ארכיון פוסטים מהחודש "יוני, 2011"

אונס

יום חמישי, 30 ביוני, 2011

"מתוך הזוועה, מה שנחקק בזכרונה יותר מכל היו הזעקות הקורעות את האוויר. הצעקות שלה עצמה.
והיו המראות והריחות. שערו האדום כשלה, פרוע ולח. ריח הזיעה הדוחה בנחיריה. אדי השיכר העולים מפיו. ידיו כאזיקי ברזל על צווארה.
הכאב המפלח אותה" (עמ' 9)

היא נערה בת טובים, בת מספר-מי-יודע-כמה לאביה. חונכה מילדות למקומה בחברה, חונכה לא "לכבס כביסה מלוכלכת" בחוץ, חונכה לשמוע בקול הגברים במשפחתה. עתידה להתארס, כמצוות אביה, בתוך מספר ימים לגבר מבוגר ממנה בשנים רבות.
הוא נער בן טובים, בנו הבכור של אב עסוק. ילד מפונק שעוד מילדות הורגל לקבל כל מה שירצה, ולחמוק מעונש.

זהו ספורה של תמר בת דוד שנאנסה על ידי אחיה, אונס שלאחריו חרב עליה עולמה. מפתיע לגלות עד כמה המסע (והמשא) שעוברת תמר הוא ספורן של נשים רבות, גם במציאות של ימינו. לא סתם הקדישה חוה עציוני הלוי את ספרה "לנפגעות אונס ותקיפה מינית שבקרבנו, אשר תמר בת דוד משמיעה גם את קול הזעקה שלהן".

מלבד ספורה של תמר, שמהווה את בסיס הספר, מדובר ברומן על רקע תנ"כי, המבוסס על המתואר בספר שמואל (א' וב') ובספר דברי הימים א' , זוהי גם ספורה של התקופה. הימים ימי מלכות דוד, מלך נערץ אבל אבא נערץ הרבה פחות. ימי מתיחות בין הנסיכים השונים, בין השבטים השונים ובין נשותיו הרבות של המלך.

את ספור תמר בת דוד לומדים, בקיצור רב, בבתי הספר. איש אינו מתעמק במה שקורה לתמר.
איש אינו מדבר על הסבל שהיא עוברת, סבל הגדל כאשר מבינים כי אמנון, בנו האהוב ויורש העצר של דוד, עתיד לחמוק מעונש. חוה עציוני הלוי מיטיבה לתאר כאן את מסלול היסורים שעוברת קורבן אונס, החל בתיאור מפורט למדי של מעשה האונס עצמו, דרך האשמתו של האנס כי היא זו שפיתתה אותו- "והכל באשמתה. היא התגרתה בי בהציגה את עצמה לפניי במערומיה"  (עמ' 53) והכעס הרב המעורב בלא מעט בושה שמרגישה משפחתה הקרובה לאור העובדה כי תמר, בניגוד מוחלט לכל מה שלמדה ולכל הציפיות ממנה, לא הסתירה את העובדה שנאנסה אלא זעקה את זעקתה ברבים (אני מניחה שהמקבילה בהווה הייתה פניה למשטרה), וכלה בתחושותיה הקשות של תמר, המרגישה כי טוב מותה מחייה, המקוננת על אובדן היכולת להינות מהחיים, המקוננת על הדבר היקר שאבד לה לנצח (כמו כל שאר בנות דוד, היא שמרה על בתוליה עד החתונה).

גרסתה של עציוני- הלוי לאירועים מאדירה את דמותה של תמר, ומכאן את דמויות הנשים בתנ"ך בכלל. היא מאדירה את כוחן הנפשי, העצמה המאפשרת להן לגבור על הקשיים הניצבים בפניהן בחיים בימים ההם בכלל, ועל טראומות דוגמת אונס בפרט.

לעיתים קרובות אומרים כי האהבה היא תרופה לכל מכאוב. גם כאן האהבה מביא מזור לכאביה של תמר, אבל אינה מקטינה אותה למעמד "האשה הקטנה", כי אם מאפשרת לה עצמאות שאינה קיימת בדרך כלל.

מצד שני, מובלעת בספר גם עמדה, מהוסה במקצת, לפיה גברים "אינם יכולים להתאפק". אמנון מתרץ בכך את האונס, אבל מי שמבטא יותר מכל עמדה זו הוא עילי האחוחי (דמות המוזכרת בתנ"ך, אך כל קשר בינה לבין תמר הוא יציר דמיונה של הסופרת), אהובה של תמר, ש"האש שהייתה מלהטת בחלציו לא היה לה דבר עם אהבה וגעגועים, אלא רק עם דחף עז לבקש לה מוצא" (עמ' 217). נדמה כי עמדה זו מקובלת גם על תמר, הגם שהיא מלווה בכאב לב מסויים.

לסיכום, מי שמחפש סתם רומן המבוסס על התנ"ך בהחלט יהנה מהספר. מי שמחפש סיפור התמודדות ימצא גם את זה, בצורה מפורטת ומרתקת למדי. מי שמחפש ספרות פמינסטית, ימצא גם את זה.

חוה עציוני- הלוי היא פרופסור אמריטוס באוניברסיטת בר אילן, ומחברת הספר "אשת לפידות".

לאתר הסופרת, בו ניתן לקרוא פרק מהספר.

 ברבורים והמלצה לוהטת, אבל ממש, לקרוא.

אפר על ראשה/חוה עציוני- הלוי
הוצאת אריה ניר, 2011
301 עמודים

שקר הסקס

יום חמישי, 30 ביוני, 2011

ירושלים של שנות הפיגועים הגדולים. אלו היו שנים קשות. היו לא מעט אנשים שלא יכלו יותר, ונטשו את העיר. היו אחרים שהסתגרו בינם לבין עצמם. היו כאלה שנפגעו, נפשית, לא פחות מפצועי הפיגועים.

ובתוך התופת הירושלמית הזו חי לו דורון. הוא חי בבדידות נפשית ניכרת. מצד אחד, הוא מטפל באחיו המאושפז במחלקה הסגורה. מצד שני, הוא כמה לאהבה מאותם אלה שדוחים אותו. יש חברה בחו"ל, יש אשה בארץ.
הספר נע בין כמה קולות, בין ההווה לעבר, בין האהבה לדחייה, לכמיהה, ומספר בעיקר על בדידותם של החיים.

כירושלמית, ציפיתי לקריאת הספר הזה.
כקוראת, כשקיבלתי את הספר התרשמתי מאוד מאיור הכריכה (צויירה על ידי הסופר). התחושה המיידית שקיבלתי הייתה של כאוס ובדידות.
כירושלמית, נהנתי פה ושם ומהבלחות ירושלמיות בספר.
כקוראת, הרגשתי שהספר הזה הוא שעטנז של כותרות סנסציוניות (הומוסקסואליות, איידס, חולי נפש, נשים בשחור ועוד ועוד) שנועדו למשוך אותנו לקרוא את הספר. אז קראתי אותו, ונשארתי עם טעם של מרמה בפה.

אחד הדברים שאנחנו לומדים כבר בגיל צעיר זה ש"סקס מוכר". לא משנה מה תגידו, לא משנה מה תעשו, כל עוד יהיה סקס- אנשים ירצו אותו.
חוששתני שמחבר הספר נפל באותה המלכודת. אין לי דבר וחצי דבר נגד מיניות, הומוסקסואלית או הטרוסקסואלית. צורם לי כשתיאורי המין התכופים מגיעים על חשבון העלילה. בכל פעם שהגיעו לאיזושהי נקודה רגשית, במקום שנקבל חשיפה לעולמו הרגשי של הגיבור קיבלנו עוד תיאור של חדירה, התעלסות או "סתם" מזמוזים. ובינינו, באיזשהו שלב זה מתחיל לשעמם.
אם היה קצת פחות מין וקצת יותר רגש, הספר הזה היה יכול להיות מומלץ ביותר.
השורה התחתונה- החמצה, וחבל.

לדף הספר בהוצאה.

לסיכום,

 ברבור (וגם זה בעיקר בגלל הפוטנציאל, שלא מומש…)

דמי לך/ שלמה אלפנדרי
הוצאת גוונים, 2011
158 עמודים

ילד פלסטר

יום רביעי, 29 ביוני, 2011


יש ילדים שכל מה שהם עושים כל היום זה לפול, להתקל בדלת, לרוץ לתוך עץ חף מפשע שבסך הכל עמד ברחוב…

אני הייתי ילדה כזו, כשחזרתי מהספריה ואיכשהו הצלחתי להתקע בכמה וכמה עמודי חשמל (מה בסך הכל עשיתי, קראתי תוך כדי הליכה???8-O ) או כשהלכתי בבית ואיכשהו ידית הדלת כל פעם נתקעה בי (זה כואב!!!)

גם נעם הוא ילד כזה. כל יום הוא מקבל מכה. כל יום יש לו שריטה חדשה.
כל יום אמא מוציאה עוד פלסטר מהחבילה, ומדביקה לו במקום אחר.

הספר עוקב אחרי שבוע טיפוסי בחייו של נעם, דרך שיחה בין נעם לאמו.

"אבל ביום חמישי," אמא אומרת,
שוב חטפת מכה- בברך!"
"נכון, ברך זה הכי כואב…"
"כל כך בכית –  חשבתי שזה גשם מטפטף."

כל שיחה שכזו מלווה באיור מתאים. ליתר דיוק, אם להודות על האמת, נדמה לי כי כל איור מגיע עם שיחה. דהיינו, אין ספק שלציורים בספר הזה יש משקל גדול יותר. כל יום שכזה מתחיל באיור בו אנו חווים את הפציעה של נעם ואת כאבו, ולאחר מכן בעקבות הטיפול (והפלסטר!) חוזר נעם לחייך.

זה ספר מקסים ומחמם לב.
יש בו כל כך הרבה אהבה בין האמא, המעודדת והמנחמת תמיד, לבין נעם שלה, שככל שהשיחה מתמשכת, צובר יותר ויותר בטחון ומרגיש עטוף.
יש בו איורים שמעוררים חיוך, גם על פני המבוגרים.


ובקיצור… עוד לא הלכתם לקרוא אותו??? 😛

פאול קור היה צייר, סופר ילדים ומאייר ישראלי. הוא נפטר בשנת 2001 ובין חפציו נמצאו האיורים לספר זה. בעקבות האיורים כתבה את הספר תלמה אליגון- רוז.

לדף הספר בהוצאה.

ברבורים

ילד פלסטר/ תלמה אליגון רוז
איורים: פאול קור
הוצאת דביר, 2009
לא ממוספר

מפתח לאבא

יום רביעי, 22 ביוני, 2011

"זה מה שעשה אבי. הוא קם, התקלח, התגלח והתלבש לעבודה. הוא ירד למטה והכין קנקן קפה, ובזמן שהמים תחו הוא יצא החוצה והלך לאורך השביל להביא את העיתון. הוא השאיר את העיתון מקופל על השולחן במטבח, מזג קפה לספל, לקח את הספל למעלה והניח אותו על ארונית הלילה של אמי. היא עדיין ישנה. ואז הוא הלך לחדר העבודה שלו, סגר את הדלת וירה בעצמו" (עמ' 15)

אנחנו לא באמת יודעים מיהם ההורים שלנו.
בהתחלה, כשאנחנו עוד קטנים ותמימים (יש יגידו אופטימים) אנחנו בטוחים שהם הכי בעולם. הכי יפים, הכי חכמים, הכי אוהבים, הכי הכי…
אחר כך, כשאנחנו מתבגרים במקצת ובטוחים שהמצאנו את העולם אנחנו בטוחים שהם הכי לא מבינים. שהם מיושנים. שהם הכל חוץ מלהיות הכי הכי….
ואז, כשאנחנו גדלים קצת יותר, אנחנו מגלים להפתעתנו, ולא מעט פעמים גם לחרדתנו, שההורים שלנו הם בני אדם. עם חולשות, תשוקות, אהבות ואכזבות כמו כולם.

ג'ואן ויקרשם הייתה כבר אשה מבוגרת, אם בעצמה, כשאביה שם קץ לחייה. אבל הגיל מסתבר, לא הופך את השאלות לקלות או לפשוטות יותר…

יום אחד אבא מתאבד. לא היו שום סימני מצוקה, לא היה שום סיכוי שמישהו יבחין בכוונת האב להתאבד, והוא לא השאיר שום הסבר למעשה.
מתאבדים תמיד משרים סביבם בלבול והלם, מתובלים בכמות לא קטנה של רגשי אשמה. במקרים בהם המתאבד אינו משאיר פתק, תחושת חוסר ההבנה, והשאלה העולה תדיר "למה?", מסרבות לרדת מסדר היום.

חמש עשרה שנה עוקבת ג'ואן, ברמת אינטנסיביות זו או אחרת אחר חייו של אביה, ובעיקר אחר הדברים הקטנים שהיא מוצאת, זכר לאדם שהיה ואיננו, מתוך מטרה למצוא את הסיבה ל"למה".
חמש עשרה שנה, בהן היא מוצאת שלל סיבות, אבל לא באמת, כי אף סיבה לא מספיקה באמת.
ובסופו של דבר, היא מתנחמת ב"הנה הגרסה שלי: אבי סלד מהתאבדות, חוץ מהמקרים שראה בה מעשה נאצל. וחוץ מהפעם האחת כשנוכח לדעת שהיא בלתי נמנעת" (עמ' 52).

לדף הספר בהוצאה לאור.
לטעימה מהספר.

לסיכום, ספר שנוגע, ולא רק במשפחות שאיבדו את יקיריהם בנסיבות דומות.
ברבורים

מפתח לאבא- מי הוא היה ולמה הוא התאבד/ ג'ואן ויקרשם
The suicide index: Putting my father's death in order/ Joan Wickersham
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת אחוזת בית, 2011
320 עמ'

מוקדש להורים המותשים

יום שלישי, 21 ביוני, 2011

בהמשך לפוסט מאתמול, ובתודה לפנקדורה, זה הספר האמיתי שכולנו מכירים…

מהר למיטות, ארנבונים קטנים!

יום שני, 20 ביוני, 2011

כל הורה באשר הוא הורה נתקל בבעיה הכאובה של שנת השינה, על אחת כמה וכמה הורה טרי.

יש כל כך הרבה אסכולות לגבי הדרך בה צריך להתנהג במידה ו(בואו נודה על האמת, המילה הנכונה כאן היא כש)הילד יקום בפעם המאה מהמיטה, אחרי ששוב השכבת אותו, נתת לו נשיקה, נתת לו לשתות, ליווית אותו לשירותים, בדקת שהמפלצת בארון ישנה אף היא. אבל בינינו, אפילו אני, ממרום (כמעט) שלושה חודשי אמהות יודעת ששום דבר לא יעזור אם הילד לא רוצה ללכת לישון.

גם במשפחת הארנבונים נתקלו בבעיה הזו. שלושה ארנבונים קטנים יש במשפחה, ומה רוצים ההורים סך הכל? כמה רגעי חסד של שקט לפני השינה… מיותר לציין שהדרך לשקט אינה קלה כלל…

נתקלתי בספר הזה ממש במקרה, והוא שבה את ליבי. לא רק בזכות האיורים המקסימים (שאחד מהם מובא בהמשך הפוסט), לא רק בזכות השפה (שתורגמה לעברית בידי אורה איל), לא רק בזכות ציטוט מהספר שהפך להיות חלק מטקס הלילה שלי ושל העולל, אלא בעיקר בזכות העובדה שבניגוד ללא מעט ספרי ילדים אחרים, הנוקטים לעיתים בלשון דידקטית ונוטים לטובת ההורים כאשר מדובר בנושא שעת השינה, הספר כאן בהחלט קורץ לטובת הילדים.

דף לדוגמא מהספר:


מריסבינה רוסו היא מחברת ומאיירת ספרי ילדים אמריקאית, שכתבה לאורך השנים למעלה מעשרים ספרי ילדים ונוער, וזכתה בפרסים בינלאומיים רבים.
באתר שלה היא כותבת שהרעיון לספר נולד אחרי שהראתה לעורכת שלה קולאז'ים שעשתה עם ארנבונים, והעורכת עודדה אותה לכתוב ספר עליהם. הספר תורגם לשפות שונות.

לטעמי, הספר מתאים לקריאה בכל גיל- העולל עוקב אחרי כל האיורים בספר, ולמרות שהוא (עדיין) לא מרבה לדבר (אבל חכו, זה יקרה ממש בקרוב- דברי האמא האובייקטיבית), נראה שהוא מאוד נהנה מהספר. כאמור, הספר הוא חלק מטקס ההשכבה היומי שלנו. אבל אני מניחה שילדים בני שנתיים+ יבינו אותו הרבה יותר….

אתר ההוצאה לאור נמצא בשיפוצים, ולכן קבלו בינתיים לינק ישיר לדף הספר באתר הסופרת (באנגלית)

ואסיים במילים שנחקקו לעד במשפחת הברבורה:

לילה טוב,

שינה נעימה,

מחר בבוקר תקבל נשיקה

ברבורים

מהר למיטות, ארנבונים קטנים/ מריסבינה רוסו
The bunnies are not i n their beds/ Marisabina Russo
מאנגלית: אורה איל
הוצאת אגם, 2010

נרדף עד מוות

יום שישי, 17 ביוני, 2011

"עתיד אני למות, ועדיין איני יודע לאן פורחת הנשמה ואם יש חיים מעבר למוות. אני מנסה לכבוש את פחדי. אמש כתבתי שלוש מאות פעמים משפט אחד בלבד: אני עתיד להצלב" (עמ'   8  )

מאז שקראתי את "המיוחלת" המצויין (ואת ספר ההמשך, הפחות מוצלח בעליל) אני מוצאת עצמי נמשכת לישו, או יותר נכון לסיפורים אודות ישו.
באחד מחיטוטיי במדפי הספרים הישנים ומעלי האבק שבהם איש לא נוגע (מלבד כמה תולעי ספרים משוגעות לדבר) נקרה לידי ספר המדבר על תקופת ישו, אבל על אדם אחר לגמרי.

יהודה איש קריות, ששמו היה ככל הנראה יהודה בן שמעון, היה אחד משנים עשר תלמידיו הקרובים של ישו.
ברבות הימים פנה, כך על פי הברית החדשה, אל כהני ישראל והציע להם להסגיר את ישו לידיהם (ובכך למעשה לידי הרומאים). מכאן, ולנצח, מקושר שמו של יהודה איש קריות לבגידה.
עד כדי כך האסוציאציה היא חזקה, עד שבספרו של דנטה "הקומדיה האלוהית" נדון יהודה איש קריות להישאר במדור הנמוך ביותר של הגיהנום, כאחד משלושת החוטאים הגרועים ביותר, כדי להיאכל לנצח בפיו של השטן (לוציפר). שני החוטאים הנוספים הם ברוטוס וקסיוס (ראשי המתנקשים ביוליוס קיסר) שחטאו אף הם בחטא הגדול ביותר- הבגידה באדוניהם.

בספר "יהודה איש קריות" אנו פוגשים ביהודה עשר שנים לאחר צליבתו של ישו.
יהודה, לפי מוסינזון, הוא בעצם אדם קטן ופשוט שנקלע, שלא בטובתו, למהלכים הסטוריים גדולים, או בעברית צחה יותר: לפוליטיקה מלוכלכת.
הוא בורח ליוון, שם הוא מאמץ לעצמו זהות חדשה, אנטיפטר האדומי, מתחתן ועובד כבעל אכסניה.
הוא טוען, לאורך כל הספר, כי הוא תלמידו הנאמן של ישו, שעשה אך ורק את אשר ציווה אותו מנהיגו. לטענתו, רצה ישו להפטר מגופו הגשמי.
אבל יהודה נרדף גם ביוון, בין אם בשל יסורי מצפונו, הנזונים מהתעוררות הנצרות ביוון (ומכאן גם משטף ספורי הזוועה על בגידתו) ואם בשל הגעתם לאי של תלמידים אחרים של ישו, המזהים אותו.
סופו של יהודה ידוע מראש, לא משנה אם התאבד (לפי המסורת) או נצלב (לפי מוסינזון).

יש בספר הסתכלות צינית למדי על "תעשיית הקדושים". אחת הסיבות להוצאת יהודה איש קריות להורג בסופו של דבר, הוא הצורך ביצירת קדוש חדש, ומכאן כותרת המשנה של הספר- גרימוס הקדוש, שאמור להיות אדם פשוט מהישוב, השנוא על כולם, ההופך לקדוש בעיקר בשל העובדה שלא עשה דבר בעולם אכזרי.

ומי אמר שהספרות מחקה את החיים ולא להיפך? בשנת 1984 נמצא במערת קבורה במצרים מסמך המכיל, בין היתר, את "הבשורה על פי יהודה איש קריות". בגרסת "הבשורה" נטען כי ההחלטה להסגיר את ישו לרומאים הייתה של ישו ושל יהודה איש קריות יחדיו, בין השאר כדי להציל את תלמידיו של ישו מרדיפה.

הספר יצא בשנת 1962 בהוצאת עם עובד, אך לצערי לא מופיע באתר ההוצאה. בשנת 1991 הוא עוּבד לתסכיתי רדיו עבור קול ישראל. הספר תורגם לאנגלית, צרפתית, ספרדית והולנדית.

לסיכום,
ברבורים (כי הנושא מרתק, השפה עינגה את לבי עד מאוד, אבל באיזשהו שלב העלילה כבר 'נמרחה' מדי)

יהודה איש קריות או חטאיו של גרימוס הקדוש/ יגאל מוסינזון
הוצאת עם עובד, 1964
222 עמ'

קניות, רבותיי, קניות !

יום שישי, 17 ביוני, 2011

אז כמו כל שנה, גם השנה שבוע הספר הגיע סוף סוף, וכהרגלי רצתי- אצתי אליו, הפעם מלווה לא רק בנסיך (מישהו צריך לסחוב, לא? 😉 ) אלא גם בעולל הקטן, שנראה מסוקרן למדי (עד שנרדם).

ואלו הספרים:

אלו בשבילי:

ואלו בשביל העולל (כי אף פעם לא מוקדם להתחיל..)

והתוספות האחרונות, מאתר הוצאת הקיבוץ המאוחד, שאני חייבת להודות שאחרי בדיקה מוכרים ספרים במחירים ממש לא רעים….

 

ומה אתם קניתם?

קצרצרים…

יום שלישי, 14 ביוני, 2011

* בפסטיבל קאן האחרון הייתה הקרנת בכורה של סרט שהייתי מסוקרנת לגביו זה זמן רב, "חייבים לדבר על קווין". למי שלא מכיר, זה אחד הספרים המכאיבים יותר, ומעוררי המחשבה שקראתי. בדרך כלל אני לא נוטה לראות סרטים שמבוססים על ספרים שאהבתי (בואו נודה על האמת, בדרך כלל הסרטים הללו מאכזבים), אבל איכשהו הטיזר הזה גורם לי לחשוב שאולי יש למה לחכות (ותודה לג' שגרם לי להתחלחל קשות).

 

* בהמשך לדיון הזוי למדי שהתפתח אצלי, ובאשמתי, בבלוג בנושא בתי שימוש, נתקלתי בגליון המשעשע הזה.

* ובנימה מרוגזת להפליא. כמו כל תולעת ספרים ממוצעת, גם אני מחכה נרגשת לשבוע הספר. א-מ-מה, מתברר שהעובדה שאני גרה בעיר נידחת ושכוחת אל העונה לשם, נו, איך קוראים לה? אה, ירושלים, היא בעוכריי. יש לא מעט הוצאות ספרים איכותיות שלא מגיעות לכאן אלא נשארות להן במתחם הקבוע של תל אביב. תאמרו "זה שיקול כספי", אז נכון. אבל ישנן הוצאות ספרים שכאלו, המפיצות את ספריהן יחד עם הוצאת ספרים אחרת, שלה יש דוכן. אבל אז- כל המבצעים להם אנו עדים, נאמר, ברשת הפייסבוק, הם שוב- מופנים אך ורק לתל אביב 👿 .

חפרפרת אחת בגינה

יום שני, 13 ביוני, 2011

קראו לי משוגעת, אבל אחד החלומות הראשונים שלי לגבי העולל הקטן היה שהוא ואני נשב יחד במיטה הגדולה ונקרא ספרים (מהאבא כבר התייאשתי מזמן…).
ונדמה שהגיע הזמן להתחיל. אבל לכו תמצאו ספרים שיעניינו עוללים בני חודשיים וחצי…

בשביל זה בדיוק יש סופרת כמו גו'ליה דונלדסון.
אני מודה ומתוודה, אני אישית מאוד אוהבת את ספריה, ובעיקר את "טרופותי". כאחת שמגדירה עצמה, כן כן עדיין, כבת ארבע ורבע, יש לא מעט קסם במילים הנשזרות היטב באיורים המקסימים, ולכן כששמעתי על ספרה החדש, "חפרפרת אחת בגינה", קפצתי על ההזדמנות להעשיר את מדף ספרי הפעוטות בביתנו.

מעשה בחיות העובדות בגינה, עבודה המאפשרת לפעוט ללמוד לספור. האיורים גדולים וצבעוניים, והילדון שלי, שלמרות גאוניותו הרבה אני בספק אם הבין כל מה שהקראתי, היה מרותק אליהם.
אני אוהבת ספרים כאלו, שכל ילד יכול למצוא משהו אחר בהם, ובעיקר- ספרים שמאפשרים לילדים ללמוד בלי שהם ירגישו שהם לומדים- וזו הרי הלמידה הטובה ביותר.

ורק הערה אחת: למרות שהתרגום הנו חביב למדי, אין מה לעשות- הספר בשפת המקור הוא בחרוזים מוצלחים הרבה יותר

הספר מומלץ לבני 3+, למרות שמנסיון שלי גם ילדים קטנים (הרבה הרבה יותר קטנים) יכולים להנות ממנו.

לסיכום,
(כי באנגלית זה נשמע הרבה יותר טוב…)

חפרפרת אחת בגינה/ ג'וליה דונדלדסון
איורים: ניק שרט
One mole digging a hole/ Julia Donaldson
מאנגלית: יעל גובר
הוצאת כנרת, 2011