ארכיון פוסטים מהחודש "מרץ, 2009"

תמיד פלורה

שבת, 28 במרץ, 2009


גילוי נאות: אני חצי מזרחיה. אני כותבת את זה לא כי אני באמת חושבת שזה חשוב, אלא כדי להסביר את דברי הבאים.
אני לא אוהבת התבייכנות. מאף צד. לא אוהבת את ההתבכיינויות של אלו האומרים שהם מופלים כי הם שחורים יותר מאחרים, ולא אוהבת התבכיינויות של כאלה שנפגעו וחושבים שמגיע להם הכל כי הם נפגעו בעבר.
ולכן אל ספרו של יובל אלבשן, "תמיד פלורה", ניגשתי בחשד גדול. יובל אלבשן הוא עו"ד פעיל מאוד בנושאי חברה, אפליה, וזכויות אדם. בקיצור- בדיוק מהסוג של "אכלו לי, שתו לי".
הספר עצמו חוטא לא מעט בסטריאוטיפים: גיבור הסיפור הוא נעים, שאת מכתביו אנו קוראים חמש שנים לאחר מותו. נעים הוא בן למשפחה עירקית, המונה שבע נפשות. בדיוק לפי הסטריאוטיפ יש את האב השותה והמכה, האם השותקת. יש את האח שנופל להימורים, השני נופל לסמים, השלישית חוזרת בתשובה (שגרה בהתנחלות ומפונה מביתה במהלך ההתנתקות). יש את פלורה (על שמה הספר) שהיא הבת המורדת שהולכת לאוניברסיטה ומתחברת לפנתרים השחורים, וכאמור יש את נעים "המשתאכנז", שעובד ב"יד ושם" והולך לפסיכולוג.

אבל בין האמירות החברתיות והטענות, שיש לציין מופנות לכל שכבות האוכלוסיה, נוסח "עדיף להתרגל מראש שלא לחלום. ככה נחסוך לעצמנו את הנפילות" (ע"מ 32), "אין לו זמן לזוטות כמו חברים ומילואים ומדינה, ועוד במלחמה.[….]הבן אדם מתנהג כמו חרא ומשאיר לאחרים לעשות את כל העבודה המלוכלכת כשהוא שותה מקיאטו בלב תל אביב" (ע"מ 89) ו"זה לא הצבא שלנו, לא המנהיגים שלנו,אבל זאת המדינה שלנו" (ע"מ 99), יש תרבות שלמה וחיים שלמים שנוגעים לכל אחד מאיתנו והמון חן שנובע ממשפטים נוסח "כל אשה צריכה לקבל שושנים" (ע"מ 170), וכינויים שכונתיים להומוסקסואלים נוסח "מרמה בדמקה" (ע"מ87).

בקיצור, אחד הספרים היותר מומלצים שקראתי בזמן האחרון. עם המון חום ומחשבות.

תמיד פלורה/ יובל אלבשן
הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד, 2009
240 ע"מ

סמרטוטים נמאסתם

יום שלישי, 24 במרץ, 2009

גילוי נאות1: מעולם לא הצבעתי מפלגת העבודה. לעולם לא אצביע מפלגת העבודה, בעיקר כי אני לא רואה שם מישהו ששווה ללכת אחריו.

גילוי נאות2: אני לא סובלת את אהוד ברק. הפנים מדושני העונג שלו, החיוך שלו (רק לי הוא מזכיר את חיוכו של החתול ב"אליס בארץ הפלאות"?) ובעיקר את שביעות הרצון העצמית הגדולה שלו. באופן כללי אני לא סובלת אנשים שמרוצים מעצמם יותר מדי.

אבל הפעם זה שובר את כל השיאים. אני יודעת שפוליטיקה זה עסק מלוכלך צבוע ולא מהימן. אבל בחייך, ברק, לא רצו אותך. איפה מעט הכבוד העצמי שלך?
פעם, כשבמפלגות הגדולות היו אנשים עם כבוד (ע"ע בגין, רבין וכו`) הרדיפה אחר הכסאות, גם אם הייתה, לא הייתה כל כך בולטת. לפחות היה כבוד למראית עין.
אבל אין ספק שהסמרטוט הראשי הנו בוז`י. באמצע היום הוא ייבב לירון דקל "למה אתה חושב שאני נדבק לכסא", וחמש דקות אחר כך יצאה הודעה מדוברו  על כך שהשר "התלבט ולבסוף החליט". רוצים לנחש מה?
למה אי אפשר להתלבט ולהתנגד בסוף?

ההצבעה עכשיו בעצומה,  אהיה מאוד מופתעת אם הם לא יכנסו בסוף לממשלה, אבל בינתיים אני יושבת מול השידור הישיר ובעיקר בא לי להקיא.

סמרטוטים, נמאסתם!

עדכון: אז הם החליטו להיכנס לממשלה. אני מאוד מקווה שכל הח"כים שהתנגדו לצירוף לא יופיעו פתאום כשרים על תקן "אני מקבל/ת את דין התנועה"…..

לקחת את החוק לידיים

יום שלישי, 24 במרץ, 2009


ברמה האישית, אני לא מאמינה במערכת הצדק שלנו. יותר מדי עוולות הולכות ומשתרשות בחברה שלנו, יותר מדי עבריינים יוצאים כמעט ללא פגע. על עבירות קשות הם מקבלים עונשים על תנאי ו/או עונשים קלים בטענה שהייתה להם ילדות קשה. לא פלא שרוב האנשים הריעו לשוטרים שהרגו פורץ שפרץ לחנות בגדים בירושלים, לא פלא שחוקים נוסח חוק שי דרומי עוברים בכנסת. ככה זה כשאנשים מאמינים שאין מי שישמור עליהם.

בשנות ה-70, עם התגברות הפשע בניו יורק, נוצרה סדרת סרטים בשם "משאלת מוות", בכיכובו של השחקן צ`ארלס ברונסון. בכל הסרטים כיכבה דמות של גיבור אנונימי למדי, האדם הפשוט מהרחוב, שהופך להיות קורבן לפשע אלים, ושהמשטרה ורשויות החוק לא עוזרות לו, הוא לוקח את העניינים לידיו. כידוע, המצב בניו יורק היום שונה לגמרי, ואילו ישראל הופכת להיות יותר ויותר מדינה בה פושה האלימות והטרור.

השאיפה הזו, לחזור לעולם בו הטוב הוא הטוב וטוב לו, היא אוניברסלית. השאלה היא מה אנחנו מוכנים לעשות כדי להעניש את הפושעים.

קחו לדוגמא את ניק (קווין בייקון), גיבור הסרט "גזר דין מוות". ניק הוא האדם הרגיל מהרחוב, איש משפחה פשוט, אבא ובעל מסור. כשבנו נרצח מול עיניו, חייו נהרסים. כשהוא מגיע להעיד במשפט הוא שומע מהתובע שמתכוונים להציע עסקת טיעון, לפיה הרוצח ישב בכלא מקסימום 3  שנים, בטענה שלא בטוח שהוא באמת יקבל מאסר עולם. ניק לא מוכן לעסקה, ולכן לא מסכים להעיד.
נשאלת השאלה מה הלאה. האם לקבל את חוסר הצדק, או לפעול בנדון? ומה בכלל יכול האדם הפשוט לעשות?
ניק מחליט לקחת את החוק לידיו, ונוקם. הבעיה היא, כפי שמנסחת אותה במדויק אחת השוטרות בסרט, "כל צד במלחמה חושב שהוא צודק, ובסוף כולם מתים". האלימות לא נרגעת, היא רק מתגברת. כולם נפגעים. איש אינו יוצא טוב בסוף.

האם בשביל להחזיר את החוק, צריך לעבור עליו? במה אנחנו שונים מהפושעים האלימים, אם אנחנו מגיבים באלימות?
בסוף הסרט אומר אחד העבריינים לניק "אתה נראה כמונו".
אני חושבת שיש הבדל בין האדם שפושע ועושה כרצונו, לבין האדם הנוקם לאחר שאיש אינו קם להגן עליו, אבל לא הייתי רוצה לחיות בחברה שכזו.

גזר דין מוותDeath Sentence
יצא בשנת2007, 104 דקות


הטיגריס הלבן

יום ראשון, 22 במרץ, 2009

זן הטריגיסים נמצא על סף הכחדה. מבין סוגי הטריגיסים השונים בולט הטיגריס הלבן, סוג נדיר ביותר של טיגריסים, שגדל בעיקר בהודו.


גם בלראם הוא זן נדיר. "נדיר בדורו", קורא לו מפקח בית הספר שנותן לו את שמו. בהמשך נבין עד כמה הוא נדיר. הוא נדיר כי הוא מתכחש למסורת הקאסטות הנהוגה בהודו ונאבק כדי למצוא את דרכו. אין מדובר באדם אלטרואיסטי. בלראם, בסופו של דבר הוא רוצח (זה לא ספויילר, זה מסופר בפרק הראשון). אבל דרכו אנו נחשפים להודו האמיתית.


והודו האמיתית היא לא מקום נחמד. זו לא ההודו שאותה רואים התיירים (ברובם), אלא המקום שבו העשירים ו/או העניים החזקים הם השולטים. היא מקום בו גורלך נקבע לך ביום שנולדת, ואין מנוס.


בלראם נולד למשפחה עניה בכפר במרכז הודו. הוא היה ילד פיקח, אחד היחידים שידע קרוא וכתוב בכתתו, אבל זה לא באמת שינה משהו. כי בהודו, המשפחה מעל הכל. וכשהיה צורך בזוג ידיים עובדות כדי לתת מוהר לבת המשפחה, הוצא בלראם מבית הספר ונשלח לעבוד.
במקום להכנע לגורלו מנסה בלראם לשפר את מעמדו. הוא לומד נהיגה, ומקבל עבודה כנהג במשפחת עשירי הכפר. יחד עם מעסיקו הוא עובר לדלהי ונחשף שם ביתר שאת לשחיתות ולשוחד. למרות אהבתו והערכתו לפטרונו, הבוס שלו, לאט לאט שוקע בלראם עצמו בעולם השחיתות ובסופו של דבר רוצח את אדונו ונמלט עם כספו.

בהודו, כמו בהודו, הוא לא באמת צריך לברוח מהמשטרה, אלא להכיר את האנשים הנכונים. וכך ממשיך בלראם להיות איש חופשי, בעל עסק משגשג של הסעות לעובדים.

בלראם הוא גיבור הספר, והוא מספר הספור. ספור המסגרת הנו כשראש ממשלת סין מתעתד לבוא להודו ולהכיר אותה "באמת", ובלראם מתנדב לספר לו מהי הודו האמיתית.


אני חייבת להודות שאני לא אוהבת ספרים מארצות המזרח. קצב העלילה האיטי מקשה עלי את הקריאה.
את הספר קיבלתי במתנה, אחרת לא הייתי קוראת אותו, וטוב שקיבלתי אותו. היה משהו בספר הזה, ברצונו של הגיבור לשנות את הגורל שנכפה עליו, שמאוד קסם לי. ככלל, ספורים על ניצול ועל עמידת החלשים מול החזקים עושים לי את זה.


הספר זכה בפרס בוקר, השג לא מבוטל לאור העובדה שמדובר בספרו הראשון של הסופר, ארווינד אדיגה. הסופר עצמו נולד בהודו, אבל התחנך בארה"ב ובבריטניה. אני תוהה האם היה כותב את אותה עלילה באם היה חי כל חייו בהודו. בכל מקרה, הספר עצמו מומלץ ביותר.

גם נוריתהה חשבה כמוני

הטיגריס הלבן/ארווינד אדיגה
מאנגלית: יואב כץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2009
298 ע"מ
זוכה פרס בוקר לספרות

תחשבו לרגע

יום ראשון, 22 במרץ, 2009

קטע שהגיע אלי במייל, שנכתב על ידי גבריאל גרסייה מרקס בימיו האחרונים, כשגסס מסרטן:

אם לרגע אלוהים היה שוכח
כי אני רק בובת סמרטוטים,
והיה מעניק לי במתנה פרק חיים,
הייתי מנצל זמן זה עד כמה שהייתי יכול.
יתכן שלא הייתי אומר כל מה שאני חושב,
אבל בוודאות הייתי חושב על כל מה שאני אומר.

הייתי מעריך את הדברים, לא לפי שווים,
אלא לפי ערכם.

הייתי ישן מעט וחולם יותר.
אני מבין שעל כל דקה שאנו עוצמים עיניים,
אנו מפסידים שישים שניות של אור.

הייתי מתהלך במקומות בהם האחרים נעצרו,
הייתי מתעורר בזמן שהאחרים ישנים.

אם אלוהים היה מעניק לי במתנה פרק חיים,
הייתי מתלבש בפשטות, הייתי משתרע מול השמש,
חשוף לא רק בגופי אלא גם בנשמתי.

הייתי מוכיח לאנשים עד כמה הם טועים, בחושבם שהם
מפסיקים להתאהב בהזדקנותם מבלי לדעת שמזדקנים
ברגע שמפסיקים להתאהב!

לילד הייתי נותן כנפיים,
אבל משאיר אותו ללמוד בכוחות עצמו לעוף.
לזקנים הייתי מלמד שהמוות לא מגיע עם הזקנה,
אלא עם השכחה.

כל-כך הרבה דברים למדתי מכם, האנשים…

למדתי שכל העולם רוצה לחיות על פסגת ההר, מבלי

לדעת שהאושר האמיתי טמון בצורת העלייה במעלה ההר.

למדתי שכשתינוק תופס בידו בפעם הראשונה
את אצבע אביו, הוא מחזיק אותו לתמיד.
למדתי שלאדם יש זכות להביט כלפי מטה בזולת,
רק כאשר הוא עומד לעזור לו להתרומם.

כל-כך הרבה דברים הצלחתי ללמוד מכם,
אבל באמת – הם לא יעזרו לי, משום שכאשר ישימו
אותי בתוך הארון, למרבה הצער כבר לא אהיה בחיים.

אילו הייתי יודע שהיום תהיה הפעם האחרונה
בה אראה אותך ישן, הייתי מחבק אותך בחוזקה
ומתפלל לאלוהים שאוכל להיות שומר נפשך.

אילו הייתי יודע שאלו הם רגעי האחרונים
לראותך, הייתי אומר "אני אוהב אותך",
מבלי להניח, בטיפשות, שזה כבר ידוע לך.

תמיד קיים המחר והחיים נותנים לנו הזדמנות נוספת,
בכדי לעשות את הדברים היטב, אבל במקרה שאני טועה
והיום הוא כל מה שנשאר לנו, הייתי רוצה להגיד לך
עד כמה אני אוהב אותך ושלעולם לא אשכחך.

המחר לא מובטח לאף אחד, צעיר או זקן.

היום יכולה להיות הפעם האחרונה שתראה את אהוביך.
בגלל זה אל תחכה יותר, עשה היום, כי אם המחר לעולם
לא יגיע, בודאי תתחרט על היום בו לא הקדשת זמן לחיוך,
לחיבוק, לנשיקה והיית עסוק מכדי להגשים להם בקשה אחרונה.

שמור את אהוביך קרוב, תלחש באזנם עד כמה אתה
זקוק להם

יום טוב שיהיה לכולם

עדכון: בסופו של דבר מתברר שהקטע המקסים כלל אינו של גרסיה מרקס, שאף טען שמה שהכי פגע בו בפרסום הקטע היא העובדה שאנשים האמינו שהוא מסוגל לפרסם קטע כל כך קטשי. את הקטע כתב במקור Johnny Welch . ותודה לdawoun.

אחת משלוש

שבת, 21 במרץ, 2009

הסטטיסטיקה מדברת על כך שאחת מכל שלוש תאנס במהלך חייה. הקורבנות מדברות לעיתים קרובות על תחושת הדחיה החברתית שהן חשות אחרי האונס. שאיש לא תומך בהן, שהן עצמן מרגישות אשמות.

טריקסי היא בת 14. כמו כל בת 14 גם היא רוצה שיאהבו אותה, והיא רוצה להיות מקובלת. היא רוצה שהבחור שהיא מאוהבת בו יהיה שלה לעולמים, וחולמת חלומות אידיאליים. אבל טריקסי חיה באמריקה שאחרי עידן קלינטון, עידן שבו מין אוראלי נחשב משהו לא רציני. אמריקה שבה ילדים הולכים למסיבות "קשת בענן" (כל בת צובעת את שפתיה בצבע אחר, והבן שאיבר מינו צבוע הכי הרבה הוא המנצח).

המסיבה נגמרת בטעם רע. טריקסי טוענת שהילד שהיא אוהבת שנפרד ממנה, ג`ייסון, הילד המוצלח של העיירה, אנס אותה. כמו במקרים רבים אחרים, איש מלבד משפחתה לא מאמין לה. בפרט כשמתברר שהיא ניסתה להחזיר אותו אליו, שהיא פלירטטה איתו, שהיא רצתה.

טריקסי תמיד הייתה ה"בת של אבא". אביה, דניאל, עובד כצייר קומיקס והיה האחראי לגידולה. אמה , לורה, הייתה המפרנסת העיקרית וככל שהקריירה שלה כמרצה באוניברסיטה פרחה, כך היא התרחקה יותר ויותר מבעלה. האונס של טריקסי חושף את השקרים עליהם התבססו היחסים במשפחה: כבר ברור שהזוגיות בין דניאל ללורה הולכת ונשחקת, שטריקסי לא הייתה הילדה התמימה שהם חשבו שהיא. שהחברה בה הם חיים היא לא מקבלת ורחומה כמו שחשבו, ושהטובים לא תמיד מנצחים.
הספר מתייחס לתהליך שעוברת כל המשפחה לאחר האונס: המודעות, הידיעה שמה שהיה לא יחזור שוב, הצורך להמציא את עצמך שוב ושוב מחדש.

אני אוהבת לקרוא את ספריה של ג`ודי פיקו. רוב הספרים שלה טרם תורגמו לעברית, והאמת היא שאני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית. איכשהו קשת הרגשות באנגלית מגוונת ורחבה יותר מאשר בעברית.
הספר מתאר בצורה די מדוייקת את התחושות של קורבן האונס ואת הטלטלה שעוברת הסביבה.
עם זאת יש לציין שלקוראי ג`ודי פיקו הסוף הוא די ידוע מראש. לספרים שלה יש בדרך כלל נוסחה מאוד קבועה, אבל זה לא מפחית מההנאה שבקריאה.

המעגל העשירי/ ג`ודי פיקו
מאנגלית: מיכל קירזנר אפלבוים
הוצאת כנרת, 2009
.
400 ע"מ.

מכורה

יום שישי, 20 במרץ, 2009

שלום, קוראים לי בר ואני מכורה.

לקח לי המון זמן להבין שזה לא בשליטתי. שזה לא "סתם"תחביב לשעת הפנאי.

זו התמכרות. מחלה. השאלה היא אם אני רוצה להחלים ממנה….

אני לא יכולה בלי החומר הזה. אני עוברת ליד זה, וחייבת להריח,לגעת, לראות.

כן, כן.

זו אני.

מכורה.

רק השבוע קניתי 7(!!). אז נכון, שניים היו במתנה, ועוד חמישהבמבצע, אבל בכל זאת….

נעים מאוד,

אני בר ואני מכורה לספרים. וגם קצת לדרמה .

כשהייתי קטנה כתבתי יומן. ונמאס לי.

עכשיו אני לא ממש קטנה, ויש לי מה להגיד, בעיקר כדי שאני לאאשכח (אחרי הכל, הגיל עושה את שלו…..)

אתם מוזמנים לקרוא, להגיב. או לא לעשות כלום.

מפגש גודבאר

יום שישי, 20 במרץ, 2009

בערב שבו פגשה טרזה את גארי, היא הייתה מבולבלת,מדוכאת, נואשת. זמן קצר לפני כן הודיע לה ג`יימס, הגבר עמו יצאה תקופה ארוכה, שהוא לא מוכן להמשיך במערכת היחסים ביניהם כמו שהיא. שהיא צריכה להחליט אם להמשיך בסטוצים המזדמנים שלה, או להיות נאמנה לו. הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, אבל לא את מה שהיא מעוללת לעצמה.
כדרכה, ברגעי הבדידות והשנאה העצמית, ירדה טרזה לבאר המקומי כדי לשתותו למצוא מישהו שיאהב אותה. היא מצאה את גארי. היא רצתה אהבה, גארי רצה מקום לישון בו. בסופו של הערב היא נרצחה.
זה לא ספויילר, זה תחילתו של ספור.

זה ספור על נערה צעירה שחיה בניו יורק בשנות ה60-70, בעיצומה של המהפיכה המינית. בגלל דברים שחוותה בילדותה, היא בטוחה שאיש אינו אוהב אותה, ולכן היא מחפשת אהבה בדרך היחידה שהיא מכירה. היא מתלבטת בין שני גברים בחייה: האחד, ג`יימס, מצהיר על אהבתו אליה, רוצה להתחתן איתה. השני, טוני, הוא דמוי ה"מלבורו מן"- גברי, מסוקס, סקסי ולא שם עליה.

למעשה זה ספור שכל אחת יכולה להתחבר אליו. הצורך באהבה, בעיות בדימוי העצמי ותיאורי סקס שגם היום נראים לי בוטים למדי, בהחלט גורמים לכך שזה ספר שלא ניתן לעזוב אותו. אני התחברתי מאוד לנפשה של טרזה, יכולתי להרגיש את הבדידות ואת הכאב. ספר לא קל, קצת מביך (הסמקתי קשות), אבל מלווה אותך הלאה.
אני לא יודעת עד כמה הספר זמין בעברית (או בכלל). את שלי מצאתי בערימה של ספרים ממורטטים למכירה ב5 ש"ח בחנות יד שניה, אבל שווה לחפש.

הספר, שנכתב בשנת 1975, מבוסס על ספור אמיתי: רוזאן קווין, מורה בת 28, נרצחה בביתה צורה ברוטלית בשנת 1973 על ידי ג`ון וילסון. הספר עורר סערה גדולה, בעיקר בשל תיאורי המין המפורטים שבו, ובשנת 1977 אף הוסרט לסרט "מחפשת את מר גודבאר".

על רוזאן קווין ניתן לקרוא כאן.
הסרט, בכיכובם של דיאן קיטון וריצ`ארד גיר.

מפגש גודבאר/ג`ודית רוסנר
מאנגלית: חיים גליקשטיין
הוצאת זמורה-ביתן-מודן, 1977
239 ע"מ.

לב של חייל

יום חמישי, 19 במרץ, 2009

כילדה, גדלתי על חסמב"ה. כמו כולם אהבתי את ירון זהבי, שנאתי את כל אוייבנו, ובקיצור, "הורעלתי" קשות. משם המשכתי ל"אורי" האלמותי ומשם קצרה הדרך לסיפורי גבורה שונים ומשונים של צה"ל ו/או אנשים פרטיים, והבנתי שוב ושוב עד כמה חשוב להלחם כדי שיהיה לנו מקום בטוח.
אבל עם הזמן, ככל שהתבגרתי, החכמתי והתקשורת חשפה יותר ויותר, כבר הבנתי שלא הכל ורוד. שיש מחיר למלחמות שאנחנו מנהלים.
אני לא מדברת פוליטיקה, זה לא באמת מעניין. אני מדברת על כל אחד שהיה שם, וחזר משם. משהו הרי משתנה. אדם שהרג אדם, ויש בהחלט נסיבות מצדיקות, לעולם לא יהיה אותו אדם. אדם שנפצע, שלחם, סוחב אתו צלקות לאורך שנים.

לכאורה דבר לא השתנה. הרי מעולם לא נוהל פה דיון אמיתי על מצוקות החיילים החוזרים מהקרב, שלא לדבר על מצוקות קרובי החיילים, בזמן שהם משרתים. הרי כבר שנים יש תחושה שצה"ל מוכן לעשות טובה אם הוא מכיר בפצועים/נכים/פגועים נפשית שיצאו משורותיו.

אולי זו רק אני שהשתניתי. פעם הייתי מוכנה להכריז בראש חוצות "טוב למות בעד ארצנו", אבל הנסיך בחיי הוא מט"ק, ואני לא ממש רוצה שהוא יממש את המשפט הזה. אני רועדת מפחד כשהוא יוצא למילואים מחשש שמשהו ישתבש. שתהיה תאונה, שיקרה משהו, שלא ישמרו עליו כמו שצריך. ברור שהוא יוצא, וימשיך לצאת, כל פעם שקוראים לו. אבל פעם היינו בטוחים יותר. זו לא צדקת הדרך שהשתנתה (היא לא השתנתה בעיניי), אלו האנשים שמוליכים אותנו.

היום פורסמו עדויות של חיילים שנלחמו במבצע "עופרת יצוקה". הן לא מוסיפות כבוד לאיש. לא לחיילים שהיו שם, ולא למפקדים שלהם, שהביאו למצב הזה. אין כאן מסקנות, אין לי כתב אישום. רק עצב, על אידיאלים שהיו כילדה, וכבר לא תקפים.

בארה"ב משודרת סדרה בשם "היחידה". מדובר על יחידה סודית בארה"ב, סטייל סיירת מטכ"ל/שייטת. חוץ מעלילה מלחמתית מדברים שם לא פחות על הקשיים הרגשיים שהחיילים חווים, בינם לבין עצמם, ובינם לבין האנשים (האזרחים) שסובבים אותם. זו לא סדרת מופת, אבל היא בהחלט מוסיפה נדבך שלא ממש קיים אצלנו, גם לא בסדרות חיילים שהוקרנו בערוצים השונים.

הנער בפיג`מת הפסים

יום רביעי, 18 במרץ, 2009


הנער בפיג`מת הפסים

ארה"ב/בריטניה 2008
90 דקות

הסרט מסופר מנקודת המבט של ברונו, ילד גרמני בן שמונה. הוא ילד סקרן, שחולם להיות חוקר כשיהיה גדול, ולמצוא דברים שאיש לא מצא קודם לכן. לברונו יש משפחה: אבא, אמא, אחות גדולה שמעצבנת אותו לא מעט, אומנת. אבא של ברונו הוא חייל, וכדרכה של תקופה (ושל ילדים קטנים) ברונו מעריץ את אביו.

כשאבא של ברונו מקבל עבודה חדשה, לפקד על איזור מסויים, המשפחה עוברת איתו לכפר. מחלון חדרו רואה ברונו חווה מוזרה, ובה עובדים אנשים מוזרים, שלובשים כל היום פיג`מות פסים. התגובות הכעוסות של אביו ואמו על כך שהוא נחשף לחווה רק מגבירות את הסקרנות.
דמיינו לכם ילד קטן וסקרן, שסגור כל היום באחוזה שעליה שומרים חיילים. יום אחד הוא מוצא פרצה, ויוצא לחקור את היער שמקיף את האחוזה, ואת האנשים המוזרים. הוא פוגש ילד בן גילו, שמואל. כך הופך ברונו, בנו של מפקד המחנה, לחברות היחיד של שמואל, האסיר במחנה.

אני לא רוצה לספר את הסוף כי חבל להרוס, אבל הסרט היה מקסים בעיניי בעיקר בגלל שהוא מתואר מזווית מבט של ילד. בזמנו קראתי בקורת על הסרט, שטענה שבסרט לא מוצגות מספיק זוועות, שיש ריכוך של השואה. אני לא מסכימה.
יש משהו בנקודת מבט של ילד, בתמימות הזו, שמעצימה את הזוועה. כשברונו מתלונן על הריח הרע של העשן היוצא מהארובה, ושמואל מספר לו שאלו בגדים ישנים (כיזה מה שאביו אמר לו), זה מחריד. כשברונו מאמין בסרט התעמולה הנאצי שלאביו, לפיו במחנה העבודה החיים נפלאים, ורוצה לעבור לשם, זה מכמיר לב.

אולי לא תמיד צריך את הזוועות. אנחנו דור שחי זוועות. לפעמים דווקא דרך הרוך,דרך הפרטים הניתנים שלא כאגרוף בבטן, אפשר לחוות את הדברים לא פחות.

הסרט מבוסס על ספר שנכתב על ידי ג`ון בוין ויצא לאור בהוצאת ידיעות ב2007. את הספר לא קראתי. אני חושבת שזה אחד הספרים הבודדים שאני מעדיפה לראות.