ארכיון פוסטים עם התג "התעללות"

ידע זה כח

יום שלישי, 24 ביוני, 2014

מידענית

כל מי ששומע שאני ספרנית (ומידענית חובבת) מוצא את עצמו באיזשהו שלב מגחך ואומר "נו, כמה זמן לקח הקורס לעשות "שששש"… ".
ספק רב אם הוא היה מעז לומר את אותו הדבר לונסה "מיקל" מונרו. ספק גדול יותר אם הוא היה שורד זמן רב אחרי אמירה כזו.

"מיקל" מונרו היא בחורה צעירה שהספיקה לא מעט בחייה. היא נולדה באפריקה להורים מסיונרים ובסופו של דבר כישורי החיים שלה הפכו אותה ל… למי שהיא בעצם. מונרו יודעת למצוא דברים. אנשים. מידע. כל מה שתחפשו.  אני מניחה שכשטבעו את המשפט "ידע זה כח", התכוונו ל"מיקל".
כשריצ'רד ברברנק, איל נפט, פונה אליה על מנת שתעזור לו לעלות על עקבותיה של בתו האובדת אמילי, היא נוטה לסרב.
היא עייפה. מותשת, נכון יותר. היא חזרה ממשימה קשה. אבל משהו מושך אותה.
אולי זו העובדה שהיא אמורה לחזור לאפריקה, ארץ שהטביעה עליה ביותר מצורה אחת, חותם לכל חייה. ו"מיקל" נוסעת לאפריקה. בדרך היא תצטרך להתעמת לא רק עם אנשים רעים, אלא בעיקר עם השדים שלה עצמה ועם עברה.

מסובך היה לי לכתוב על הספר הזה.
זה ספר מתח מעולה. נכון שהסוף היה די ברור, אבל העלילה מהוקצעת, מדובר בספר ראשון בסדרה (שאני בהחלט מתכוונת לעקוב אחריה), והגיבורה, כמו שרבים וטובים ממני אמרו לפני, מזכירה מאוד מאוד את ליסבת סלנדר הבלתי נשכחת (של סטיג לרסן).  היא לא ממש ליסבת, כי ליסבת לא יודעת לפעול בחברה. היא פגועה לא פחות ממנה, מצולקת וחשדנית, אבל יודעת לשחק את המשחק טוב יותר לטעמי.
אבל הרגשתי, כנראה מהמקום המקצועי הפרטי שלי, מעט מרומה. זה לא ממש מידענית. זה יותר "סופר מידענית". היה פה פחות חיפושי מחשב והרבה יותר שכל ועורמת רחוב. זה לרגע לא פגם בעלילה, סתם עצבן אותי.

לסיכום מס. 1, ובנימה אישית, יש משהו מעט אירוני בעובדה שזהו אחד הספרים האחרונים שקראתי כשאני עדיין כשעבדתי כספרנית. זה אירוני כי כל הזמן אנחנו שומעים שמקצוע הספרנות הולך ועובר מהעולם, כי אנשים כבר לא באים לספריות (לא לפי מה שקורה בספריה שלי) , וכי היום ספרנית היא לא באמת "רק" ספרנית, אלא גם (ואולי בעיקר) מידענית.

לסיכום 2, אני אוהבת את "מיקל". הלוואי והיו עוד גיבורות נשיות שכאלו. הלוואי והיו עוד (א)נשים כאלו גם בחיים, אולי אז מצבנו היה טוב יותר. בעצם, לא בהכרח בטוח, כי הן באות ממקומות מאוד מאוד רעים. אבל זה כבר נושא לפוסט נפרד.

הסופרת, טיילור סטיבנס, היא סיפור מדהים לכשעצמו. היא נולדה בכת "ילדי האלוהים", כת בה הילדים נשלחים למדינות שונות בהן הם אמורים לקבץ נדבות/לעבוד בפרך. רק כשהייתה בשנות העשרים לחייה הצליחה לברוח מהכת ולצור לעצמה חיים. אין ספק שרק מי שעבר חיים כאלו היה יכול לצור חיים דומים בתכלית לגיבורה בספר.

לסיכום הסיכומים (כי עצוב לראות מה קורה לילד/ה שעובר חיים של גיהנום, אבל איזה יופי של גיבורה ספרותית!)

המידענית/טיילור סטיבנס
The Informationist/Taylor Stevens
מאנגלית: גיא הרלינג
הוצאת כנרת, 2014
335 עמ'

הילד האחרון

יום ראשון, 13 בנובמבר, 2011

קודם נעלמה אליסה. אחר כך נעלם אבא. ואמא?
אמא עוד קיימת, אבל לא ממש. כי מה כבר יכול להישאר מאשה שבתה נעלמת ואז גם בעלה? רק קליפה. וג'וני. אבל ג'וני הוא עצמאי בשטח. הוא יכול הכל. כמעט הכל.

ג'וני הוא ילד בן 13. למען האמת, כבר שנה שהוא לא ילד. הוא לא ילד מהיום שאחותו התאומה נעלמה, ואז הוא גילה שהעולם לא מושלם, שאבא שלו, שתמיד היה חזק, יכול להישבר ולהיעלם, ואמא שלו… אמא שלו נשברה מזמן, וברחה לסמים, לשתיה ולגבר אחר, שאם אבא עוד היה בסביבה לא היה מעז להתקרב לאמא שלו.

שנה עברה, ואיש לא מאמין שאליסה עדיין בחיים מלבד ג'וני, שבנאמנות ובאופטימיות שקיימת רק אצל ילדים, ממשיך לחפש אותה, בחיפוש מדוקדק ששוטרים יכולים רק לקנא בו.
אבל ג'וני הוא רק ילד, ולכן קלייד האנט, הבלש שחוקר את הפרשה עוקב אחריו, כי גם אצלו השאירה היעלמותה של אליסה חלל גדול.
וכשג'וני מגלה משהו, אין לקלייד ברירה והוא חייב להתערב, דבר שפותח תיבת פנדורה, ודבר לא יהיה כשהיה.

זה לא רק ספר מתח. זה יותר מזה.
יש כאן לא מעט נגיעה ברגשות של אלו שנשארו מאחור, אחרי היעלמות/חטיפה/מוות של אדם קרוב, של ילד. איך משפחה יכולה להתמודד עם משבר שכזה?
יש כאן נגיעה מאוד חדה ומדוייקת בלבו של ילד קטן, שחושב שהוא עצמאי (כי אין לו ברירה) אבל בלבו פנימה הוא רוצה, משתוקק, שמישהו יראה אותו.

פחות התחברתי לכל ענייני הרוחניקיות שמקבלת נפח מסויים בעלילה, אבל זה לא ממש הפריע.

לסיכום,

הילד האחרון/ ג'ון הארט
The Last boy/ John Hart
מאנגלית: קטיה בנוביץ'
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2011
431 עמ'

בשם אחותה

יום שלישי, 11 באוקטובר, 2011

"קוראים לי תהל. אני בת ארבעים וארבע. יש לי שתי צמות, טבור אחד, זוג עיניים, אף, פה, מצח, שני שדיים, עמוד שדרה, לב אחד, שתי כפות רגליים, שתי ידיים, רחם אחד ואחות אחת ושמה ציפי. יש לי שיער שחור וקצת שערות לבנות, אני לגמרי תימניה, אבל גם ניצולת שואה. הגוף שלי חלק וטרי ואין לי המון נסיון מיני. אני אוהבת נשים יותר מאשר גברים, אך בליבי אני חולמת על אהבה לרועה צאן, לגבר שאופה לחם, לסופר רגיש שיראה אותי ויאהב אותי כמו שאני" (עמ' 13).

תהל רן היא לא הילדה מהבית השכן. היא לא כמו כולן.
היא לא לבנה, אלא תימניה. היא לא גרה עם המשפחה שלה, אלא במשפחה אומנת. או במוסד. או בהוסטל. או בבית משוגעים.
היא עקשנית, פראית, סוערת, צבעונית. היא אחרת.
ואולי בזכות האחרוּת שלה, היא יכולה לכתוב בצורה כל כך ברורה על מה שעברה, או יותר נכון על מה שהיא עוברת.
כי התעללות בילדות, בין אם מדובר בהזנחה, בהתעללות פיזית או בהתעללות מינית, חורטת בנפש. חלק מצליחים לטפל בפצעים, להפוך אותם לצלקות. חלקם נשארים פצועים ומדממים.

תהל התקדמה הלאה, אחותה נשארה מאחור, ועכשיו- אחרי שכתבה את ספורה, מתפנה תהל לכתוב את ספורה של אחותה, את סיפור שתיהן.
הפסיכיאטר ליפטון אבחן בזמנו תופעה הקרויה "אשמת הניצול", תופעה שקיימת בקרב ניצולי שואה, וניצולי פיגועים אחרים. בבסיס האשמה עומדים רגשות האשמה של הניצול על כך שהוא ניצל, בעוד שקרובי משפחתו לא שרדו/נפגעו קשות. זה אחד הדברים שבלטו לי בספר.
"כל הזמן אני מנסה להבין למה אחותי נפלה ברשת של דייגים אכזרים. למה היא מרגישה שאין לה כוחות. למה היא חולה ואני לא? למה היא אסירה ואני בחוץ? למה?
איפה המקום שבו היא התרסקה, נשאבה לחולי, לבועות הסבון של ההגדרות. לא יודעת לשים את האצבע, להרגיש את הדופק של ההדרדרות" (עמ' 80).

בגלגול אחר בחיי עבדתי בארגון העוזר לפגועי נפש.
אחד הדברים הפחות מדוברים בנושא הוא הקושי של בני המשפחה הבריאים, בעיקר כי (לכאורה) מובן מאליו שהם החזקים, והחולים האם אלו שצריך לדאוג להם.
גם כאן מצליחה תהל להעביר את הלך הרוח, שנע בין דאגה כנה והמון אהבה, לבין תסכול, עצב וכעס על האחות החולה.
" את לא תשתלטי עלי עם המסכנות שלך, ועם המוות שלך, תני לי לחיות, את שומעת? לא רוצה את המוות שלך. אני רוצה לחיות, אני רוצה לנשום אני רוצה לפתוח חלון, אני רוצה לטייל" (עמ' 86).

קשה לי.
קשה לי לומר שהסוף טוב. קשה לומר, כי אין כאן סוף, כי הכל מתעתע.
ציפי, האחות, נמצאת בהוסטל. תהל, הבריאה יותר, המשתקמת, נמצאת בדירה עצמאית, ללא תלות ברשות פסיכיאטרית זו או אחרת, אבל אין ספק שהיא פגועה לא פחות, גם אם ברמות אחרות.
אבל לאורך כל הדרך, מודה גם תהל, היו גם אנשים טובים, ומקומות טובים. דוגמה אחת, שנגעה ללבי עד מאוד, בין השאר כי דיברתי עליהם בעבר, היא של מכון סאמיט:
"במכון סאמיט הקשיבו לי לעומק, היו בשבילי. המקום הזה ידע להכיל נערים ונערות במצבים רגישים ופגיעים. כמה שאהבתי את המקום הזה. הנפש שלי הסתובבה שם חופשיה, מוגנת. הצוות השקיע בכולם. היה להם אכפת. היתה לי פסיכולוגית מופלאה וחכמה שהייתה רגישה אלי באופן מיוחד אבל גם ידעה לשים לי גבולות ולשמור עלי מעצמי הסוערת" (עמ' 219).

ומילה אחת על הכריכה: בכריכה נראה בית רקום, בדומה לגובלנים ש(גם אני)רקמנו בילדותנו, וזה אומר הכל- החל בתמומות וכלה ברצון להיות חלק ממשהו, מבית.

לספר הזה הגעתי בשקיקה, אבל גם בחשש גדול.
אני מעריצה גדולה של תהל רן, עוד מהימים בהם העלתה את הצגת היחיד שלה "איפה רותי", עוד מהימים של ספרה "אישונים מדברים".
תהל כותבת באומץ, בלי להסתיר, בלי להתחבא, וזה גורם לכאב גדול בבטן. לאבן שיושבת עליך גם ימים אחרי, לחוויה שאתה שואב ממנה לא מעט, אבל בדמים.

לדף ארגון מיל"מ– מרכזי יעוץ למשפחות מתמודדים.

לסיכום,
(בגלל האומץ, בגלל הכנות, בגלל ששבוע אחרי הספר עוד לא עוזב אותי)

בשם אחותי/ תהל רן
הוצאת מודן, 2011
303 עמ'

בת הערובה

יום רביעי, 17 באוגוסט, 2011


"רק דבר אחד הרגיע אותי כשראיתי את תמונותי של קלרה בחדשות: לא הייתי הילדה הבלונדינית והעדינה שתוקפי הילדים מעדיפים, כך נראה.

לא היה לי מושג עד כמה אני טועה." (עמ' 34)

 

נטשה קמפוש הייתה ילדה שרובנו לא נביט בה מבט שני. שיער כהה, שמנה לגילה, לא הכי מטופחת. כבת להורים גרושים, היא תהתה יותר מפעם אחת האם היא אהובה בכלל. היא לא הייתה מיוחדת. לא הייתה ייחודית. היא הייתה סתם ילדה.
עד לשני במרס 1998.


בבוקר אותו יום יצאה נטשה מביתה לכיוון בית הספר, כשפגשה בדרך
את וולפגנג פריקלופיל, שלימים יגיד לה שנראתה לו כמו חיה פצועה ולכן היה חייב לקחת אותה. מאותו הרגע ולמשך שמונה שנים, איש לא ידע מה עלה בגורלה.


לפני שנים רבות קראתי את ספרה של אסתר שטרייט וורצל, "בן ערובה". אחד הספורים בספר היה על בועז, שנלקח כבן ערובה בידי כנופייה של ניאו נאצים/פרו פלשתינאים (ממרחק השנים אני לא ממש זוכרת). כבר אז עניינה אותי הדינמיקה שבין חוטף לנחטף, ומאז אני קוראת לא מעט בנושא.

אבל לקח לי זמן רב להגיע לספר הזה, בעיקר מתוך רתיעה מסויימת מכתיבה פופוליסטית, ואולי גם בשל תחושת המציצנות שבקריאה. אבל בסופו של דבר, כמו שאפשר להבין, קראתי את הספר, וטוב שכך.

אני לא יודעת אם נטשה היא קורבן חטיפה קלאסי, אם היא נורמלית, או אם היא סובלת מ"תסמונת שטוקהולם" (טענה שהיא דוחה בכעס רב בספרה). כל מה שאני יודעת הוא שהספור הזה הוא לא ספור של קורבן, או לפחות לא רק של קורבן.
נטשה מספרת רק את מה שהיא רוצה לספר. היא מדווחת בצורה יבשה למדי על ההתעללות הפיזית והנפשית היומיומית. היא מצהירה שאינה מתכוונת לדון כלל בהתעללות מינית, באם הייתה, כי גם לה מגיע מעט פרטיות. היא מנסה להסביר מדוע לא ברחה, אבל גם אז היא אינה מתנצלת (וטוב שכך!):
"עדיין היו רגעים שבהם חשבתי לברוח, אבל כבר לא תיכננתי תוכניות מפורטות. הדג לא קופץ מעל קצה קערת הזכוכית, כי שם מחכה לו רק המוות" (עמ' 128).

לטעמי, הגם שבסופו של דבר מדובר באישה צעירה ששרדה תקופה ארוכה של אימה וטרור, ניתן לראות את הנזק, את הצורך להיות כל הזמן בשליטה, גם שנים לאחר שהשתחררה מכלאה קובעת נטשה מסגרת וגבולות ברורים למה שהיא מוכנה לחלוק עם הציבור, ועומדת בה- ואולי זוהי דרכה לשרוד. ויש לה גם מסר להעביר:
"החברה שלנו זקוקה לפושעים בדמותו של וולפגנג פריקלופיל כדי להעניק פנים לרוע שחי בקרבה וכדי להרחיק אותו מהחברה עצמה. אנו זקוקים לתמונות של צינוקים במרתפים כדי שלא ניאלץ לראות את הבתים הרבים שבהם האלימות זוקפת את ראשה הקונפורמיסטי והבורגני. החברה משתמשת בקורבנות של מקרים שערורייתים כמו שלי כדי להתנער מהאחריות לקורבנות הרבים וחסרי השם של הפשעים שמתרחשים מדי יום ביומו, קורבנות שאיש אינו מסייע להם, אפילו כשהם פונים לעזרה" (עמ' 163).

ואולי כדי (לנסות) להמחיש את האימה- הביטו בסרטון הזה, שמתאר את הכניסה לצינוק בו נכלאה נטשה. מצד שני, יש כאלו המביטים בעין ספקנית לעבר נטשה, במיוחד לאור העובדה שבעקבות הפרסום לו זכתה לאחר שברחה, קיבלה חוזה להנחיה בטלוויזיה ואפילו העלתה אתר לאוויר. מצד שני, אולי זה הדבר ההגיוני לעשות בתרבות הריאליטי והפפאראצי של היום…

לסיכום,
ספורה של אשה צעירה, אמיצה ופגועה. שווה קריאה.

3096 ימים/ נטשה קמפוש עם הייקה גרונמייר וקורינה מילבורן
מאנגלית: גיא הרלינג
הוצאת כנרת, 2011
238 עמ'

ורנון גוד ליטל

יום שני, 2 באוגוסט, 2010

בעיירה שכוחת האל מרטיריו, בטקסס, יושב נער בן חמש עשרה בתחנת המשטרה כשרק תחתונים לגופו.
הנער הזה, ורנון שמו, הוא חסר ייחוד. אין לו תכונות אופי או תחומי עניין מיוחדים. הדבר היחיד שמיוחד בורנון היה החבר המקסיקקי (כדברי אנשי העיירה) שלו, חסוס.
ולמה חסוס מיוחד? כי יום אחד הוא פתח ביריות בתיכון בו למדו ורצח שישה עשר תלמידים.

בניגוד ל"חייבים לדבר על קווין" או "תשע עשרה דקות", העלילה כאן אינה מתמקדת ברוצח או בסיבות שגרמו לרצח, אלא בבני העיירה עצמה, או יותר נכון ברצון הנואש כמעט להמשיך ולחיות את "15 דקות התהילה".

אם תרצו, זהו דיון מעניין למדי בתרבות הטלוויזיה הצהובה (ערוץ 2, מישהו?)- מה יהיו אנשים מוכנים לעשות כדי להיות בטלוויזיה.

זה מתחיל בשוטרת חובבת ג'אנק פוד שמחפשת סיבות לרצח, דרך כתב טלוויזיה מתוסכל/נוכל לא מוצלח שמחפש שעיר לעזאזל, ונגמר באמא של ורנון, שדואגת לומר לכולם שהיא אוהבת אותו כי "אמהות אוהבות גם רוצחים".
כולם בעצם מחפשים פרסום. לכולם חשוב להופיע בטלוויזיה, עד כדי כך שהאמת כלל לא משנה, וצדק הוא לא משהו שנקבע בבתי המשפט אלא באמצעות משאל טלוויזיוני (כך לדוגמה מחליטים אם אסיר יוצא להורג או יקבל חנינה).

יש פה אמירה על האכזריות (הידועה, שכבר דובר בה רבות) של בני הנוער (ולמה להכחיש, אנשים בכלל) כלפי השונה, או שמא נאמר החלש/הפגיע/השקט יותר: "כל מה שאני מריח, חוץ מזיעה ורוטב ברביקיו, זה בית הספר- התדר שבריוני הכיתה משדרים עליו כשהם מזהים ילד שקט, רהוט לשון, יושב בפינה. ריח של ניסור קרשים לצלב" (עמ' 15), אבל בעיקר יש כאן שאלה שחוזרת ועולה- האם המציאות משתקפת בחדשות או שמא החדשות הן היוצרות את המציאות?

הספר מתכתב, בדומה לספרים אחרים, עם הטבח בקולומביין. לזכותו יאמר, שהוא מנסה לעשות זאת בצורה קצת יותר מקורית, כלומר לא עוד-דיון-של-מה-נעשה-עם-תופעת-הבריונות-ומי-יותר-קורבן, אלא הסיקור התקשורתי שמחפש לנצח אשמים.
הבעיה בספר הזה היא שהוא מתאמץ מדי. אפילו שם העיירה- מרטיריו, הוא נגזרת של המונח מרטיריום- מות קדוש מעונה. וכשספר מתאמץ כל כך, כנראה שאין לו באמת מה להגיד….

די.בי.סי.פייר הוא שם עט (Dirty But Clean-מלוכלך אבל נקי) של פיטר פינלי, סופר יליד אוסטרליה שחי שנים רבות במקסיקו ובטקסס.
הספר זכה בפרס בוקר, כשנימוקי השופטים היו שמדובר ב"קומדיה שחורה המשקפת את המשיכה והדחייה מאמריקה".

יכול להיות שכגודל הציפיה גודל האכזבה, יכול להיות שציפיתי למשהו שיהיה דומה יותר לספרים אחרים שקראתי, אבל אחרי ההמלצה המהללת של אביבה, בהחלט ציפיתי ליותר.
מצד שני, לכו תדעו, אולי אתם תהנו.

לסיכום,
(כי הרעיון היה מעניין, אבל הביצוע כושל לחלוטין)

ורנון גוד ליטל/די.בי.סי. פייר
Vernon God Little/ DBC Pierre
מאנגלית: אמנון כ"ץ
הוצאת מטר, 2005
287 ע"מ

כשפורסט גאמפ פוגש במציאות

יום חמישי, 15 ביולי, 2010

"אים אתה חחם יחולים ליות לחה אמון חברים טובים ואתה יחול לדבר איתם ואתה אפפם לו נישר לבד כל הזמן" (עמ' 21)

פורסט גאמפ, בעל מנת המשכל 75, הוא אחד מגיבורי הסרטים האהוב ביותר. מצטטים ממנו כל הזמן, מחייכים כשנזכרים בשמו.
בינינו, איך אפשר שלא? הוא כל כך חם ותמים, כמו ילד בגוף מבוגר.
גם צ'רלי הוא כזה.

"קורים לי צ'רלי גורדון אני עובד במאפיה של דונר ואדון דונר נותן לי 11 דולר לשבוע ולחם או עוגה אם אני רוצה" (עמ' 9).

צ'רלי הוא גבר מבוגר עם IQ 68.
הוא רוצה להיות חכם. הוא רוצה שיהיו לו הרבה חברים. הוא רוצה שיאהבו אותו.
ובניגוד לפורסט, שמכיר בעובדה שהוא לעולם לא יהיה חכם, לצ'ארלי יש תקווה.
צ'רלי עומד לעבור ניתוח שישנה את חייו.

קצת בדומה, וסליחה על הקלישאה (אבל היא חוזרת על עצמה הרבה בספר), לאדם וחוה שהרגישו שהם נמצאים בגן עדן, עד שטעמו מפרי עץ הדעת.
לפתע פתאום צ'רלי כבר לא טיפש או תמים. הוא חכם, יש יאמרו גאון. אבל לך תתמודד עם החיים כשיש לך IQ בשמים ואינטיליגנציה רגשית ששואפת לאפס.
וצ'רלי כועס.

"ומה חשבת? שאשאר כלבלב תמים שמכשכש בזנב ומלקק כל רגל שבועטת בו? ברור שכל זה שינה אותי ואת האופן שבו אני חושב על עצמי. עכשיו אני כבר לא חייב לאכול את החרא שהאכילו אותי כל החיים" (עמ' 92).

זה ספר קטן, שמדבר על המעמדות השונים, על התחושות של אותם אנשים שאנחנו לא ממש שומעים, גם כשאנחנו אומרים לעצמנו שאכפת לנו.
"כה מלא שביעות רצון עצמית ויהיר היה, עד שהתחשק לי להרביץ גם לו. גם לפני הניתוח הייתי אדם, במקרה ששכחת-" (עמ' 70).

הסוף, כמו בסיפור אדם וחוה, הוא טרגי. לא בטוח שיש אופציה שונה, כי צ'רלי המוכר והאהוב לא ממש מכיר את עצמו, והפער בין השכל ללב גדל והולך.

אהבתי מאוד את דרך כתיבת הספר. צ'רלי כותב יומן שבו הוא מתאר את תחושותיו, ודרך כתיבתו הקוראים יכולים לראות את השינוי העובר עליו- החל מכתיבה ללא פיסוק ושגיאות כתיב, וכלה בכתיבה בעלת עומק מחשבתי ורגשי.

דניאל קיס הוא סופר אמריקאי, שכותב בעיקר מד"ב. את השראתו לספור קיבל מהתקופה בה עבד כמורה בכיתה לחינוך מיוחד, ואחד התלמידים שלו שאל האם יוכל לעבור לכיתה רגילה אם יעבוד קשה ויהפוך להיות חכם.
הספר "צ'רלי" יצא בתחילה כסיפור קצר (בשנת 1958), ולאחר מכן עובד לרומן (שיצא לאור לראשונה בשנת 1966).
היו לא מעט נסיונות לעבד את הסיפור לקולנוע, אבל כל פעם שניסו לשנות את הסוף, הטיל קיס וטו. רק בשנת 1968 עובד הסרט לקולנוע (קליף רוברטסון, השחקן הראשי, זכה באוסקר על התפקיד).

אם צאתו עורר הספור פולמוס רחב בעיקר בשל יכולת הרופאים לעשות דברים ש"רק אלוהים יכול", פולמוס זה מתועד בצורה די ברורה בספר עצמו.
מסיבה זו בדיוק, כמו בפעמים רבות אחרות בהן ישנה התנגשות בין מדע לדת, ישנם מקומות בהם לא ניתן למצוא את הספר בארה"ב- בעיקר בספריות בתי ספר בהן ישנה עדיין צנזורה על ספרים.

מאחר והספר יצא בהוצאת "מסדה" ז"ל, לא ניתן לתת קישור לדף הספר, ולכן אני נותנת קישור לאתר הסופר, בו ניתן לקרוא לא מעט על הספר.

לסיכום,
(ספר שהשאיר אותי תוהה ימים ארוכים. מומלץ בחום).

צ'רלי/דניאל קיס
Flowers for Algernon/ Daniel Keyes
מאנגלית: דן שליט
הוצאת מסדה, 1988
213 ע"מ