ארכיון פוסטים עם התג "הריון"

רק עוד דבר אחד

יום חמישי, 5 בדצמבר, 2013

רק עוד דבר אחד

""למה באת אלי?"
"את האמת?"
"כן."
"אותך פחות אכפת לי לאכזב" (עמ' 39)

אני חושבת שאם יבוא היום והעולל הקטן יענה לי תשובה כזו, שברון הלב שלי ישמע למרחוק. תודו שזו לא התשובה שהייתם רוצים לשמוע.
סביר להניח שגם לבו של סילבר נשבר. לכו תדעו, אולי זו אחת הסיבות למפרצת באבי העורקים שגילו אצלו (כן, נושא אקטואלי במקומותינו).

סילבר, בדומה למרבית גיבוריו של טרופר, אינו האדם הנחמד בעולם. למען האמת, אם נודה על האמת, הוא לוזר.  סילבר היה בעברו כוכב רוק (או יותר נכון, מתופף רוק). בעברו הוא גם היה בעל אהוב ואוהב, אב אוהב ובכלל, היו לו חיים. היום הוא חי במלון דירות עם עוד גברים גרושים. הוא השמין, איבד קשר עם כל העולם (פחות או יותר) ובעיקר עם עצמו, ואת מרבית ימיו הוא מעביר ב… אין הגדרה אחרת מלבד רחמים עצמיים. אבל אז משהו קורה. בתו, שעומדת להתחיל ללמוד בפרינסטון, מגלה שהיא בהריון, וסילבר מגלה שהוא צריך לעבור ניתוח לב כדי שיוכל להמשיך לחיות. עכשיו סילבר צריך להחליט אם הוא רוצה לחיות בכלל.

אני מאוד אוהבת את הכתיבה של טרופר. הוא כותב בצורה צינית מאוד, על דברים לא מאושרים במיוחד, ובכל ספר שלו אני בוכה וצוחקת. לפעמים בעת ובעונה אחת (שזה מראה די משעשע, אם תשאלו את הנסיך 😆 ). 

שתי דוגמאות לסגנון הכתיבה שלו:
* על סיגרים:
"הודות לסלט שלם של סוגיות הכרכוכות בתסביכים פרוידיאניים סמויים, גברים בגיל העמידה נוהגים לבצע מעשים אוראליים בגוש של עלים דחוסים ולהרגיש איכשהו שזה עושה אותם ליותר גברים, תופעה שהיא לכל הפחות הישג כביר של אמנות השיווק" (עמ' 57)

* על ברית מילה: "התינוק בקושי הספיק להתאושש מטראומת הלידה שלו,  כשנשטף אל מחוץ לחמימות הרחם ופתח במסע קלאוסטרופובי  מעיק לאורף תעלת הלידה ואז הושלך ללא רחם אל האור הקר והאכזרי של העולם. ועכשיו, שמונה ימים לאחר מכן, בדיוק כשכבר התחיל לפתח תיאבון לחלב אם ולחמצן, והוא חושב לעצמו שאולי יצליח בכל זאת להסתדר כאן, מגיע אדם זר, מוריד לו את החיתול ומתנפל על הזין המזערי שלו עם איזמל" (עמ' 150).

למי שאינו מכיר את הכתיבה שלו, הוא כתב עוד ספרים לא מעטים, שהטוב ביניהם, לטעמי, הוא "איך לדבר עם אלמן". כמו כן יש "מכאן אני ממשיך", "Everything change" ו"ספר ג'ו" (הפחות מוצלח לטעמי).
לסיכום, אמנם לקח לי הפעם יותר זמן להיכנס לספר (זה בעיקר באשמתי ולא באשמת הספר), אבל זה היה ספר מוצלח ביותר, שמיועד לכל אוהבי טרופר.


רק עוד דבר אחד/ ג'ונתן טרופר
One last thing before I go/ Jonathan Tropper
מאנגלית: דנה אלעזר- הלוי
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
304 עמ'

Stolen life

יום חמישי, 28 בנובמבר, 2013

 "בקיץ 1991 הייתי סתם ילדה רגילה. עשיתי דברים רגילים. היו לי חברים ואמא שאהבה אותי. הייתי בדיוק כמוכם. עד שחיי נגזלו ממני.
במשך שמונה עשרה הייתי שבויה. הייתה שפחה של אדם שניצל אותי והתעלל בי.
במשך שמונה עשרה שנה נאסר עלי לומר את שמי. הפכתי להיום אם ואולצתי להיות אחות. במשך שמונה עשרה שנה שרדתי מצב בלתי אפשרי.
ב26 לאוגוסט 2009 קיבלתי את שמי בחזרה. שמי הוא ג'ייסי לי דוגארד. אני לא קורבן. אני שורדת.
'חיים גנובים' הוא הסיפור שלי- במילים שלי, בדרכי שלי, הזכרונות שלי."

" In the summer of 1991 I was a normal kid. I did normal things. I had friends and a mother who loved me. I was just like you. Until the day my life was stolen.
For eighteen years I was a prisoner. I was an object for someone to use and abuse.
For eighteen years I was not allowed to speak my own name. I became a mother and was forced to be a sister. For eighteen years I survived an impossible situation.
On August 26, 2009, I took my name back. My name is Jaycee Lee Dugard. I don’t think of myself as a victim. I survived.
A Stolen Life is my story—in my own words, in my own way, exactly as I remember it."

הרבה פעמים, כשאנו שומעים סיפורים של נשים/גברים/ילדות/ילדים ששרדו דברים איומים ונוראים, יש תחושה שהם מתנצלים. הם לא אמורים להתנצל. בחברה נורמלית זה אפילו לא היה עולה לדיון, אבל תמיד תהיה השאלה למה הם הגיעו למצב שהגיעו אליו. איך הם שרדו.

ג'ייסי לא כזו. היא לא מתנצלת.
"Let’s get one thing straight! My name is Jaycee Lee Dugard. I was kidnapped by a stranger at age eleven. For eighteen years I was kept in a backyard and not allowed to say my own name."

לפני כמה שנים טובות טסתי לארה"ב. וכמכורה לחדשות לא יכולתי שלא לזפזפ בין ערוצי החדשות השונים. בכולם הקרינו תמונה אחת, של ילדה קטנה ובלונדינית אחת. ג'ייסי דוגארט.

למי שלא מעודכן, ג'ייסי הייתה בת 11 כשנחטפה מול עיניו של אביה החורג.
היא חיכתה להסעה לבית הספר, הוא היה מעברו השני של הכביש על האופניים.
רכב עצר לידה בחריקה, אשה וגבר יצאו, דחפו אותה לרכב וברחו.
שנים חשדו באביה החורג, עד כדי כך שהמשפחה התפרקה. שנים עברו, ומן הסתם איש לא האמין שישמעו על ג'ייסי הקטנה שוב.

אבל ב2009 היא הופיעה, 18 שנה אחרי שנעלמה.
בני הזוג גארידו- פיליפ וננסי הואשמו בחטיפתה. עוד לא ברורים כל הפרטים, מה שכן ברור זה שבמהלך השנים נולדו לג'ייסי שתי בנות מגארידו- האחת כשהייתה בת 14, השניה כשהייתה בת 18. (עד ששוחררו, הבנות סברו כי JC היא אחותן הגדולה).

 כמו שכבר ציינתי, היא לא מתנצלת. היא כן מנסה להסביר, אני חושבת שהיא מנסה להסביר קודם לעצמה, ורק אחר כך לעולם החיצוני. באומץ רב היא כותבת. יש דברים שהיא מרחיבה עליהם יותר. יש דברים שפחות. התייחסתי בעבר לכל עניין ה"פרסום שאחרי" כשסקרתי את ספרה של נטשה קמפוש, נערה אוסטרית שנחטפה אף היא, ושנים מאוחר יותר נחלצה. JC התמודדה עם הפרסום בצורה שונה. אולי זה כי היא אמריקאית ובארצות הברית יותר מנוסים עם קורבנות חטיפה. אולי כי הגב המשפחתי היה איתן יותר. אולי כי היא כבר אמא, וחשוב לה לשמור על בנותיה (שנולדו במהלך שנותיה בשבי).

בכל מקרה, היא מתארת בכנות קורעת לב איך "אולפה", כי אין דרך אחרת לתאר את זה, להאמין שגארידו הוא היחיד שרוצה בטובתה. היא מתארת את רגעי הפחד, את רגעי האושר הקטנים (דמיינו לעצמכם להיות כלואה ימים על גבי ימים ואז לקבל המבורגר חם. דמיינו לעצמכם את האושר הזה, ואז אולי תוכלו להבין עד כמה הייתה סגורה ומבודדת), ואת הדרך הארוכה שעשתה כדי להחלים ולהשתקם.

JC השתדלה לא להיות באור הזרקורים, אבל בסופו של דבר היא הבינה שעדיף שהדברים יגיעו דרכה. היא כתבה ספר, התראיינה ראיון טלוויזיוני ארוך, ושקעה לחיים אנונימיים יותר, לצדו של בן זוג אוהב שהכירה.

ניסיתי לחשוב על מה שעברה. ניסיתי לחשוב איך זה להיות כלואה ככה כל כך הרבה שנים, איך זה להיות נתונה לרחמי אחרים כל כך הרבה שנים, להיות קורבן כל כך הרבה שנים.

וחשבתי לעצמי על הרוע הזה שיש בעולם, וכמה רוע יש. ואיך אפשר לחטוף ילדה ולכלוא אותה באוהל בחצר, ולהתעלל בה, ולאנוס אותה, ולשכנע אותה שאתה היחיד שיכול להציל אותה ולכן כדאי לה להיות טובה אליך.
כמה רוע יש.
בארה"ב, אמרו במהלך שידורי החדשות, כל שנה נחטפים 58,000 ילדים על ידי אנשים שאינם קרובי משפחה. 58,000.

פיליפ גארידו היה עבריין מין מורשע. ככזה, הוא היה עם אזיק אלקטרוני ובפיקוח של קצין מבחן. אסור היה לו להיות ליד ילדים. ב-2006 התלוננו שכנים שראו אצלו בחצר ילדים. המשטרה הגיעה למקום, אבל השוטר דיבר איתו בסלון ובכלל לא נכנס לחצר.

אישה אמיצה מאוד. חזקה מאוד. לא יודעת אם אפשר להשתקם לגמרי, אבל אין ספק שהיא בדרך הנכונה.

A Stolen life/ Jaycee Dugard
Simon & Schuster, 2011
306 p.

אחות

יום ראשון, 10 בפברואר, 2013

 

עד כמה אנחנו באמת מכירות את האחיות שלנו? האם הזכרונות שלנו כילדות, האם ההיכרות המוגבלת שלנו כשאנו גדלות ומתרחקות, בין אם נפשית ובין אם פיזית, באמת מאפשרת לנו להכיר האחת את השניה? או שאנחנו יותר מדי שקועים בזכרונות העבר, ובאשליות ההווה?

כשביאטריס שומעת שטס, אחותה הקטנה, נעלמה ואיש לא ראה אותה כמה ימים, היא עולה במהירות על מטוס חזרה ללונדון. היא בטוחה שמשהו נורא קרה, כי לא יכול להיות שטס תיעלם בצורה כזו.
שום דבר לא ישכנע אותה, כי היא הרי יודעת מי זו טס, גם כשמתברר שלטס היו חיים שלמים שהיא לא הייתה מודעת להם.
ולכן, כשמוצאים את גופתה של טס, ביאטריס היא היחידה שאינה מאמינה שטס התאבדה.

הספר כתוב כמכתב שכותבת ביאטריס לטס. במכתב היא מתארת את כל השתלשלות העניינים החל מהרגע שקיבלה את שיחת הטלפון ההיא, ועד לנקודת הזמן הנוכחית. השאלה העולה לא מעט בזמן הקריאה היא מהי נקודת הזמן הנוכחית, כי יש כאן שני מישורי זמן מקבילים, בראשון ביאטריס חוקרת את מותה של טס, בשני היא מעידה לקראת המשפט.

אני לא יכולה לומר שזהו ספר מתח מצויין, כי הוא לאוו דווקא מתח. יש כאן לא מעט עניינים משפחתיים תחת פני השטח, שעולים ומציפים את העלילה. אני גם לא יכולה לומר שזהו ספר פרוזה, כי מרכיב המתח אכן קיים.

אני כן יכולה להגיד שצורת הכתיבה של הספר בלבלה אותי. אני חושבת שזו אחת הפעמים היחידות (אם לא ה), שאחרי שסיימתי את הספר הייתי צריכה לקרוא את הסוף שוב, ועדיין לא הבנתי אותו.
זו הייתה חוויה שעצבנה אותי מאוד, אני לא רגילה להרגיש אהבלה אחרי שאני קוראת ספר, אבל זה גם עניין אותי מספיק כדי שאמהר ואקרא גם את ספרה השני, "Afterward", שטרם יצא בעברית.

רוזמנד לאפטון עבדה שנים רבות כתסריטאית בBBC. היא מתגוררת בלונדון עם בעלה הרופא ושני ילדיה.

(כי הסוף עצבן אותי)

אחות/רוזמנד לאפטון
Sister/Rosamund Lupton
מאנגלית: עדית שורר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
406 עמ'

מילים מהבטן

יום שני, 27 בפברואר, 2012

נתחיל בהארה חשובה: אני לא בהריון. אבל כל פעם שאני רואה את העולל הקטן הולך וגדל יש בי את הגעגוע הקטן לעובר קטן שישחה בבטן.

אחד הדברים החשובים שאנשים לא מבינים בהקשר של הריון הוא העובדה שתאי המוח באמת, אבל באמת, נמחקים. עד היום יש לא מעט דברים שאני לא זוכרת, ואני מניחה שכשאהיה בהריון בפעם הבאה, אופתע מחדש מכמות הדברים שחוויתי ואני לא זוכרת (ע"ע הנסיך: "את לא זוכרת איך כאב לך/איך בכית/איך הרגשת??"- לא! אני לא זוכרת!!!!- מצד שני, יש לא מעט דברים שטוב שאני לא זוכרת 😈 …).
זו אחת הסיבות שרציתי לקרוא את הספר "מילים מהבטן". להיזכר.

הספר משרטט בהומור רב את דמותן של שתי נשיות הריוניות. האחת, דנה, חווה את ההריון הראשון שלה. כמו כולנו, גם היא מתרגשת, לחוצה, עושה את הכל לפי הספר. השניה, מיכל, בהריון בפעם השלישית. אין לה זמן בכלל להתחיל להתרגש. ומי בכלל זוכר מתי עושים איזו בדיקה?
צחקתי מהספר לא מעט. פה ושם הייתה אפילו דמעה בעין, אבל אני חושבת שמשהו נכנס לי לעין. לא, לא יכול להיות שבאמת התרגשתי מלקרוא תיאור של סקירה ראשונה….

מלי גרין, כותבת הספר, היא דמות טעונה למדי. כולנו שמענו על מלי גרין. נו, ההיא, שיש לה מליון ואחד ילדים (אחד עשר ליתר דיוק). נו, ההיא הדתיה ההיא, זו שכל הזמן מדברת על כמה נפלא זה ילדים. והרבה.
אז נכון שפה ושם בצבץ בספר משפט שעצבן אותי, ע"ע "כל כולי הופכת למשכן עבור יצור חדש שיבוא לעולם"  (עמ' 20), וגרם לי לרצות למצוא שקית הקאה, אבל בסופו של דבר צחקתי מהעצבים על החמות הדואגת, על ההורים שדואגים לא פחות ומשגעים את ההריונית, ובעיקר- על הבעל שלא יודע מה לעשות מול אשתו המקסימה, העדינה, שהופכת להיות דב גריזלי לפעמים (אבל אתה זוכר שאני אוהבת אותך בכל זאת, נכון???)

היועץ הרפואי בספר, שסיפק כמה וכמה טיפים מוצלחים שלא קראתי בספרי ההריון הכה- רבים שקראתי, הוא פרופ' שמחה יגל, מנהל האגך למיילדות וגניקולוגיה במרכזים הרפואיים של הדסה בירושלים, ואם יורשה לי, שמו הולך לפניו בירושלים, ובהחלט יתכן שזו אחת הסיבות שקראתי את הספר.
בספר יש פרק נוסף, שנועד להראות שלא הכל בהריון הוא בהכרח מקסים, ומלא ציוצי צפורים ואהבה. יש גם שמירת הריון, ורעלת הריון, וטיפולי פוריות ועוד ועוד.

לסיכום, ספר חמוד לנשים שרוצות להזכר איך זה להיות בהריון, לנשים שכבר בהריון, או לנשים שהן אחרי הילד הראשון. זה לא ספר לנשים בהריון ראשון. ההומור כאן מבוסס על
הזמן שעבר, וזו פרספקטיבה שעדיין לא נמצאת אצלן.

מילים מהבטן: המדריך האופטימי להריון ולידה/ מלי גרין
ייעוץ רפואי: פרופ' שמחה יגל
הוצאת ידיעות אחרונות, 2012
225 עמ'

הצד האפל של גן העדן

יום שלישי, 29 בנובמבר, 2011

"אילו הפשיטו ונישלו אתכם מהכול, איך הייתם אתם מתנהגים בגן עדן? האם הייתם נוטשים לחלוטין את התועלת האישית כדי ליצור חברה מוסרית, אכפתית ותומכת? האם הייתם מוכנים לחלק מזון ושטח- ואפילו בני זוג- כדי לצמצם מחלוקות ולקדם הרמוניה? וגם אילו אתם הייתם מסוגלים לזה, איך הייתם מסתדרים עם אותם חברים בקבוצה שלא היו מסוגלים לכך? אלה שהם קנאים, זדוניים, רכושניים ותוקפניים מכם?" (עמ' 7)

נתחיל ואומר: איזה ספר!

דמיינו לעצמכם קבוצה של סטודנטים אמביציוניים שיוצאת לחקור אי נידח, שרגלו של האדם לא דרכה בו מעולם. דמיינו לעצמכם את ההתרגשות- משלחת בראשותו של מרצה פופולרי וכריזמטי. אילו אפשרויותגלומות פה! ואיזו חוויה!
ועכשיו דמיינו לעצמכם את החרדה כשלילה אחד הכל עולה באש. אין בגדים. אין אוכל. ואז גם המרצה נעלם….

על כריכת הספר כתוב "כש"בעל זבוב" פוגש את "אבודים", וזה בדיוק ככה.

ספר שתחילתו וסופו ב… הממ, אסור לכתוב 😉 . אמצעיתו "בעל זבוב" למבוגרים.
אני לא יכולה להגדיר אותו כספר מתח, כי הוא לא מותח בעיניי. התעלומה שיש במרכז העלילה אינה תעלומה באמת, ולספר יש "בשר" גם בלעדיה. מה שמרתק בספר הוא התצפית האנתרופולוגית/סוציולוגית.

"אם אתם באמת רוצים לדעת ממה בני האדם עשויים, פשוט תנסו להחזיר אותם לחיות בטבע. שיחיו עירומים בקרב קופים. לא תאהבו מה שתראו, אבל אז אולי תבינו. החברה המודרנית היא רק דרך להסתיר אותנו מהאני האמיתי שלנו. עד כדי כך היא שברירית" (עמ' 317)
 
יש ספרים שקשה להבין למה הם נוגעים בך, ובאיזו צורה. זה אחד הספרים הללו.
לכאורה, אין כאן משהו מקורי. אנשים כבר נעלמו בעבר, אנשים כבר הגיעו לאיים נידחים. כבר היה "בעל זבוב", ובכל זאת.
ספר שמעורר לא מעט מחשבות על טבע האדם, על הפריבלגיות שהאדם נוטל לעצמו, על הבחירות המוסריות (יותר ופחות), ובסופו של דבר- מה זה אומר על כולנו?

לאתר הבית של הסופר.
 
לסיכום, לא לבעלי לב חלש- אבל איזה ספר!!
 
פראי אדם/ רובין בייקר
Primal/ Robin Baker
מאנגלית: ארז אשרוב
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2011
398 עמ'

כלוב של זהב

יום רביעי, 9 בנובמבר, 2011

"כשאתן נעשות אמהות עליכן לשים בצד את הצרכים שלכן, את החלומות ואת המאווים הנרקסיסטיים שלכן, ולהתמסר כל כולכן לתינוק" (עמ' 78)

לידה זו חוויה מטלטלת הרבה לפני שאת מאפשרת לכל דורשי הטוב לטפטף לך דברים לראש. את אף פעם לא מוכנה לזה באמת, בדיוק כמו שאת לא מוכנה לרמקול שמעיר אותה כמה וכמה פעמים באמצע הלילה בדרישה "אמהות, בואו לקחת את התינוקות".

במחלקת יולדות אחת, בבית חולים אחד, שוכבות שלוש נשים: ריבי, שרית ויוליה. שלושתן ילדו עכשיו, שלושתן עוד לא ממש סגורות על עצמן. שלושתן מבוהלות כמו שרק מי שרק ילדה יכולה להיות מבוהלת: מבועתות מגודל האחריות, מבולבלות משפע הדרישות והלחצים החברתיים. שלושתן מסתגלות לחיים עם תינוק חדש ועם קשיים גדולים יותר, או פחות, שרק ממתינים שיצאו מבית החולים כדי להתנפל עליהן.

מחלקת יולדות בבית חולים היא, מצד אחד, עוד מחלקה בבית חולים. לא המקום הכי נחמד בעולם. את מתגעגעת לבית, לבגדים, לריחות. כל מה שאת רוצה זה לשכב במיטה שלך, על המצעים שלך, עם התינוק החדש שלך ולהסניף אותו.
מצד שני, לעזוב את מחלקת היולדות זה הדבר הכי מפחיד בעולם. בעולם האמיתי אין חדר תינוקות ואחיות שיכולות לטפל בתינוק. בעולם האמיתי את אמורה לטפל בילד שלך. 24/7. מפחיד.
ואז מגיעה הצעה מפתה: אל תצאו.

לשלוש הנשים שלנו מציעים להישאר באגף מיוחד, בבית יולדות. סטייל מלונית, רק לא עולה כסף.
בבית היולדות, כך מספרים להן, הן תקבלנה הדרכה וטיפול צמוד, והתינוקות יזכו לטיפול הטוב ביותר, כמו גם לצעצועים ולמשחקים. בינינו, מי לא תסכים לבוא לבית היולדות?

מעניין הספר הזה.
העלילה נעה בין פרטים קטנים שקל לאמת אותם (דוגמת מאמר  של רמי בר גיורא- בדקתי, באמת יש כזה!), לבין נגיעות קטנות שנגעו עמוק באפיזודות חיים שאני חווה, כאם חדשה ומותשת לעיתים: "אתן יודעות שהגעתי למצב שאני עושה דברים ממש מוזרים, כמו לפתוח מגירה ואז לבהות מולה כי שכחתי בשביל מה פתחתי אותה, או ללבוש בגד הפוך? זה כל הזמן קורה לי. אני חושבת שהמוח שלי נמחק" (עמ' 106).

אהבתי מאוד את רוח הספר. את הדרך בה לועגת, בדרכה שלה, המחברת על הטפטוף הבלתי פוסק ועל הדרישות החדשות לבקרים לגבי אופן הטיפול בתינוק, שמגיעות לעיתים לכדי אבסורד.

גילוי נאות, ומעט ביזארי: יש לי קשר מוזר עם דריה מעוז, כותבת הספר. בגלגול אחר עברתי לגור בדירה שבה היא גרה בעבר (או שמא רק ירשתי מספר טלפון שהיה שלה? אני כבר לא זוכרת), ואחרי שכמה פעמים קיבלתי שיחות בשעות מוזרות למדי שחיפשו אותה, גיגלתי עליה ומאז אני עוקבת אחרי כתיבתה.

לסיכום,
 לא ליולדות בלבד, לא לנשים בלבד ובהחלט מעורר מחשבה.

בית היולדות/ דריה מעוז
הוצאת כתר, 2010
287 עמ'

הולדה בעוולה

יום רביעי, 31 באוגוסט, 2011

בתור אמא טריה, אני עדיין זוכרת את הפחד שלי כל פעם שעברתי בדיקה, כל פעם שעברתי אולטרסאונד, הפחד שאומר "מה יהיה אם"… מה יהיה אם יתברר שהעולל, שאז היה עוד "סתם" דגיג ששוחה לו בבטן, חולה?
מה יהיה אם תהיה לו תסמונת דאון? מה יהיה אם הוא יסבול מבעיה גופנית? מה יהיה???
כי אחרי כל כך הרבה זמן וניסיונות, רצינו ילד מושלם… ומצד שני- זה הדגיג שלנו, איך אפשר לוותר עליו רק כי הוא לא מושלם? (זה לא שאנחנו מושלמים, האמינו לי…)

בתור אמא טריה, אני מתחלחלת מהמחשבה על תביעה של הולדה בעוולה.
הולדה בעוולה אומרת, בצורה הכי פשוטה והכי פשטנית, שאילו הדברים היו מתנהלים כמו שצריך- התינוק/הילד לא היה צריך להוולד. דהיינו הורים תובעים את הרופא שטיפל בהם, בטענה שבגלל שלא טיפל בהם כראוי, הם לא הפילו עובר שנולד עם מומים (ותודה לויקיפדיה).
איך אפשר לומר לילד דבר כזה? גם אם לא אומרים לו את זה פיזית, ילדים הרי קולטים מהסביבה, קולטים אווירה, קולטים חצאי משפטים. איך אפשר, אחרי שהילד נולד, לומר לו "חבל שנולדת"?
ולא, זה ממש לא דיון על האם מותר ולגיטימי לעשות הפלה (כן, זכותה של אשה על גופה, ומותר לה לעשות הפלה) אלא על מה שקורה אחרי.

וילואו או'קיף היא ילדה כזו. היא נולדה כשהיא סובלת ממחלה שנקראת אוסטאוגנזיס אימפרפקטה, דהיינו "מחלת עצמות שבירות". פירוש הדבר הוא שהיא עתידה לשבור כל עצם ועצם מגופה, גם בזמן ההריון עצמו. אבל חוץ מהעובדה שרוב חייה איבר אחד (בד"כ יותר) מגופה מכוסה בגבס ו/או חבוש, וילואו היא ילדה רגילה, חכמה מאוד לגילה, מתעניינת בכל דבר מוזר שקורה בעולם, יודעת להקסים אנשים, אהובה על משפחתה.
אבל אז הוריה מתחילים לשאול "מה היה קורה אילו". מה היה קורה אילו ידעו מוקדם יותר על מחלתה של וילואו? האם היו נוהגים אחרת?

בשנה האחרונה אני מנהלת יחסי אהבה- שנאה עם ג'ודי פיקו. יש ספרים שמאוד אהבתי לקרוא שלה, יש ספרים שנטשתי באמצע, יש ספרים שלה שאפילו לא ניסיתי (וגם לא אנסה- ע"ע "בת ברית). אני מעדיפה לקרוא אותה באנגלית, לא כי התרגום שלה לעברית אינו טוב, אלא כי עם כל הכבוד (והאמינו לי, יש כבוד) למתרגמים לעברית, לטעמי יש קשת שלמה של רגשות שאינה באה לידי ביטוי בעברית.
את הספר הזה קראתי בעברית, ולא הצטערתי.
האמת, שמזמן לא "תפס" אותי ספר של פיקו בצורה כזו. בואו נגיד שאת הלילה הזה העברתי ערה, ולא באשמת העולל אלא באשמתה המלאה של פיקו. הייתי מרותקת לדילמה המוסרית, נקרעתי ברגשות סותרים, ובשעת ההאכלה הלילית חיבקתי היטב את העולל אל לוח ליבי, ולחשתי לו עד כמה אני אוהבת אותו.
אפילו העטיפה של הספר מצאה חן בעיניי, והמחישה עד כמה יצורים קטנים הם שבריריים ועדינים.
הדבר היחיד שמעט צרם לי, ויש שיאמרו שאני מגזימה לגמרי, הייתה קצת התרשלות מכיוון השכתוב והעריכה: טעות בשמה של אחת הדמויות בזמן שדמות אחרת מדברת איתה, לא משהו דרמטי במיוחד אבל עדיין…

לסיכום,בדומה לסופרים נוספים במעמד דומה, גם פיקו כותבת בנוסחה מסויימת- די ברור לאן הספר הולך ואיך הוא יגמר, אבל זה לא פוגם בהנאה.

זהירות, שביר/ג'ודי פיקו
Handle with care/Jodi Picoult
מאנגלית: מיכל קירזנר- אפלבוים
הוצאת כנרת, 2011
556 עמ'

נפילה שהיא הצלחה

יום ראשון, 21 באוגוסט, 2011

אם אתם אוהבים ספורי אהבה מיוסרים וחובבי אנגליה, הספר הזה בדיוק בשבילכם.

השנה היא 1914. המקום: אנגליה, או יותר נכון- אירופה כולה.
זהו סיפורה של אירופה, של משפחות רבות באירופה, שיום אחד מצאו עצמם נקרעות בינן לבין עצמן במלחמה לא ברורה בהכרח.
זהו ספורם של אנשים שמצאו עצמם בעולם משתנה. חלקם השתנו בהתאם, חלקם ישארו (ונשארו מאחור).

אי אפשר לכתוב יותר מדי על הספר בלי להסתכן בספויילרים. די בכך שאומר כי עלילת הספר דנה בעיקרה בגורלם של שישה אנשים, המסמלים דברים שונים באירופה דאז:

* פיץ, אציל בריטי סנוב, שמאמין באמת ובתמים שדמו סמוק יותר מדמם של אחרים.
*
מוד, אחותו של פיץ, מאותן נשים "ידועות לשמצה" של תחילת המאה, שהאמינו בכוחן ובזכותן של הנשים לבחור.
*
אתל, בעברה סוכנת הבית של פין, ובהווה אישה צעירה הלוחמת למען זכויות הנשים והפועלים.
*
ואלטר, הצלע הגרמנית בסיפור. שונא מלחמות ואוהב אדם. ובעיקר אשה אנגליה אחת.
*
גרגורי, הצלע הרוסית בסיפור. מתחיל כפועל פשוט ומסיים עמוק במהפיכה הבולשביקית.
*
לב, הצלע האמריקאית, אחיו של גרגורי, שהגיע לאמריקה וגילה את החלום האמריקאי.

אני חובבת גדולה של אנגליה, ולכן נהנתי מאוד מהאווירה הסנובית הכה- אופיינית למעמדות העליונים של אנגליה.
נהנתי לא פחות מהתיאורים, הציניים ברובם, של בני המעמדות העליונים:
"פיץ כעס. אנשים מתים כל הזמן: חיילים נהרגים בקרב, מלחים טובעים בים, רכבות מתנגשות, בתי מלון מלאי אורחים ישנים נשרפים. למה אסון המכרה היה חייב להתרחש בדיוק כשהוא מארח את המלך?" (עמ'76)

"גורלי נמצא בידיהם של שני שליטים, חשב ואלטר- הצאר והקיסר. אחד טיפש והשני גריאטרי; ובכל זאת הם שולטים בגורלה
של מוד, בגורלי ובגורלם של אינספור מיליוני אירופים אחרים. איזה טיעון נגד המונרכיה!" (עמ' 189)

מי שמכיר את קן פולט, מי שאוהב את צורת כתיבתו, לא יכול לפספס את הספר הזה.
מי שטרם מכיר אותו, ואוהב רומנים הסטוריים, ובמיוחד רומנים הקשורים למדינות המרכזיות באירופה, קרי אנגליה, רוסיה וגרמניה, יהנה עד מאוד מהספר הזה.

החסרון הגדול בספר הזה הוא שהוא רק הספר הראשון בטרילוגיה. באתר של קן פולט נאמר כי הספר השני יצא בשנת 2012 ויעסוק במלחמת העולם השניה, והספר השלישי יצא ב2014 ויעסוק במלחמה הקרה.
אני אישית לא רואה את עצמי מחכה לתרגום לעברית (המשובח למדי של נורית לוינסון) של שאר הכרכים, ומן הסתם אקרא אותם בגרסת הקינדל.

לסיכום, אם לא הבנתם,
 ברבורים

נפילת ענקים/ קן פולט
Fall of giants/ Ken Follet
אנגלית: נורית לוינסון
הוצאת מודן, 2011
902 עמ'

בין עין כרם לשערי צדק

יום שישי, 7 בינואר, 2011

תקציר הפרקים הקודמים: לפני שבעה חודשים גילינו שמברבורה ונסיך יוצא דגיג 😎 , כלומר: עתיד לצאת דגיג.
בינתיים עברו כבר כמה חודשים טובים, והגענו לשלב סיור חדרי הלידה.

בירושלים יש לא מעט  בתי חולים, אבל שניים מהם ירדו מיד מסדר היום: לא הדסה הר הצופים ולא ביקור חולים. מאחר וברשת האינטרנט מדברים יותר על בתי החולים במרכז הארץ, החלטתי להעלות לבלוג את הגיגיי משני בתי החולים שכן ביקרנו בהם: שערי צדק והדסה עין כרם.
מלכתחילה היה לי די ברור שאני יולדת בעין כרם. כחילונית בירושלים המתחרדת, קשה לי עם האוריינטציה הדתית של שערי צדק. אני לא נגד דתיים, אבל קשה עלי המחשבה ללדת בבית חולים שמלכתחילה מצהיר שהוא דתי. אבל אמרנו, "נלך לראות, מה יש להפסיד". והאמת? היה מעניין ביותר.

שערי צדק
אישה החל מהשבוע ה-24 יכולה לדלג בקלילות (עד כמה שאפשר בשבוע הזה :lol:…) על משרד הקבלה הרגיל ולעלות היישר לקומה 9, לחדר הקבלה של מחלקת יולדות. כעקרון, יש משרד ליולדות בלבד שפתוח עד השעה 15, ואחר כך נכנסים ישירות לחדר הקבלה, שם מקבלת את האישה מיילדת (יש תורנות בין כל המיילדות מי תהיה במשרד אותו שבוע..).
לחדר הקבלה מתנקזות למעשה כל הנשים מעל שבוע 24, בין אם מדובר ביולדות, בנשים עם צירים מוקדמים/תנועות עובר מופחתות וכו'.

לחדר הקבלה האישה נכנסת לבד, ללא מלווה (בעיקר אם מדובר בגבר, לאישה יש מצב שיתנו עוד קודם) לרבע השעה הראשונה. ברבע השעה הזו מקבלים את האישה, מודדים לה לחץ דם, חום ולוקחים דגימת שתן. היא מקבלת חלוק (למעשה חלוק כפול- חלוק גבי וחלוק קדמי) ונכנסת למיטה.
רק כשהיא במיטה, מחוברת למוניטור ואחרי לקיחת דם יתנו לבעל להיכנס (ואז יסגרו מסביבם את הוילון, לפרטיות). האישה תהיה מחוברת למוניטור 20 דקות לפחות, ואז יחליטו מה הלאה: חדר לידה, אשפוז או הביתה. במידה ומדובר בחדר לידה- יציעו לאשה לעשות חוקן. אין חובה לעשות. כן פותחים וריד.
לחדר הלידה עוברים בשלב האקטיבי של הלידה, דהיינו בערך בפתיחה של 4.

הלאה, חדרי לידה.
ליולדת יש כניסה אחת לחדרי הלידה, המלווה/ים נכנסים מכניסה אחרת. אין הגבלה על כמות המלווים, ואפשר להכניס דולה.
יש שנים עשר חדרי לידה, בכל חדר מקלחת ושירותים ויש כדור פיזיו (פעם היה גם כסא לידה, אבל הוא נשבר 😯 )
יש בכל משמרת 10 מיילדות, ובממוצע זה מיילדת על כל שני חדרים. יש גם רופא מרדים כונן במחלקה עצמה.
אין חובה להיות מחוברים למוניטור כל הזמן (כמובן שבמידה ויש איזושהי בעיה אז לא יתנו לך לעזוב את המוניטור), והמדיניות היא שפעם בחצי שעה מחברים למוניטור. בשאר הזמן את יכולה להסתובב (אלא אם כן את על אפידורל).
יש אפשרות להביא מוזיקה, ואפשר לשחק (קצת) באורות.
יש שלוש אפשרויות לשיכוך כאבים: גז צחוק, אפידורל ודולסטין.
המיילדת עושה גם עיסוי פירנאום (אין צורך להביא שמן שקדים)
מעדיפים לא לעשות חתך, "אלא אם אין ברירה", ובמקרה שאין ברירה יודיעו ליולדת שעושים לה. לא מתחייבים לשאול לפני זה 😥 .
את חבל הטבור לא מנתקים ישר, ואם הבעל ירצה יאפשרו לו להיות זה שחותך.
מותר להניק כבר בחדר הלידה.
התינוק נשאר עם האמא שעה (ירחצו אותו רק כשהוא מגיע לתינוקיה) ואז האמא תועבר לחדר במחלקה, והאבא יוכל ללוות את התינוק לתינוקיה.

המחלקה.
האשפוז הוא לשלושה ימים ( שני לילות).
יש שלוש מחלקות. בכל חדר 3 נשים. לכל חדר מקלחת ושירותים. לכל מחלקה תינוקיה משלה.
שעות הביקור הן: לאורחים- 16-19. לאבות: 7-21.
אוכל אוכלים בחדר האוכל (לבעלים אסור להיכנס לשם).
התינוק נמצא רוב שעות היום עם האמא. אם האישה מעוניינת בביות מלא, זה יתאפשר רק במידה ויש עוד נשים שרוצות את זה, ואז יכניסו אותן לחדר אחד. אפשר לבקש להניק גם בלילה.
כל יום יש יועצת הנקה וגם הדרכה כללית בנושא התינוק (כמו איך רוחצים וכו').

והדבר שהכי שבה את לבי (איזו אמא לעתיד קלישאית אני) היה שכשהיינו בביקור בתינוקיה- בדיוק הייתה שם אחות שלימדה אבא לחתל. החמוד הקטן (התינוק, לא האבא!) חירבן בדיוק באמצע החלפת החיתול 😆

הדסה עין כרם
כבר בהתחלה רואים את ההבדל בין שע"צ לעין כרם, וברור שבעין כרם יש הרבה הרבה יותר כסף- בהתחלה חילקו שתיה ועוגות, בהמשך בקבוקי מים מינרליים, בקיצר- פינוק יחסי. אבל זה רק הספתח…

את הסיור מתחילים במלונית "הדסה בייבי".
למלונית יכולה כל יולדת להגיע, בין אם ילדה בהדסה או לא. אם אישה ילדה בהדסה, היא תוכל להיכנס למלונית אחרי 24 שעות, אם ילדה במקום אחר- אחרי 48 שעות. על הבעל יש לשלם בנפרד. יש פנסיון מלא והאוכל הוא גלאט כושר. בכל יום יש הרצאות אחרות במלונית- בנושאי תזונה, עיסוי תינוקות, התפתחות וכו'. יש עידוד להנקה.

מכאן המשכנו לחדר הלידה.
נתחיל עם העצבים: בחדר הלידה היו 3 כסאות (!!). כך שרוב הנשים ההריוניות עמדו, עד שהתעייפנו ופשוט התיישבנו על הרצפה 👿 . כאילו, ראבאק, קשה לארגן כסאות פלסטיק או משהו????
בעין כרם יש שמונה חדרי לידה, בכולם יש מקלחת ושירותים, בחלקם יש גם אמבטיה. בכל אחד מהחדרים יש כדור פיזיו. יש אפשרות ללדת בכסא לידה, ואין הגבלה על התנוחה בה אפשר ללדת. אין הגבלה על כמות המלווים (אבל נאמר במקביל שיותר מאחד גורם לאישה ללדת יותר מאוחר), ואפשר להכניס דולה. יש מיילדת על כל שני ילדים. רופא מרדים כונן במחלקה יש בשעות הבוקר ובשעות הערב (עד 23), בשעות האחרות יש רופא מרדים של בית החולים עצמו.
יש גם מרכז ללידה טבעי, ששם הלידה היא פרטית (כ3500 ש"ח) והחדרים שם מקסימים לגמרי. למרכז הלידה מתקבלות אך ורק נשים בריאות, כשההריון אינו נחשב בסיכון.

אין חובה להיות מחוברים למוניטור כל הזמן (כמובן שבמידה ויש איזושהי בעיה אז לא יתנו לך לעזוב את המוניטור), והמדיניות היא שפעם בשעה מחברים למוניטור. בשאר הזמן את יכולה להסתובב (אלא אם כן את על אפידורל).
יש אפשרות להביא מוזיקה, ואפשר לשחק (קצת) באורות.
יש שלוש אפשרויות לשיכוך כאבים: גז צחוק, אפידורל ופטידין. במידה ורוצים אפידורל- קודם יחברו אותך לאינפוזיה של נוזלים (1000CC), ורק אחרי שהשקית תיגמר יקראו למרדים.
אין חובה לעשות חוקן, ולדברי האחות שדיברה איתנו (שכחתי את שמה), היולדת צריכה לבקש "כי לא נהוג להציע", למרות שהיא (האחות) ממליצה לעשות.
מעדיפים לא לעשות חתך, "אלא אם אין ברירה".
את חבל הטבור מנתקים על פי רצון היולדת, ואם הבעל ירצה יאפשרו לו להיות זה שחותך. מותר להניק כבר בחדר הלידה.
יכניסו קטטר כאשר רואים שהאישה מתקשה לעשות שתן. לא יכניסו קטטר קבוע אלא חד פעמי.
בית החולים מציע גם קורס הכנה ללידה- קבוצתי/פרטני/מזורז.
התינוק נשאר עם האמא כשעתיים ואז האמא תועבר לחדר במחלקה, והאבא יוכל ללוות את התינוק לתינוקיה.

המחלקה.
האשפוז הוא לשלושה ימים ( שני לילות)
יש שלוש מחלקות. בכל חדר 2 נשים. לכל חדר מקלחת ושירותים. לכל מחלקה תינוקיה משלה. מחלקה א'-ב' היא עם ביות גמיש (התינוק נמצא אצל האמא עד משהו כמו 22 בלילה). במחלקה ג' ביות מלא.
שעות הביקור הן: לאורחים: 12:30-13:30, 15:30-17, 19-20. לאבות: 8-22.
אוכל אוכלים בחדר האוכל (לבעלים אסור להיכנס לשם).
התינוק נמצא רוב שעות היום עם האמא.
כל יום יש יועצת הנקה וגם הדרכה כללית בנושא התינוק (כמו איך רוחצים וכו').
במחלקות א' וב' יש הדרכה "על יבש" למקלחת לתינוק- מתרגלים על בובה 😯 .
כששאלו מה קורה אם יש עומס, והאם עלול להווצר מצב שבו נשים תהיינה מאושפזות במחלקת יולדות במסדרון התשובה הרשמית הייתה שבית החולים מממן להן לילה ב"הדסה בייבי" (כדי שלא יהיה מצב שהן תהיינה מאושפזות במסדרון). התשובה הפחות רשמית הייתה שזה תלוי אם הרופא מאשר, וברוב המקרים הוא לא מאשר….
לגבי מחלקה ג':
את הסיור במחלקה עשתה לנו מנהלת המחלקה, שהייתה מאוד מאוד (מאוד!) פרו המחלקה בכלל ופרו הנקה בפרט. היא נאמה רבות על היתרונות בהנקה "יש קשיים קטנים, אבל בקטנה…[..]כל אישה יכולה להניק, מספיק לחבר את התינוק לשד והכל יסתדר". לא אהבתי את זה. לא כי אני נגד הנקה, אלא כי התחושה הייתה שאם את לא מניקה, אז את עצלנית. ואולי זה אלו רק ההורמונים שלי….

בכל מקרה, לגבי מחלקת הביות המלא:
רק נשים שילדו מעל שבוע 37, ותינוקות מעל משקל 2400 יכולים להיות במחלקה.
אין הפרדה בכלל בין האמא לתינוק, והכל (כולל הכל) נעשה ליד ההורים. מותר שישאר איתך מישהו בלילה, אבל רק אישה. אסור לבעלים להשאר במחלקה בלילה.

לסיכום,
כמו שכתבתי קודם, כל פעם ששמעתי "שערי צדק" עיקמתי את האף… מדובר בבי"ח עם אוריינטציה חרדית מובהקת, וכחילונית- זה הדבר שהכי רחוק ממני. אבל יצא לי להיות בו מלבד בסיור המודרך גם במהלך השבוע, בלילה לחוץ למדי שנגמר בטוב), והצוות היה מקסים, והשרה הרבה אווירה של נינוחות. גם חדרי הלידה שם מרווחים וחייכנים (ו-ורוד!) הרבה יותר מהחדר המוצע בעין כרם. האווירה בעין כרם הייתה הרבה יותר מתנשאת, סטייל "אנחנו יודעים כבר הכל", התחושה הייתה של בית חרושת, ובקיצור- אנחנו הולכים ללדת בשערי צדק 😎 .

לדבר מהבטן, או: גם זו דרך לבשר לאומה :)

יום שלישי, 9 בנובמבר, 2010

"הדבר הקטן הזה בבטן הולך ומשתלט לי על החיים. זה התחיל מהאוכל, והלך והתרחב לתחומי חיים נוספים. כמו בסרט ה"הנוסע השמיני"- מתיישב יצור בתוך הגוף, ומתחיל לנהל אותו" (עמ' 30)

איש לא מכין אותך לרגע הזה, שבו את מגלה שאת בהריון. לא משנה כמה זמן חלמת על זה, כמה זמן עבדת והתאמצת כדי להגיע לשלב הזה, לא משנה אם ההריון היה מתוכנן או לא, שום דבר לא מכין אותך לרגע בו את מגלה שזה חיובי… את בהריון.

השלב הבא בו המודעות וההבנה לא בהכרח חופפים הוא שלב הלידה (ולא, עוד לא הגעתי לשלב הזה- אני עוד משתדלת להדחיק אותו:roll: ): מה, התינוק קטן הזה הוא שלי?? מה, אני אמא????

אף אחד לא מכין אותנו באמת להיות אמהות. לא משנה כמה קורסים לקחנו, לא משנה כמה ספרים קראנו, לא משנה מה עשינו, יש דברים שצריך לחוות כדי להבין.

ספרה של נועה ברקת, "מבטן ומלידה", נועד להשלים במקצת את החסר, ולשתף בחחיות הלידה ותחילת ההריון.
הספר דן בסוגים שונים של הריון ולידה, כולל לידות בבית, לידות והריונות שהסתיימו במוות, הריונות מרובי עוברים ועוד.

הספר מיושן במקצת (יצא בשנת 2002) אבל למרות שאנחנו (שהרי הנסיך הוא חלק מזה) "רק" באמצע הדרך, הספר בהחלט 'הכניס' אותי לעניינים.
מצד שני, זה לא ספר שנשאר איתי לנצח. חיפשתי הרבה יותר חיבור רגשי, הרבה יותר עצות אבל נראה לי שהכיוון העיקרי בספר היה יותר לשאלת ה"איך ללדת" מאשר לשאלת ה"איך עוברים את זה".

לסיכום,
 לבעלות עניין בלבד.

לדף הספר באתר ההצאה.
לאתר של
נועה ברקת

מבטן ומלידה- נשים מדברות על הריון ולידה/ נועה ברקת
הוצאת מודן, 2002
195 עמ'