לנגן בכלי נגינה במשך שעה), על מנת לחפור בקירות עד למערכת האוורור. בסופו של דבר שלושה אסירים בלבד ברחו (הרביעי לא הספיק לסיים את החפירה). כדי להרוויח זמן הם יצרו ראשי בובה  מסבון, דבק וצבע (בתקווה שכך לא ישימו לב השומרים להיעלמם). דרך מערכת האוורור הם טיפסו לגג, משם ירדו לחוף באמצעות המרזב ורצו לחוף. שם הם עלו על רפסודה שבנו ממעילי גשם מנופחים ועצים, רפסודה שנמצאה לאחר מכן במפרץ לא רחוק מהכלא. גופותיהם לא נמצאו עד היום, ויש המאמינים כי הם אכן ניצלו וברחו (חלק מהאסירים בכלא טענו כי הם למדו ספרדית ותכננו לברוח לדרום אמריקה).

אם במקרה אתם מזהים את אחת הדמויות, אנא פנו לתחנת המשטרה הקרובה לביתכם:


בשנת 1963 הוחלט על סגירת הכלא בשל עלויות האחזקה הגבוהות שיצר בידודו של האי מן היבשה ובשל הזיהום שנוצר מהזרמת שפכיו למי המפרץ.

כאמור, האי נמצא במרחק לא גדול מסן פרנסיסקו, דבר שהגביר את סבלם של האסירים, שהגדירו לא אחת את "אלקטרז" כמושבת עונשין".
ניתן לראות את סן פרנסיסקו, ואם הרוח נושבת בכיוון הנכון- אפשר גם לשמוע את האנשים המדברים בנמל, להריח את האוכל שלהם. לא סתם נאמר המשפט הכתוב מעלה.



ההגעה לאלקטרז היא אך ורק באמצעות סירות, ואך ורק בסיורים מאורגנים. אנחנו עשינו את סיור הערב, שאורך כשעתיים.

אין כמו לראות כלא בחושך, להרגיש את הרוח נושבת, ולפחד עד מוות שהסירה תשכח אותך על האי.

מופקרות

שבת, 17 באוקטובר, 2009

"אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן, האחים שלהן- אתה יודע, מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד"
עמ` 28

יש איזושהי צביעות כללית ביחס החברה לנשים שנמצאות בשולי החברה. אנחנו מעדיפים אותן יפות ושותקות. אתם יודעים מה, לא משנה אם הן יפות, העיקר שישתקו.
כי אם הן שותקות, אחנו לא צריכים להתעסק בכל הגועל שמסביב- לא באלימות, לא בניצול, לא בקורבנות.

בלי לייפות את המצב, בלי לנסות להסתיר, מציג הספר תמונת מבט של הזנות בישראל. הספר עוסק למעשה בשני רבדים של הזנות-ישנו הרובד התיאורטי הדן ארוכות במחקרים ובתוצאות ההרסניות של העיסוק בזנות, וישנו הרובד האישי- ראיונות שנעשו עם נשים שעסקו בזנות.

מרבית הנשים, מראה הסטטיסטיקה, מגיעות אחרי התעללות מינית קשה בילדות. מרבית הנשים מכורות לסמים, הדרך הקלה והפשוטה ביותר לעצור את הזכרונות ואת הכאב. מי שמגיעה לזנות כשהיא לא מכורה, תתמכר מהר. אם לא מרצונה, הסרסור שלה ידאג לעשות את זה, כך הרבה יותר קל לשלוט בהן.
בציטוט שמובא בתחילת הרשומה מתאר סרסור את הנשים שאיתן הוא מעדיף "לעבוד". לעבוד, בלשון הסרסורים, זה לשבת בבית ולקבל את הכסף מהזנות.
קשה שלא לראות את הדמיון בין ילדה שנאנסת בביתה לבין אשה שבעלה מכריח אותה לעסוק בזנות. בשני המקרים מדובר בנשים שמרגישות שכל מה שהן בעולם הוא גוש בשר לא אנושי וללא רגשות. בשני המקרים מדובר בנשים שאפילו בביתן שלהן, עם האנשים שהן אוהבות הן לא מוצאות בטחון.
בשני המקרים החברה מעלימה עין, מסתכלת לצד, לא מתייחסת. גם במקרה ונחשף סיפור כזה בתקשורת, רובנו יצקצקו בלשון וימשיכו הלאה.

ענת גור, מחברת הספר, היא אחת הנשים היותר מכובדות בתחום הטיפול בטראומה מינית ובזנות בישראל. בעיסוקי הקודם פגשתי אותה מספר פעמים. חסרים לנו אנשים כאלה, בעלי אמוציות וחדורי מטרה. ככזו, היא מנסה להכריח אותנו להסתכל מעבר למסיכה, לשמוע את הקולות, לראות את המראות. אם אפשר היה, מחברת הספר הייתה גורמת לנו גם לטעום ולהריח.

וזו גם הבעיה שלי עם הספר.
מאז שעבדתי, אי שם בעברי, בארגוני נשים שונים, יש לי ויכוח עתיק בנושא שאלת הזנות.
לטענתי, אי אפשר להכריז בראש חוצות ש"זכות האשה על גופה", ואז לומר "אבל אשה לא בוחרת להיות זונה, היא נאלצת לעשות זאת".
אפשר לדבר שעות על היחס הפטריארכלי והמתנשא של גברים שמסתכלים על נשים כעל חפצים/אובייקטים מיניים, וכל זה יהיה נכון לחלוטין, גם בלי לטעון שכל הזנות מקורה בכפיה.
אבל הספר כולו צבוע בצבע שכזה. כל הנשים, ללא יוצא מהכלל, עברו גילוי עריות. על כל הנשים נכפה, ברמה זו אחרת, לעבוד בזנות (בין אם באלימות או באמצעות סחיטה רגשית). והרי לא כל הנשים שעברו גילוי עריות והדרדרו לסמים (וגם אלו שלא הדרדרו לסמים) עבדו בזנות. ולראיה, באופן מקרי ביותר, מתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" כתבה על אשה מהישוב, שהחליטה לעבוד בזנות כי רצתה כסף, ומהר.

למרות העמדה החד משמעית בה נוקט הספר, אין ספק שהוא מומלץ לקריאה.
לנו כחברה אסור להתעלם מתופעות שכאלו, אסור לנו להעלים עין, אסור לנו לתת גושפנקא.

הראל ש. מסכים איתי שהספר חשוב, וסיווי רתחה מזעם.
זוהי הכריכה האחורית של הספר, וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

מופקרות- נשים בזנות/ענת גור
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008
262 ע"מ

מה זו אהבה

יום רביעי, 14 באוקטובר, 2009
מאחר ואני נמצאת במרחק מאות קילומטרים מהנסיך (לא לדאוג, זה מצב זמני בלבד), החלטתי לחזור לרשומה שכתבתי במקום אחר, בזמן אחר, עלינו.
מוקדש לך, אהוב לבי, שאני כל כך אוהבת.
שנים חייתי לבד. אני מניחה שקודם זה פשוט היה ככה, ואז התרגלתי.
התרגלתי למסלול של עבודה-לימודים-חברים, החיים היו מלאים, אבל לא היה שם את האחד והיחיד הזה, נו, אתם יודעים, זה שכולם אומרים, "הנסיך". האמת, אני בכלל לא מאמינה באגדות.

זה לא שלא היה חסר לי משהו. אחרי הכל, אתם יודעים, השעון מתקתק, וכולם מסביבי מסתדרים בזוגות, אבל אני… הו, שאני אתאמץ לחפש לי בן זוג???? מי רוצה אחד כזה בכלל? בקיצור, הייתי "גבר גבר", ישבתי רגל על רגל וחיכיתי שהגבר הנכון יגיע. ונחשו מה? הוא לא הגיע…

וככל שעבר הזמן, התרגלתי לזה. התרגלתי לחיים לבד, ליכולת שלי לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, לעובדה שאני "אחת מהחבר’ה", ואף פעם לא האחת והיחידה. והייתי בטוחה שזה יהיה כך לעולמים.

ואת כל ההקדמה הארוכה הזו אני מספרת, כדי להסביר לכם, ובעיקר לעצמי, איך ברגע אחד של חולשה, של תחושה איומה של בדידות, ישבתי ופתחתי לי כרטיס באחד מאתרי ההיכרויות ברשת, דווקא אתר שלא נחשב לרציני במיוחד. האמת? בכלל לא חשבתי שמישהו יפנה אלי. הרי אני לא הבלונדה 60-90-60 שכל חיי התחנכתי לדמותן. אני גם לא ילדה בת 16, ובטח ובטח לא יפה במיוחד, אבל הי, אם אני יכולה להוכיח לעצמי שוב שאני אסיים את חיי לבד, אז למה לא?
כצפוי, פנו אלי גברים, רובם היו לא רציניים. אבל אז הופיע לי ברשת הנסיך האמיתי. התאהבתי. על אמת.

אבל…..
אף אחד לא מכין אותך לשינוי הגדול שמתרחש כשהופכים מיחיד לזוג.
תמיד אומרים לך שאהבה זה הדבר הגדול, שהופך אותך לשלם, ולא מספרים על מה שקורה תוך כדי.
כי אני, לפחות בהתחלה, הלכתי לאיבוד.

הנסיך אומר "אני אוהב אותך כמו שאת", החברים אומרים "אתם נראים כל כך חמוד ביחד", אבל החשש שמא יום אחד הוא יראה מי אני באמת (או שיקלוט אותי יוצאת מהאמבטיה עם איזו מסיכת פנים איומה ונוראה, או, שאלוהים ישמור- מה יקרה אם אנחר בלילה)- מה יקרה אז???
ופתאום הכל מקבל צבע אחר. וילדים הם לא רק מפלצות קטנות, אלא משהו חמוד, וזוגות שעוברים ברחוב מעלים בך חיוך, וכשהוא עולה מולך במסנג’ר הלב שלך מחסיר פעימה, ופתאום את כבר לא הבחורה הקשוחה שהיה לה זמן לכל החברים, ולכל הדברים, ואת מסדרת את היום כדי שתוכלי לפגוש גם אותו, ו……


זה מה שאת רוצה להיות בעצם.
שלו.
כי אני, אני כבר שלו.

הזמן שהיה שלי, ורק שלי, הפך להיות הזמן שלנו. לא שסבלתי מזה, שלא תחשבו. נהניתי, ואני עדיין, מכל רגע, אבל כל הלו"ז השתנה.
או יותר גרוע- מאדם שצריך גם את הלבד, שחייב אותו למעשה, פתאום אני מוצאת את עצמי מתעגעגעת. רוצה להיות אתו כל רגע ורגע.

מ"גבר- גבר", הפכתי להיות. אתם יודעים, נו, מאותן נשים שאוהבות לשבת ולחלום בהקיץ על בית קרקע וגדר, וילדים שמשחקים בחצר או לראות קומדיות רומנטיות, ולראות אותו שם, חתיך כמו יו גרנט, סקסי כמו…. (נו, למה שאני אדליף את כל הפנטזיות שלי).
אני, ברבורה, כבר לא לבד. וזה מפחיד עד מוות.
מפחיד, כמה שזה מרגיש בטוח.

עברו מאז אי אלו שנים, ואנחנו עדיין ביחד. ואנחנו עדיין אוהבים, ודביקים, ועדיין הלב קופץ כשאתה מופיע מולי במסנג`ר.

דיואי

יום שני, 12 באוקטובר, 2009

  • גילוי נאות מס. 1: כשהייתי קטנה חלמתי לחיות בספריה. שאת כל חיי אבלה בין הספרים, הולכת יחפה על השטיח המהוה הזה שיש בספריות, מלטפת את המדפים ואת הספרים .
  • גילוי נאות מס. 2: אני אוהבת חיות. כל דבר שיש עליו פרווה (טוב, טרנטולות לא).
  • גילוי נאות מס. 3: החל משנת הלימודים הקרובה אני לומדת ספרנות (ומידענות).

דיואי הוא הספר הקלאסי לחובבי ספרים וחיות.
מעשה בחתלתול ג`ינג`י קטן שמגיע בדרך נס לספריה. טוב, נס במקרה הזה פירושו אדם אלמוני שדחף גור חתולים ג`ינג`י בלילה קר (-10 מעלות) לחריץ החזרת הספרים. כיאה לחתול ספריה הוא נקרא בשם "דיואי", ע"ש שיטת מיון ספרים הנהוגה בספריות (מיון ע"פ נושאים ותתי נושאים).

דיואי, או בשמו המלא: Dewey Readmore Books (דיואי-קראו יותר ספרים).

זה לא ספר מופת. זה לא ספר עם עלילה מדהימה, ואולי זה סוד קסמו

יש בו המון פירוט על חייו של דיואי (לטעמי יותר מדי, אבל מה אני יודעת, אני מעדיפה כלבים), ועל חייה של ויקי מיירון, אמא חד הורית ומנהלת הספריה בה התגורר דיואי.

זה ספר על עיר קטנה, על אנשים קטנים, עם טעם של פעם- חקלאים העובדים בשדות תירס, אמהות חד הוריות, אנשים רגילים לגמרי, ועל חתול אחד מפונק לחלוטין.

ספר שמשאיר חיוך על הפנים. לפעמים לא צריך יותר מזה.

גם סיווי וגם עתליה אהבו את את הספר.

יש לדיואי אתר, וגם את הפרק הראשון אפשר לקרוא.

דיואי/ ויקי מיירון

מאנגלית: אליענה אלמוג

הוצאת מטר, 2008

252 ע"מ