ארכיון פוסטים מהקטגוריה "פרוזה מתורגמים"

סיוט של כל הורה

שבת, 11 בנובמבר, 2017

"התינוק מת. הספיקו שניות אחדות. הרופא הבטיח שהוא לא סבל. השכיבו אותו בתוך שק אפור והחליקו את הרוכסן על הגוף שבור המפרקים אשר צף בין הצעצועים. הילדה עדיין הייתה בחיים כשכוחות ההצלה הגיעו. היא נלחמה כמו נמרה. הם מצאו עקבות של מאבק, פיסות עור מתחת לציפורניים הרכות".
(זה לא ספויילר, זו הפיסקה הראשונה בספר)
הקשר בין המטפלת להורים הוא עדין. איכשהו הורים תמיד משתדלים מאוד. הם יחמיאו, הם ישתדלו לא להתלונן יותר מדי, הם יעשו הכל כדי שהמטפלת תאהב אותם. כי אם היא תאהב אותם, או לפחות תכבד אותם, הילדים… הילדים יהיו בסדר.

מה הפחד הכי גדול שלכן? (טוב, אולי גם שלכם, אני לא קטנונית).
היום הראשון כשמשאירים את הילד אצל מטפלת/גננת. הפחד הזה שלא יקרה כלום. שיתנהגו אליו יפה. שיאהבו אותו. זה אפילו לא מגיע למקומות קיצון כמו חשש שיתעללו בו. רק שיאהבו אותו. שיכבדו אותו. שיבינו כמה הוא שווה. לא ככה?
ותרצו או לא, אמהות חרדות יותר. הן חרדות שמשהו יקרה. הן חרדות שהילד יאהב את המטפלת יותר. שהוא יאהב את האוכל שלה יותר, שאת כל הדברים הראשונים היא תפספס.
גם מרים חרדה. היא חרדה מהרבה דברים, אבל היא מרגישה שדי. היא צריכה לחזור לעבוד. היא צריכה להיות אדם בפני עצמה, ולא רק אמא של מילה ואדם.
"היא מחכה לאומנת הזאת כמו למושיעה, אף שהיא מבועתת מהמחשבה שתעזוב את ילדיה. היא יודעת עליהם הכל והייתה רוצה לשמור את הידע הזה בסוד. היא מכירה את הטעמים ואת הגחמות שלהם. היא מרגישה מיד מתי אחד מהם חולה או עצוב. מיום שנולדו היא לא גרעה מהם עין, משוכנעת שאיש לא ייטיב ממנה לגונן עליהם.
מיום שנולדו, היא חוששת מהכל. בייחוד היא חוששת שימותו." (עמ' 18)
אז הם שוכרים את לואיז, אישה בגיל העמידה עם ניסיון רב בטיפול בילדים.
מרים ופול באמת מעריכים את לואיז. הם מפרגנים לה בלי סוף. הם לוקחים אותם איתה לחופש. הם נותנים לה דברים.
אבל מה שמתחיל כחלום טוב, נגמר בסיוט.

זה ספר טורד מנוחה, מעיק, כבד על הנפש, אם כי אני מסכימה עם מרבית הביקורות שטענו שהחלק הראשון של הספר כתוב ו"תפור" הרבה יותר טוב מחלקו השני.
לא בטוח שהייתי מסוגלת לקרוא את הספר אם היה לי תינוק שהייתי צריכה להכניס למסגרת. והנושא כבד, אבל לא יכולתי להפסיק. אי אפשר להפסיק. הסוף הרי ידוע מראש, ובכל זאת אי אפשר להפסיק. וליבי, ליבי, עם ההורים.
ובעיקר עם הילדים.

לילה סלימאנה, שזהו ספרה הראשון בעברית, כתבה את הספר בעקבות פרשת רצח שאירעה בניו יורק בשנת 2012, בה מטפלת פורטוריקאית רצחה את שני הילדים בהם היא טיפלה.
וי', חברתי הספרנית, הייתה אומרת "פסיכית, מה את צריכה לקרוא ספרים מדכאים כאלו??"

לסיכום,
לחובבי ספרות אירופאית ובפרט צרפתית. אין מה לעשות, לספרות הצרפתית יש ניחוח, המממ, מעט סנובי בכל הקשור לעובדים.

שיר ענוג/לילה סלימאני
Chanson Douce/Leila Slimani
מצרפתית: רמה איילון
הוצאת מודן, 2017
175 עמ'.

קול מהעבר

יום חמישי, 3 באפריל, 2014

רשימת המשאלות

ברט הייתה "הבת של אמא", וכשאמה גססה ממחלת הסרטן, היא הייתה זו שטיפלה בה. לכן היא הייתה מופתעת הרגישה נבגדת כשגילתה שבמקום החברה הענקית שאמה הקימה, היא יורשת…. רשימת משאלות שכתבה בגיל 14, משאלות שתכננה להגשים במהלך השנה שאחרי. כל פעם שתגשים משאלה, היא תקבל חלק מהירושה שמגיעה לה ומכתב מאמה. חלק מהמשאלות (להזכירכם, ילדה בת 14): להתאהב, לקנות כלב, לקנות סוס, לעזור לעניים, להיות מורה וללדת תינוק.

דמיינו לעצמכם מפגש עם הנער/ה שהייתם. לכו תתמודדו עם האכזבה, עם הפער הזה בין החיים האמיתיים שלכם, לבין מה שחשבתם שהאמנתם שתהיו.

זה ממש ספר מקסים. נכון שזה ספר בנות קלאסי. אז מה? יש בו רומנטיקה, הומור, דמויות מתפתחות, מה עוד צריך כדי להינות?
וכמובן- התרגום של שרון פרמינגר. אין צורך להוסיף מילה, נכון???

באתר שלה מספרת המחברת שהרעיון לספר נבע מהמציאות: מתישהו היא פתחה קופסה ישנה, ומצאה בה רשימת משאלות שכתבה. על הרשימה היה תאריך ללא שנה, כך שהיא מתארכת אותה בין גיל 12-14. שלושים שנה מאוחר יותר, נראה היה שהיא הגשימה חלק ממשאלותיה. ואז היא החלה לתהות איך היו נראים חייה אם הייתה ממלאה את כל המשאלות….

 לסיכום, לנשים בלבד (ולהצטייד בטישו)

רשימת המשאלות/לורי נלסון ספילמן
The Life list/ Lori Nelson Spielman
מאנגלית: שרון פרמינגר
הוצאת ידיעות אחרונות, 2013
375 עמ'

איזה פלא מופלא

שבת, 22 במרץ, 2014

פלא

"אני גם מרגיש רגיל. מבפנים. אבל אני יודע שילדים רגילים לא גורמים לילדים רגילים אחרים לברוח מהם בצרחות במגרשי משחקים. ואני יודע שבילדים רגילים לא נועצים כל הזמן מבטים" (עמ' 9)

הכירו את אוגוסט, ילד בן 10 בסך הכל. ילד בן 10 שסובל מעיוות איום ונורא בפנים, שעבר יותר ניתוחים ממה שרובנו נעבור ו/או נשמע כל ימי חיינו. ילד בן 10, שכבר הספיק להבין משהו שאנחנו המבוגרים, נוטים לשכוח:
"עכברוש. מעוות. מפלצת. פרדי קרוגר. אי-טי. מגעול. פרצוף-לטאה. מוטנט. אני מכיר את כל השמות שהמציאו לי. הייתי במספיק מגרשי משחקים בחיים כדי לדעת שילדים יכולים להיות רשעים. אני יודע, אני יודע, אני יודע". (עמ' 85)

החיים לא קלים לאוגוסט. כמו בכל חטיבה, גם הוא נתקל בבריונים ואנשים שלא ממש מתים עליו. רובנו סוחבים חוויות לא פשוטות מחטיבת הביניים ומהתיכון. דמיינו לעצמכם את אותן החוויות, אבל כשיש לך עיוות ברור וידוע, והדימוי העצמי שלך גם ככה בערך בגובה של דשא, החיים נראים פחות מוצלחים.
אבל מתברר שגם בחטיבה, כמו בחיים, אחרי שחוצים את עניין המראה, אפשר להתחבר. לאוגוסט, במובנים רבים, יש מזל גדול. יש המון אנשים שאוהבים ומעריכים אותו. גם ילדים בני גילו, גם מבוגרים ממנו.

אז מה קסם לי כל כך בספר הזה, שפשוט מצאתי את עצמי יושבת ובוכה בו במקום שאני לא מרשה לעצמי לקרוא בו, ובטח ובטח לא לבכות בו???**

נכון שחשוב מאוד לקרוא על חריגים בחברה, ולראות מה הם מרגישים ולהבין שהם בני אדם כמו כולם, ונכון שהסופרת באמת מתארת את הדברים ברגישות עצומה, אבל ספרים על חריגים יש בלי סוף, עוד מתקופת ילדותי הכה- רחוקה ו"אני אתגבר". מה שמקסים בספר הזה הוא התיאור של האנשים הסובבים את אוגוסט, החל מאחותו הגדולה והאוהבת אוליביה (העונה לשם ויה) וכלה בחבריו מבית הספר.

ראו לדוגמה את ההתייחסות המאוד רגשית ומכילה של חברהּ של ויה. דמיינו לעצמכם את חייה, ילדה שיודעת שהזרקור מופנה אליה ואל משפחתה כל הזמן, בגלל אחיה. היא לא מרחמת על עצמה. היא אוהבת את אחיה, אבל זה לא פשוט, לחיות בצל הזרקורים…
"לפעמים אוליביה מזכירה לי ציפור, איך שהנוצות שלה נפרעות כשהיא כועסת. ואיך שהיא נעשית שברירית, כמו ציפור קטנה ואבודה שמחפשת את הקן שלה.
אז אני נותן לה את הכנפיים שלי, לחסות תחתן" (עמ' 212)

אהבתי גם את העובדה שזה לא ספר שעטוף בסכרין. יש כאן בבירור לחץ קבוצתי וצוחקים על אוגוסט בלי סוף, ויותר משצוחקים עליו צוחקים ולועגים לילדים שמסתובבים איתו (בכל זאת, לא נעים לצחוק על אוגוסט, הוא לא אשם במצבו. הוא מסכן). באחד המקרים נכנע אחד מחבריו של אוגוסט ללחץ החברתי וצוחק עליו (הוא אינו שאוגוסט שומע אותו): "אני דיברתי עם ג'וליאן על אוגסט. אוי לא. עכשיו הבנתי! אמרתי דברים איומים. אני אפילו לא יודע למה. אני אפילו לא בטוח מה אמרתי, אבל זה היה רע. זה נמשך רק דקה או שתיים. פשוט… ידעתי שג'וליאן וכולם חושבים שאני מוזר בגלל שאני עם אוגוסט, והרגשתי מטומטם. אני לא יודע למה אמרתי את הדברים האלה. סתם נסחפתי אחריהם. איזה טמטום. אני מטומטם. אוי אלוהים. הוא היה אמור להיות מחופש לבובה פט! אין מצב שהייתי אומר את הדברים האלה בנוכחות בובה פט. אבל זה היה הוא, "הצעקה" שישב ליד השולחן והסתכל עלינו. מסכה לבנה ארוכה מוכתמת בדם מלאכותי. עם הפה הפעור. כאילו המפלצת בוכה. זה היה הוא.
הרגשתי כאילו אני הולך להקיא" (עמ' 160).

הספר מיועד לילדים מגיל שמונה ואילך. לטעמי כולם צריכים לקרוא אותו. אחד הספרים המקסימים ושוברי הלב שקראתי בזמן האחרון, שמתאר באמינות רבה את חיי הילדים בימינו.

זהו ספרה הראשון של ר"ג פלאסיו. היא כתבה אותו בעקבות מפגש עם ילדה שסבלה מעיוות בפניה בגלידריה שכונתית. היא סיפרה כי היא ברחה מהמקום עם בנה, מחשש שישמיע הערה שלא במקום.
ואי אפשר שלא להזכיר, ולהתמוגג, מהתרגום המקסים של שהם סמיט ואמנון כ"ץ.
יש גם טריילר נחמד לספר.

*** אגב, ישבתי בספריה שלי (במקום העבודה) וקראתי ובכיתי. איפה חשבתם שעשיתי את זה???? 😆

לסיכום, לא לילדים בלבד (ולהצטייד בטישו)

 פלא/ ר"ג פלאסיו
Wonder/ R.J. Palacio
מאנגלית: שהם סמיט ואמנון כ"ץ
הוצאת זמורה- ביתן, 2013
320 עמ'

אידיופתיה

יום ראשון, 16 במרץ, 2014

אידיופתיה
"מקרה קלאסי של היפנוזה אידיופתית של בקר," אמר הוטרינר. "בהמה הזו בוהה היישר לפנים במשך למעלה מעשרים וארבע שעות. היא לא עושה שום תנועה. היא לא מגיבה לשום גירוי" (עמ' 126)

אני יודעת, אני יודעת, זה נשמע כמו רוב האנשים שחוזרים הביתה ומתיישבים על הספה בערב, אחרי שהילדים סוף סוף נרדמו 😆 . ובאמת, היו לי כל כך הרבה ציפיות מהספר הזה, שביקורות שיבחו והיללו אותו וטענו שהוא הוא היורש של ג'ונתן פראנזן אהוב לבי.

הספר עוסק בשלושה גיבורים: נייתן, דניאל וקתרין. נייתן מאוהב בקתרין, שבתורה אוהבת את דניאל שזרק אותה לפני שנים לטובת מישהי אחרת. כל השלושה נפגשים יום אחד, אחרי שנייתן משתחרר מהמחלקה הפסיכיאטרית שבה הוא היה מאושפז. כל העלילה מתרחשת באנגליה, כשברקע הבקר חולה במחלה העונה לשם אידיופטיה. ו… זהו.

אתם מבינים, על פניו מדובר באישה עם שנינות צינית, באקס מיתולוגי ובפסיכי שאמא שלו החלה בקריירה חדשה, די על הגב שלו, ובכתיבת בלוג/טוויטר/רב מכר על "איך להיות אם שורדת", או שקר כלשהו. וכל זה קורה באנגליה!! זה היה אמור להיות ספר בדיוק, אבל בדיוק, בשביל פולניה נרגנת וציניקנית שכמותי.
אבל הספר הזה, אבוי, היה כל כך משעמם, עד שבסופו של דבר שמחתי שהוא נגמר סוף סוף.

גיבורי הספר הם כל כך… אני חושבת שהמילה הנכונה היא "רדודים". לא נתקלתי בגיבור אחד שיכולתי לחבב באמת, אולי קצת את נתן, הפסיכי התורן, אבל זה כי אני תמיד מזדהה עם המסכנים.

בקיצור, או שאני לגמרי לא הבנתי את הספר, או שהספר הם רק לאנשים מאוד מאוד מסויימים, שבמידה מסוימת נדים עכשיו בראשם ואומרים "רואים שהיא לא הבינה את הספר, טוב, מה אפשר לצפות…."
 

אידיופתיה/סאם בירס
Idiopathy/ Sam Byers
מאנגלית: יואב כ"ץ
הוצאת ידיעות אחרונות, 2014
312 עמ'

זאב בודד

יום רביעי, 26 בפברואר, 2014

זאב בודד
פעם, לפני לא מעט שנים, עברתי ניתוח. לא משהו מסובך במיוחד, אבל בהרדמה מלאה. אחד הדברים העיקריים שחשבתי עליהם שחששתי מפניהם היה מה יהיה אם. מה יהיה אם משהו ישתבש. מה יהיה אם לא אתעורר?
לי היה ברור מה הולך להיות, והשארתי הוראות מאוד מאוד (מאוד!) מפורטות לנסיך.

גם ללוק היו הוראות מפורטות מה לעשות. הבעיה עם ההוראות של לוק הייתה ש(1) אלו היו הוראות שניתנו קרוב לעשר שנים קודם לכן ו-(2) התייחסו למצב קיצון שבו ימצאו אותו אחרי שהיה עם.. זאבים. (3) ניתנו לבנו הבכור, אדם שהתנכר לו מזה עשור.
 

מה הייתם עושים אם יום אחד עולמכם היה קורס עליכם?
ככה, אני חושבת, הרגישה ג'ורג'יה כשבאמצע הלילה התקשרו אליה מבית החולים והודיעו לה שבתה, קארה נפצעה קל בתאונת דרכים. מצבו של בעלה לשעבר, לוּק, לעומת זאת, היה חמור הרבה הרבה יותר.
לוּק הכריזמטי, שלא הסתיר ולו לרגע שאהבת חייו היו הזאבים, סחף אחריו אנשים רבים כל כך, ביניהם גם ילדיו שלו. אני מניחה שיש פה אירוניה מכוונת היטב שלוק, איש הזאב אם תרצו, התפעם כל כך מהמחויבות המשפחתית של הזאבים, לא דבק במחוייבותו האישית.

אבל עזבו את הפילוסופיה.
אני אוהבת את ג'ודי פיקו. פעם אהבתי אותה מאוד, היום אני עדיין קוראת אותה אבל היא כבר קצת לעוסה לי מדי.
נכון שהיא מדברת כאן על נושאים שקרובים ללב כולם: על העובדה שככל שאנחנו מתבגרים כך הורינו כבר לא כל כך מושלמים אלא, רחמנא לצלאן, בני אדם. יש פה אכזבות משפחתיות שצריכות להתעלות על עצמן. כמו ברבים מספריה, גם הפעם יש פה מצב רפואי חמור והחלטות קשות שצריכות להתקבל.

אבל הפעם… זה לא הלך. אני חושבת שאם היה מדובר במשפחה "נורמלית" זה היה יותר מעניין. אני אישית השתעממתי עד מוות מתיאורי הזאבים (ואני חיפשתי רומן ולא ספר זואולוגי/אנתרופולגי), אולי כי קראתי את הספר בעברית (וכבר ציינתי שאני מעדיפה את פיקו באנגלית), פשוט לא היה לי אכפת. לא התרגשתי ממאבקה של קארה, לא התלהבתי מאדוארד, האח הגדול והמנוכר שחוזר לפתע. כל מה שרציתי זה שקארה תשתוק ותפסיק להיות כזו ילדה… מתבגרת.

לסיכום, פיקו היא סופרת נוסחאתית. ככזו, היא טובה למדי. הבעיה היא, שכמו כל סופר שעובד לפי נוסחא, גם היא מתעייפת. וכשהיא מתעייפת, גם  אני מתעייפת.

כך שבסופו של דבר (וגם זה בעיקר כי אני זוכרת לה חסד נעורים)


זאב בודד/ ג'ודי פיקו
Lone wolf/ Judi Picoult
מאנגלית: כפיר לוי
הוצאת כנרת, 2014
421 עמ'

מצדיעים לך בילי לין

יום רביעי, 19 בפברואר, 2014

מצדיעים לך בילי לין

"כי מה ייעודה של אמריקה, אם לא להילחם ברודנות מהסוג הזה, לקדם את החופש והדמוקרטיה ולתת לעמי העולם הזדמנות לקבוע את עתידם בעצמם? זאת שליחותה של אמריקה מאז ומעולם, וזה מה שעושה אותנו לאומה הגדולה בעולם" (עמ' 138)

הכירו את בילי לין, בחור  בן 19 שנאלץ לבחור בין גיוס לצבא ארה"ב לבין ישיבה בכלא בעקבות תקיפה של חבר לשעבר של אחותו. בילי חסר המזל שלנו בחר בצבא. כמוהו בחרו לא מעט נערים ונערות שהתגייסו לצבא כדי לקבל מלגת לימודים או להתחמק מעונש בבתי משפט, ומצאו את עצמם יום אחד באפגניסטן או בעיראק.

"הכפר הזעיר א-דוואריז הוא חור נידח אפילו במונחים של עיראק, אוסף מקרי של בקתות ענפים ובוץ וחקלאות קיום. אבל במשך שעתיים אכזריות בבוקר 23 באוקטובר היה הכפרון המבודד הזה למוקד מלחמתה של אמריקה בטרור (עמ' 132)

מה קורה כשרשת טלוויזיה כמו "פוקס" מצליחה לתעד קרב, סתם קרב אחד מני רבים, בשידור ישיר?
פתאום בילי לין הופך לרב"ט ויליאם לין, חייל אמריקאי גיבור. לא סתם גיבור, בעל עיטור כוכב הכסף.
וכך מגיעים בילי לין ויתר חבריו ששרדו את הקרב המדובר לסיבוב ניצחון טרום- בחירות בארצות הברית. שיא הסבב יהיה, כמובן, במשחק הגמר בפוטבול ובמפגש, על כר הדשא, עם דסטיני צ'יילד וריהאנה. (אגב, אל תדאגו, הם רק בחופשה של שבועיים ואז הם חוזרים לעירק. למה מה קרה שיוותרו להם על המשך השירות??). וכמובן שגם הוליווד מעורבת.

אם מריח לכם ריח חזק של פוליטיזציה מהספר הזה, אתם לא טועים. אין ספק שמדובר כאן בספר שיוצא באופן מאוד בוטה וחד משמעי כנגד המלחמה מלחמות בכלל, ומלחמות אמריקאיות בפרט.

למרות העובדה שהספר מגויס בצורה מאוד ברורה, אני חושבת שאנשים שבאמת היו בסיטואציות של קרב (או להבדיל, לנוכח המציאות הישראלית, בפיגועים) יוכלו להזדהות עם חלק מהאמירות בספר: "האקראיות הפסיכית היא מה שמורט את עצביך, העובדה שמה שמבדיל בין חיים, מוות ופציעה איומה הוא לפעמים לא יותר מלהתכופף לקשור את השרוכים בדרך לאוכל, לבחור את האסלה השלישית בשורה במקום את הרביעית, לסובב את הראש שמאלה במקום ימינה. אקראי" (עמ' 33).

ועוד כמה אמירות שהדהדו לי:

"אנחנו אוהבים אלימות, אנחנו אוהבים לירות בשביל להרוג. כאילו, בשביל זה אתם משלמים לנו, לא? שניקח את המלחמה אל האויבים של אמריקה ונשלחם אותם ישר לגיהינום. אם לא היינו אוהבים להרוג אנשים אז מה הטעם? אז אפשר כבר לשלוח את חיל השלום שיילחם" (עמ' 73)

"האנשים האלה כל כך רוצים מלחמה, שילכו להילחם בעצמם" (עמ' 105)

לסיכום,
אני חייבת להודות שלא היה לי פשוט לקרוא את הספר הזה. מצד אחד, בהחלט יכולתי להזדהות עם בילי, שבתכל'ס כל מה שהוא רוצה זה לחזור הביתה בשלום. מצד שני, כשהחיים הם כל כך שחור-או-לבן, אני זזה באי נוחות בכיסא.
ולכן…
לסיכום הסיכומים (מומלץ לרק לבעלי דיעות מסוימות מצד מסוים של המפה)

מצדיעים לך, בילי לין!/ בן פאונטן
Billy Lynn's long halftime walk/ Ben Fountain
מאנגלית: שאול לוין
כנרת, זמורה ביתן, 2013
316 עמ'

כמעט מושלם

יום רביעי, 5 בפברואר, 2014

כמעט מושלם

מה הייתם נותינים כדי להגשים חלום? ולא פחות מזה, על מה הייתם מוכנים לוותר כדי להגשים את החלום? הייתם מוכנים להתגמש? ועד כמה?

הכירו את רות סונדרס, שכמו רבות כל גיבורותיה של ג'ניפר ויינר גם היא לא מושלמת, בלשון ההמעטה. הפעם לא מדובר באישה שמנה, אלא באישה מצולקת,תרתי משמע.
כשהייתה בת שלוש הצליחה רות לשרוד את תאונת הדרכים שהרגה את הוריה, והשאירה אותה עם צלקות על כל גופה, ובעיקר על פניה. היא וסבתה חיות ביחד, צוחקות ביחד, בוכות ביחד ועוברות לא מעט לילות בבתי חולים במהלך אשפוזיה התכופים של רות בבתי חולים לצורך ניתוח זה או אחר.

מתוך בדידות גדולה, ואהבה לא פחות גדולה לסדרה המקסימה "בנות זהב" (אין, פשוט אין על דורותי הציניקנית! 🙂 ) מחליטה רות לכתוב תסריט שמבוסס, באופן חופשי יותר או פחות, על חייהן.
ואז, הפלא ופלא, זה קורה. רשת טלוויזיה רוצה לקנות את התסריט ולהפוך את הרעיון לסידרה אמיתית.  רק צריך לעשות כמה שינויים קלים. ממש ממש קלים.

אני מאוד מאוד (מאוד!) אוהבת את ג'ניפר ויינר, וכל מי שמכיר אותי לא יתפלא לדעת איך שניה אחרי ש-י' , העונה לתואר "המדיחה לחטא" התקשרה ואמרה לי שיש ויינר חדש בחנות, רצתי לקנות אותו.
אני אוהבת אותה, כי היא מצליחה לגעת בכל פעם מחדש. בין אם מדובר באישה שמנה או ב'סתם' אישה , וכמו שציינתי, אצל ויינר אין סתם נשים. לכל אחת מהן יש שק על הגב (אבל בינינו, למי אין?) ועם כל אחת אפשר למצוא את נקודת ההזדהות.
תוך כדי קריאה סיקרן אותי לדעת האם חלק מההשראה לספר (ע"ע שינויים בתסריט ו/או במראה הדמויות) הושפע מניסיונה של ויינר עם הסרט "בנעליה". באתר שלה מציינת ויינר שהספר מבוסס על חוויותיה ככותבת סיטקום.

את הספר תרגמה דורית בריל- פולק, שתרגמה לא מעט מספריה של ויינר, ועשתה את זה גם הפעם מצויין.

לא יודעת למה, לא בטוח בכלל שזה קשור אליה, אבל הספר הפעם לא זרם לי ולקח כמה ימים.
ובכל זאת, גם את הספר הבא שלה ארוץ לקנות. כי סמים (ואהבה) לא מחליפים בקלות.

לסיכום, (כי זה רק כמעט מושלם)


כמעט מושלם/ ג'ניפר ויינר
The Next best thing/ Jennifer Weiner
מאנגלית: דורית בריל- פולק
הוצאת מודן, 2014

לאהוב עד מוות

יום שלישי, 14 בינואר, 2014

אהבה אקסלוסיבית

"אנחנו חיינו יחד. עזבנו יחד. אהבנו אתכם מאוד" (עמ' 182).

ת'כלס, כמה עוד מילים צריך לומר לפני שמתים?

לפעמים אני תוהה מה יקרה כשנזדקן. מן הסתם יהיו מחלות, וכאבים. ובסוף גם מוות.
ואיך אפשר יהיה להמשיך לחיות אחרי מות, אחרי שהאדם שאותו את/ה הכי אהבת, מת/ה פתאום ומשאיר אותך לבד בעולם?
[ובמאמר מוסגר אומר שמודל האהבה הזוגית בעיני הוא סבא וסבתא שלי. מן הסתם החיים שלהם לא היו רק סוגים בשושנים, אבל הוא העריץ ואהב אותה עד יומו האחרון. והיא עדיין אוהבת אותו ומתגעגעת אליו.]
לפעמים אני תוהה, אם אצליח לשרוד בעולם בלי הנסיך. אני די בספק, אגב (אבל אל תגידו לו את זה, שזה לא יעלה לו לראש 😉 ).

כשאישטיואן חלה, ורה ידעה בוודאות מה היא תעשה. היא מעולם לא הסתירה את העובדה שאם הוא לא יהיה בחייה, או בעולם בכלל, היא תמות. היא אמרה את זה כשהתחבאה, בעודה בהריון, מאימת הנאצים והוא היה במחנות. היא אמרה את זה גם שנים אחר כך, כשגוייס והלך למלחמה.
ולכן, אני מניחה, שזה לא היה מפתיע.
"בשלושה עשר באוקטובר 1991 סבי וסבתי התאבדו. זה היה יום ראשון"

בספר לא עבה במיוחד, עוקבת יוהנה אדוריאן אחרי סבה וסבתה, החל מימי נעוריהם בהונגריה, דרך מוראות השואה, ועד לחייהם בדנמרק.
בספר, שאין מילה אחרת לתאר אותו אלא מכמיר לב, היא מתארת את ימיהם האחרונים של סבה וסבתה. מן הסתם, לא הכל מבוסס עובדתית, אבל נכדה הרי מכירה את סבהּ וסבתהּ, הלא כן?

"מה עושים אנשים בבוקר האחרון לחייהם? אני מתארת לי שהם מסדרים את הבית ומסדירים אי אלו דברים. אני מתארת לי שהם מורידים את הזבל, מתייקים את חשבון הטלפון האחרון, מקפלים את הכביסה ומיישרים בה את הקמטים פעם נוספת לפני שהם מחזירים אותה לארון- היא הרי נועדה לעיני אחרים" (עמ' 26).

בניגוד לספר הקודם שסקרתי, כאן לא מדובר בהאשמה חברתית. אני חושבת שיש כאן יותר תיאור מכובד של האירועים, כולל סצינת שפיכת הכמוסות לכוסות.
אולי זה כי מדובר בהתאבדות זוגית, בגיל מבוגר, ולא מסיבות של דיכאון. אולי כי בכל זאת מדובר כאן באירופה, וההתייחסות שם היא הרבה יותר… איך נגדיר זאת, פחות רגשית?

לסיכום, ספר שמתאר בעדינות ובאהבה את הזיקנה, את ההתלבטויות ואת הסוף.

אהבה אקסלוסיבית/ יוהנה אדוריאן
Eine Exklusive liebel/ Johanna Adorjan
מגרמנית: יונתן ניראד
הוצאת הכורסא/ידיעות אחרונות, 2009
199 עמ'

זו לא חובה לחיות

יום ראשון, 12 בינואר, 2014

13 סיבות

"הכללים הם די פשוטים. יש רק שניים. כלל מספר אחת: אתם מקשיבים. כלל שתיים: אתם מעבירים את החבילה הלאה. יש לקוות שאף אחד מהשניים לא יהיה לכם קל" (עמ' 13).
כשאדם מתאבד, לא כל שכן נער/ה צעיר/ה, תמיד יהיה מי שישאל "למה", לפעמים, אם בסביבה יש אנשים שהם קמצת יותר רגישים, אולי תישאל השאלה "מה היינו יכולים לעשות". במקרה הנוכחי האנה נדיבה מספיק כדי לענות על השאלה הזו.


האנה בייקר, בת 16 במותה. שבועות לאחר התאבדותה המפתיעה מקבל קליי ג'נסן חבילה ממנה. בחבילה יש 13 קלטות, או בלשון האנה, "13 סיבות".

בניגוד למה שאפשר לחשוב, היא לא הייתה הילדה הכי דחויה בשכבה. נכון שגם עליה צחקו, אבל היא ידעה להתמודד עם זה. בערך.
היא גם לא עברה בהכרח טראומה איומה ונוראה.
היא בסך הכל, אפשר לומר, לא יכלה עוד.

מכירים את התחושה הזו, שאתם צריכים רק עוד דחיפה קטנה אחת? רק עוד אחת קטנה כדי שתוכלו לעשות את הדבר הכי נורא שאתם רוצים לעשות לעצמכם?
"אתה נגעת בי.. אבל אני ניצלתי אותך. הייתי זקוקה לך כדי שאוכל להרפות ממני לגמרי.
לכל מי שמקשיב, אני רוצה שזה יהיה ברור לגמרי. אני לא אמרתי לא ולא דחפתי מעלי את היד שלו. כל מה שעשיתי היה לסובב את הראש הצידה, לחשוק שיניים ולהיאבק בדמעות. והוא ראה את זה. הוא אפילו אמר לי להירגע" (עמ' 230).

באופן כללי, הייתי אומרת שזה כתב תביעה חמור ביותר, ואמיתי ביותר (ע"ע פרשות בני הנוער האחרונות), כנגד בני הנוער. כנגד האטימות. הרוע. הטיפשות. האכזריות ובעיקר, כנגד שתיקת העדר השתיקה (הן של המבוגרים והן של בני הנוער).
"ואני יכולתי לעצור את זה. ולא משנה מה היה התירוץ שלי. העובדה שהתפרקתי לגמרי לא מצדיקה את זה. אין לי שום הצדקה. הייתי יכולה לעצור את זה- נקודה. אבל הרגשתי שכדי לעצור את זה, אני צריכה לעצור את כל העולם מלהסתובב. כאילו הכל נמצא מחוץ לשליטתי כבר כל כך הרבה זמן, שכל דבר שאעשה כבר לא ישנה כלום" (עמ' 197-198).

מעולם לא האמנתי שכולם חייבים לחיות. בכל מחיר. האמנתי שכל אדם זכאי להחליט באם הוא רוצה לחיות או לא. זכותו.
בגיל ההתבגרות שלי, שהיה אי -אז לפני שנים רבות, חידד את המסר נציג הדור המזויין דאז, אביב גפן, בשורתו האלמותית "זו לא חובה לחיות, זו זכות להיות חיים".
ידעתי שאקרא את הספר הזה, ספרים על בני נוער ועל התאבדויות ועצב הם ספרים שאני נוטה לקרוא, אבל לא הייתי מוכנה לתגובה הרגשית שלי לספר הזה.

מכירים את התחושה הזו, שמשהו איום ונורא עומד לקרות? מין כאב בטן כזה שמתחיל לכם עמוק עמוק מבפנים?
כאב הבטן הזה תקף אותי בערך בעמוד השני של הספר. הוא נמשך גם אחרי שסיימתי אותו, ובאיזשהו שלב התחלף בכאב לב.

ג'יי אשר, שהוא ספרן במקור, ולכן אוטומטית אני בעדו, כתב את הספר הזה בשנת 2007, ומאז הספר נמצא ברשימות רבי המכר של הניו יורק טיימס. בראיונות רבים עמו הוא ציין כי הוא חובב נלהב של הסידרה "my so-called life" ("אלה הם חיי", אחת מסדרות הנוער הטובות שהיו כאן בעשורים האחרונים), והדבר ניכר בהחלט לטעמי.

הספר הוא חלק מהסידרה החדשה (והמצויינת!) "מהעולם האמיתי: סיפור על החיים שלנו".
הוא אמנם מוגדר כספר לבני נוער, אבל אני מודה שהייתי מתלבטת לפני שהייתי נותנת למישהו מתחת לגיל 16-17 לקרוא אותו.

לסיכום,

13 סיבות/ ג'יי אשר
Thirteen reasons why/ Jay Asher
מאנגלית: יעל אכמון
הוצאת כנרת, זמורה ביתן, 2013
250 עמ'

המרכיבים הסודיים של האהבה

יום שלישי, 7 בינואר, 2014

המרכיבים הסודיים של האהבה

"זה היה  ספר! ספר שהקסים וכישף אותי כבר מהמשפט הראשון. ספר שהיה לפעמים עצוב, ולפעמים כל כך משעשע שמצאתי את עצמי צוחקת בקול רם" (עמ' 33)

אני אוהבת ספרים על אהבה. יש ימים שהספרים הללו ממלאים את ליבי  הרבה אושר.
יותר מספרים על אהבה, אני אוהבת ספרים על ספרים. כי בינינו (רק אל תרוצו לספר לנסיך שלי) ספרים היו, ונשארו, האהבה הראשונה. אין על אהבה ראשונה, לא ככה?

עכשיו תשלבו ספר על אהבה עם ספר על ספרים  ספר ומה תקבלו? נכון!!! חגיגה אחת גדולה.

מעשה באורלי, מסעדנית עם לב שבור החיה בפריז עיר האורות והאהבה. היא לא ממש אוהבת לקרוא, יש לציין, אלא בעיקר לבשל. אבל היא זוכרת ציטוט אחד שכבש את ליבה (ואת ליבי, כן??)
"מטרתו של ספר בישול היא אחת ואין לטעות בה: להעצים את אושרו של המין האנושי" (עמ' 21).

כאמור מדובר באישה שאינה חובבת קריאה, אבל יום אחד, בשעת משבר, מגלה ספר שנכתב על ידי סופר אנגלי אלמוני. הספר הזה עתיד לשנות את חייה.
תחשבו לרגע על ספר שאתם ממש ממש אוהבים. שנגע לליבכם.
דמיינו לעצמכם עכשיו שמשהו מגיבור הספר מזכיר אתכם. אבל ממש.
מה הייתם עושים במקרה כזה?

זה ספר על אהבה לבני אדם, אבל גם לספרים; זה ספר על עולם הספרים; זה ספר על רגשות ואפילו על אוכל.
ושימו לב לציטטה הבאה, ותבינו למה ישר שקעתי לספר (ותסלח לי העוגה שנהרסה בתנור):
"הדירה של ברנאדט מלאה ספרים. הם מונחים על גבי מדפים גבוהים הנמתחים מעל משקופי הדלתות, הם נחים על שולחנות אוכל ושולחנות כתיבה, שולחנות קפה נמוכים ושולחנות צרים הסמוכים למיטה, ואפילו בחדר האמבטיה גיליתי, לתדהמתי, כמה ספרים על שולחן מיניאטורי לצד האסלה" (עמ' 20) [בתקווה שהנסיך יבין שיש לי לאן לשאוף בכל הקשור לכמויות הספרים… 😆 ].

ויש גם מתכונים בסוף!!

לסיכום, ברור שאהבתי (ויש מצב שאפילו אנסה מתכון בסוף, מה אתם יודעים…)


המרכיבים הסודיים של האהבה/ניקולא בארי
The Ingredients of Love  /  Barreau Nicolas
מאנגלית: מור רוזנפלד
הוצאת כנרת זמורה ביתן, 2013
255 עמודים