ארכיון פוסטים עם התג "מיניות"

שתיקת הכבשים

יום שלישי, 1 ביולי, 2014

טווס בחדר מדרגות

"חווי אומרת: יש ארבעה סוגים של אנשים שאסור לסמוך עליהם בשום נסיבות: אנשים שיש להם זקן בלי שפם, אנשים שיש להם שפם בלי זקן, אנשים שפעם גרו בפתח תקווה והיום חיים באשרם בהודו, ואנשים שמשנים את השם שלהם כך סתם באמצע החיים ללא שום סיבה מוצדקת". (כריכה פנימית)

אני מוסיפה: יש עוד סוג, אמהות ששותקות אנשים שיודעים מה קורה מעבר לדלתות סגורות וממשיכים לשתוק.

מעשה בשלושה אחים: איב (ששינתה את שמה לחווי), סאן (שמכונה סאני) ולורן שיושבים אחר צהריים אחד מול אביהם הזקן. כשהוא יורה בעצמו מול עיניהם, לא לפני שהוא אומר לבתו הבכורה "למה את מכוערת?" (עמ' 152), עולמם מתמוטט.

אתם מבינים, משפחת עמיזדה הייתה משפחה רגילה ברמת גן. הם גרו בבניין רגיל, בדירת ארבעה חדרים רגילה. היה חדר שינה להורים. חדר שינה לילדים. וחדר נוסף, לאבא ולורן. לאף אחד אסור היה להיכנס לחדר הזה.
יש משהו איום ונורא במשפחות. משפחות הן כמו דבק. לפעמים זה מאחה. לפעמים הדבק הזה יותר דומה למלכודת עכברים. רע והורג, אבל אי אפשר באמת להשתחרר ממנו.

משפחות שהתעללות מינית, פיזית או מילולית מתרחשת בהן הן משפחות מסובכות. יש שם המון אשמה, המון כעס ואפילו קנאה. ואף אחד מהרגשות הללו לא מופנה לאדם שאליו הם צריכים לפנות. בדרך כלל רגשות אלו מופנים בעיקר לקורבן. והקורבן ממשיך להיות קורבן.

אמא של לורן שנאה את לורן. לורן גנבה את בעלה. סאני שונא את לורן. הוא לא באמת שונא אותה, אבל הוא כועס עליה. איב מרגישה אשמה. לורן הייתה אחותה הקטנה… ולורן, לורן שקועה בעולמה שלה כל כך עד שהיא לא שמה לב למה שקורה לבתה, קשרל.

א' אמרה לי שאני חייבת לקרוא את הספר הזה.
התלבטתי, כי אני פחות קוראת ישראלי. אבל טוב שקראתי.

היה לי עצוב לקרוא את הספר הזה. הכעיס אותי הספר הזה.
עצוב, כי אני מכירה יותר מדי סיפורים כאלה. עצוב, כי לאנשים רבים זה נראה בדיוני לגמרי, ולאנשים אחרים אלו החיים עצמם.
הכעיס אותי, כי אוזלת היד של האנשים היא נוראית. דמיינו לכם בניין שלם שיודע שמשהו רע קורה לילדה קטנה מאחורי דלת סגורה. דמיינו אמא שיודעת שלילדה קטנה קורה משהו נורא. וכולם שותקים. כולם. איך אפשר?
וגם זה לא בדיוני. גם זו מציאות חיינו.

זהו ספרה השני של גלית סידטל אטבריאן. את ספרה הראשון, "ואם היו אומרים לך", לא העזתי לקרוא (הייתי בהריון, ובטראומה גדולה מ"פלפלים צהובים"), אבל הוא בתכנון. מתישהו.

לסיכום, ספר שישבור את לבכם, וגם יכעיס אתכם אבל גם יזכיר שבחיים יש גם תקווה.

טווס בחדר מדרגות/ גלית דיסטל אטבריאן
הוצאת זמורה ביתן, 2014
479 עמ

המתנה שקיבלתי מאבא

יום שני, 14 בינואר, 2013

"דמיינו לכם שעומד פה אדם לידי. טוב, לא כל כך קרוב, אבל כאן על הבמה. אדם שכבר אפשר לקרוא לו מבוגר, 70 ומשהו. לא גבוה ולא נמוך, קצת מקריח, קצת כרס, משקפיים. סבא נחמד, חביב, אוהב שוקולד.
דמיינו לכם שהאדם הזה ניצל מינית לצרכיו בנות שונות. בנות משפחה ובנות מחוץ למשפחה. אני הייתי בתוך המשפחה.
דמיינו אותו עכשיו שוב, כשאתם יודעים מה הוא עשה, הוא בוודאי יראה לכם איש מגעיל, סוטה, מניאק.
האיש הזה הוא אבא שלי" (עמ' 9)

אם לא הייתי נחשפת לסופרת לפני שנים, סביר להניח שלא הייתי מסתכלת על הספר הזה.
אבל יצא לי לשמוע אותה כמה פעמים, וספורה, ובעיקר האומץ שהיא מפגינה, קרוב לליבי, ולכן כשראיתי שהיא כתבה ספר, היה ברור שאקרא אותו.

ליאור הייתה ילדה קיבוצניקית רגילה, עד שאבא שלה החליט שהוא רוצה יותר. זה לא היה כמו בסרטים. זה לא שהוא זרק אותה על הרצפה וביצע בה את זממו, הדברים היו הרבה יותר מתוחכמים. הרבה יותר מעורפלים. לקח לה שנים להבין שלתחושה שהיא מרגישה יש צידוק. ובסוף היא גם מצאה את האומץ לעצור את זה.

אם אתם מצפים לשמוע כאן סיפור נוגע ללב על נפגעת/שורדת גילוי עריות, על הסבל שעברה ועל חייה המתוסבכים, זה לא הספר הנכון בשבילכם. יש פה גם את זה, אבל יותר מזה- הספר מתאר את המורכבות בחיי נפגעת גילוי עריות. את הדרך ואת העשיה. מתארת את ההתמודדות הן כילדה, אבל לא פחות מזה כאישה, כאם וכבת זוג.
היא מתארת, לדוגמה, את החשש שעלה בה בזמן שהייתה בהריון:
"אם יצא בן- מה אעשה איתו? איך לגדל אותו עם כוח בלי שיצא כוחני, איך לגדל עצמאי בלי שידרוס אחרים. איך לגדל אותו בן בלי שיצא בן, בלי שיצא פוגע באחרים." (עמ'115)

ליאור החליטה לעשות משהו שונה למדי ממרבית הנפגעות. היא לא שותקת. היא מתנדבת במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית, היא מרצה בנושאי הטרדות מיניות. יש לה אתר בנושא, והיא לא שותקת ולא מסתירה.
מהיכרותי עם הנושא, ויש לי היכרות רבת שנים איתו, הפתיחות שלה היא לא מאוד מקובלת. מילא, יגידו אנשים, שהיא מתנדבת, מילא שהיא מרצה, אבל לספר לבנות הקטנות שלה?
אבל לליאור יש משהו שלמרבית הנפגעות אין. זו המתנה שקיבלה מאביה: הודאה במעשיו. כן, הוא מודה שהוא עשה את הדברים האלו, זה רק כי הוא "פשוט אוהב ללטף". לא, הוא לא באמת מבין למה היא עדיין כועסת ולמה היא לא רוצה להיות בקשר איתו.

לא עם כל דבר שנכתב בספר הסכמתי. היו לא מעט דברים שעוררו בי תחושה לא נוחה, אבל היו גם לא מעט תובנות נכונות ומעניינות, דוגמת ההגדרה הבאה:
"חזירות מינית שואבת את כוחה מתוך תפיסת העולם המאפשרת לאחד לממש את 'התלהבותו' ודורשת מהשני להיות מאוד ברורים ואסרטיביים כשמשהו לא מתאים.

חזירות מינית לא שמה לב לניואנסים, שינויים, חוסר ודאות, בלבול. התחלת, עלית לביתו, פלירטטת, התחבקת- אז נא להמשיך. אפילו שכמעט כל תלמיד תיכון יודע לדקלם ש"מותר להפסיק בכל רגע נתון".
חזירות מינית גורסת שהוא אולי לא הבין, אבל את שלחת 'מסרים כפולים' ולכן זו לא 'אשמתו'" (עמ' 226)

לסיכום, לא מדובר כאן בספר "ספרותי". היא לא סופרת, ולא מתיימרת. אבל שווה לקרוא. לכולם.
(בגלל האומץ, בגלל שבירת השתיקה)

המתנה שקיבלתי מאבא/ליאור גל- כהן
הוצאת סטימצקי (חממה ספרותית), 2012
255 עמ'

בית קיץ עם בריכה

שבת, 28 באפריל, 2012

יש ספרים שאני חייבת לקרוא.
לפעמים זה בגלל הנושא, לפעמים זה בגלל הסופר. לפעמים זה בגלל הרוע.

בית קיץ עם בריכה זה סוג של פנטזיה של (כמעט) כל אדם במעמד הביניים. כולנו היינו רוצים מקום שכזה, מפלט בימי הקיץ החמים מהעבודה המאוסה שלנו, שאין ברירה אלא להמשיך לעבוד בה כי אין מה לעשות, אנחנו "רק" מעמד הביניים.

מארק שלוסר הוא אדם שכזה. הוא רופא משפחה. הוא סנוב. הוא לא סובל במיוחד את האנשים שהוא מטפל בהם. הוא לא סובל את האנשים שאותם הוא מכיר. הוא אוהב אהבת נפש את בנותיו. הוא רכושני כלפי אשתו. הוא סנוב, אבל הוא לא אדם רע. באמת שלא.
ראלף מאייר, לעומת זאת, הוא סנוב רע. הוא שחקן מפורסם שחושב שהכל מגיע לו. הכל זה אומר הכל. נשים, כסף, כבוד, הנאה, שתיה. הכל. וכן, ב-ר-ו-ר שיש לו בית קיץ עם בריכה.
מהמפגש בין מארק לראלף לא יכול היה לצאת משהו טוב.
בינינו, כשמדובר בסופר כמו הרמן קוך, ברור שהתוצאה לא תהיה טובה.

מה הייתם עושים אם הייתם מגלים שמישהו פגע ביקר לכם מכול? מה הייתם עושים אם הייתם יכולים לנקום, ולצאת מזה ללא פגע? מה הייתם עושים?

בספרו הקודם עסק קוך בשאלה כמה רוע ניתן להכיל וכה רוע קיים במשפחות הso called טובות. גם בספר זה הוא עוסק באותן השאלות, מזווית אחרת.

אבל בניגוד לספר הקודם, ההנאה כאן הייתה פחותה. אולי כי זה כבר לא זעזע. אולי כי זה היה טרחני.
זה לא ימנע ממני לקרוא גם את הספר הבא שיתורגם לעברית, אבל אין ספק שהקריאה תהיה חשדנית הרבה יותר.

ושני דברים שממש עצבנו אותי:
😈  בכריכה האחורית מצויין כי שמה של אחת הגיבורות הוא ג'וליה, אבל לאורך כל הספר היא קרויה יוליה. זו לא טעות דרמטית, אבל זו טעות מעצבנת.
😈  מעולם, אבל מעולם, לא קראתי משפט כזה בספר: "או שאת מעדיפה בת שמנה נורא עם טיירים בכל מקום?" (עמ' 92). אין מילים אחרות? אי אפשר להגיד רק שמנה? וואי, כמה שזה עצבן אותי… (וזה עוד כשהספר יוצא בהוצאת "כתר- עברית")

לסיכום,
(כי עייפתי, וכי הרגשתי זלזול בקורא)

בית קיץ עם בריכה/ הרמן קוך
Zomerhuis met zwembad/ Herman Koch
מהולנדית: ענבל זילברשטיין
הוצאת כתר, 2012
333 עמ'

הצד האפל של גן העדן

יום שלישי, 29 בנובמבר, 2011

"אילו הפשיטו ונישלו אתכם מהכול, איך הייתם אתם מתנהגים בגן עדן? האם הייתם נוטשים לחלוטין את התועלת האישית כדי ליצור חברה מוסרית, אכפתית ותומכת? האם הייתם מוכנים לחלק מזון ושטח- ואפילו בני זוג- כדי לצמצם מחלוקות ולקדם הרמוניה? וגם אילו אתם הייתם מסוגלים לזה, איך הייתם מסתדרים עם אותם חברים בקבוצה שלא היו מסוגלים לכך? אלה שהם קנאים, זדוניים, רכושניים ותוקפניים מכם?" (עמ' 7)

נתחיל ואומר: איזה ספר!

דמיינו לעצמכם קבוצה של סטודנטים אמביציוניים שיוצאת לחקור אי נידח, שרגלו של האדם לא דרכה בו מעולם. דמיינו לעצמכם את ההתרגשות- משלחת בראשותו של מרצה פופולרי וכריזמטי. אילו אפשרויותגלומות פה! ואיזו חוויה!
ועכשיו דמיינו לעצמכם את החרדה כשלילה אחד הכל עולה באש. אין בגדים. אין אוכל. ואז גם המרצה נעלם….

על כריכת הספר כתוב "כש"בעל זבוב" פוגש את "אבודים", וזה בדיוק ככה.

ספר שתחילתו וסופו ב… הממ, אסור לכתוב 😉 . אמצעיתו "בעל זבוב" למבוגרים.
אני לא יכולה להגדיר אותו כספר מתח, כי הוא לא מותח בעיניי. התעלומה שיש במרכז העלילה אינה תעלומה באמת, ולספר יש "בשר" גם בלעדיה. מה שמרתק בספר הוא התצפית האנתרופולוגית/סוציולוגית.

"אם אתם באמת רוצים לדעת ממה בני האדם עשויים, פשוט תנסו להחזיר אותם לחיות בטבע. שיחיו עירומים בקרב קופים. לא תאהבו מה שתראו, אבל אז אולי תבינו. החברה המודרנית היא רק דרך להסתיר אותנו מהאני האמיתי שלנו. עד כדי כך היא שברירית" (עמ' 317)
 
יש ספרים שקשה להבין למה הם נוגעים בך, ובאיזו צורה. זה אחד הספרים הללו.
לכאורה, אין כאן משהו מקורי. אנשים כבר נעלמו בעבר, אנשים כבר הגיעו לאיים נידחים. כבר היה "בעל זבוב", ובכל זאת.
ספר שמעורר לא מעט מחשבות על טבע האדם, על הפריבלגיות שהאדם נוטל לעצמו, על הבחירות המוסריות (יותר ופחות), ובסופו של דבר- מה זה אומר על כולנו?

לאתר הבית של הסופר.
 
לסיכום, לא לבעלי לב חלש- אבל איזה ספר!!
 
פראי אדם/ רובין בייקר
Primal/ Robin Baker
מאנגלית: ארז אשרוב
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2011
398 עמ'

מופקרות

שבת, 17 באוקטובר, 2009

"אתה משיג צייתנות אם אתה משיג נשים שנאנסו על ידי אבותיהן, הדודים שלהן, האחים שלהן- אתה יודע, מישהו שהן אהבו ופחדו לאבד כך שהן לא העזו להתנגד"
עמ` 28

יש איזושהי צביעות כללית ביחס החברה לנשים שנמצאות בשולי החברה. אנחנו מעדיפים אותן יפות ושותקות. אתם יודעים מה, לא משנה אם הן יפות, העיקר שישתקו.
כי אם הן שותקות, אחנו לא צריכים להתעסק בכל הגועל שמסביב- לא באלימות, לא בניצול, לא בקורבנות.

בלי לייפות את המצב, בלי לנסות להסתיר, מציג הספר תמונת מבט של הזנות בישראל. הספר עוסק למעשה בשני רבדים של הזנות-ישנו הרובד התיאורטי הדן ארוכות במחקרים ובתוצאות ההרסניות של העיסוק בזנות, וישנו הרובד האישי- ראיונות שנעשו עם נשים שעסקו בזנות.

מרבית הנשים, מראה הסטטיסטיקה, מגיעות אחרי התעללות מינית קשה בילדות. מרבית הנשים מכורות לסמים, הדרך הקלה והפשוטה ביותר לעצור את הזכרונות ואת הכאב. מי שמגיעה לזנות כשהיא לא מכורה, תתמכר מהר. אם לא מרצונה, הסרסור שלה ידאג לעשות את זה, כך הרבה יותר קל לשלוט בהן.
בציטוט שמובא בתחילת הרשומה מתאר סרסור את הנשים שאיתן הוא מעדיף "לעבוד". לעבוד, בלשון הסרסורים, זה לשבת בבית ולקבל את הכסף מהזנות.
קשה שלא לראות את הדמיון בין ילדה שנאנסת בביתה לבין אשה שבעלה מכריח אותה לעסוק בזנות. בשני המקרים מדובר בנשים שמרגישות שכל מה שהן בעולם הוא גוש בשר לא אנושי וללא רגשות. בשני המקרים מדובר בנשים שאפילו בביתן שלהן, עם האנשים שהן אוהבות הן לא מוצאות בטחון.
בשני המקרים החברה מעלימה עין, מסתכלת לצד, לא מתייחסת. גם במקרה ונחשף סיפור כזה בתקשורת, רובנו יצקצקו בלשון וימשיכו הלאה.

ענת גור, מחברת הספר, היא אחת הנשים היותר מכובדות בתחום הטיפול בטראומה מינית ובזנות בישראל. בעיסוקי הקודם פגשתי אותה מספר פעמים. חסרים לנו אנשים כאלה, בעלי אמוציות וחדורי מטרה. ככזו, היא מנסה להכריח אותנו להסתכל מעבר למסיכה, לשמוע את הקולות, לראות את המראות. אם אפשר היה, מחברת הספר הייתה גורמת לנו גם לטעום ולהריח.

וזו גם הבעיה שלי עם הספר.
מאז שעבדתי, אי שם בעברי, בארגוני נשים שונים, יש לי ויכוח עתיק בנושא שאלת הזנות.
לטענתי, אי אפשר להכריז בראש חוצות ש"זכות האשה על גופה", ואז לומר "אבל אשה לא בוחרת להיות זונה, היא נאלצת לעשות זאת".
אפשר לדבר שעות על היחס הפטריארכלי והמתנשא של גברים שמסתכלים על נשים כעל חפצים/אובייקטים מיניים, וכל זה יהיה נכון לחלוטין, גם בלי לטעון שכל הזנות מקורה בכפיה.
אבל הספר כולו צבוע בצבע שכזה. כל הנשים, ללא יוצא מהכלל, עברו גילוי עריות. על כל הנשים נכפה, ברמה זו אחרת, לעבוד בזנות (בין אם באלימות או באמצעות סחיטה רגשית). והרי לא כל הנשים שעברו גילוי עריות והדרדרו לסמים (וגם אלו שלא הדרדרו לסמים) עבדו בזנות. ולראיה, באופן מקרי ביותר, מתפרסמת היום ב"ידיעות אחרונות" כתבה על אשה מהישוב, שהחליטה לעבוד בזנות כי רצתה כסף, ומהר.

למרות העמדה החד משמעית בה נוקט הספר, אין ספק שהוא מומלץ לקריאה.
לנו כחברה אסור להתעלם מתופעות שכאלו, אסור לנו להעלים עין, אסור לנו לתת גושפנקא.

הראל ש. מסכים איתי שהספר חשוב, וסיווי רתחה מזעם.
זוהי הכריכה האחורית של הספר, וכאן אפשר לקרוא את הפרק הראשון.

מופקרות- נשים בזנות/ענת גור
הוצאת הקיבוץ המאוחד 2008
262 ע"מ