.jpg "מלחמת 90 הדקות")
דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה:
ערב אחד, בשמונה בערב כמובן, עומד ראש ממשלת ישראל בפני מצלמות הטלוויזיה ומכריז על הסכם שנחתם עם הפלשתינאים.
על פי ההסכם, גורל מדינת ישראל וגורל המדינה הפלשתינאית יוכרע באמצעי פשוט, נייטרלי וחסר אמוציות: משחק כדורגל.
המפסידים יעזבו את המדינה ויחזרו בהם מכל תביעותיהם ההסטוריות.
האם המציאות הזו כל כך מופרכת? אני לא בטוחה שזה מופרך יותר, מנגיד, להסתמך על מתן מיצובישי לחברי כנסת, אבל יש שיגידו (וסביר להניח שבצדק) שזהו טיעון פופוליסטי.
איתי מאירסון מכניס אותנו למציאות ספק הזויה, ספק אופטימית. העובדה שסכסוך בן 2000 (+) שנה אמור להסתיים במשחק כדורגל אינה הופכת את הדברים לפשוטים יותר, נהפוך הוא.
עלילת הספר דומה במידה רבה למעקב אנתרופולי, אם תרצו, לתהליכים החברתיים המתרחשים בעקבות ההחלטה: בין אם מדובר באמונה הגדולה של אנשי הימין בעזרה האלוהית, בהסתה ובסתימת הפיות כנגד המתנגדים, בהקמת תנועת מחאה נשית מעיקרה כנגד הסתמכות על משחק גברי, בהתעלמות מהחלטות משפטיות לגבי המיעוט הערבי, ובלא מעט תככנות פוליטית, שמוכיחה שוב ושוב עד כמה פוליטיקה היא דבר מלוכלך.
כאחת שאינה מבינה דבר וחצי דבר בכדורגל (ולא ממש מעוניינת להבין), אני מודה ומתוודה שהתעלמתי מהספר, שחיכה בשקט על המדף שנתיים, וחבל שכך.
הספר מעניין, לא רק חובבי כדורגל אלא גם חובבי פוליטיקה ותקשורת, ובכלל אנשים שגרים פה.
אבל מה אומר ומה אגיד, איכשהו הסוף השאיר אותי עם טעם מר. מבחינה ספרותית אולי צדק הסופר כשחתם את ספרו בסוף פתוח, אבל אם אתה כבר בועט במוסכמות ובפרות קדושות יותר או פחות, תבעט עד הדקה ה-90. לא ככה?
איתי מאירסון הוא משורר ועתונאי.
לסיכום,
לקריאת הפרק הראשון באתר ההוצאה.
מלחמת 90 הדקות/ איתי מאירסון
הוצאת ידיעות אחרונות, 2008
205 עמ'.
.jpg "יהודי אחד כלקח")
